24 דצמבר 2019

1. התובע, שעבד אצל הנתבעת בשטיפת רכבים במשך שנה, הגיש תביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות; חלף הפרשות לפנסיה; דמי הבראה; פדיון חופשה ודמי חגים.

הנתבעת מצידה הכחישה את טענות התובע והגישה תביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מגניבה שבצע התובע מאחד הלקוחות וכתוצאה מנטישת העבודה על ידי התובע.

ואלו העובדות הרלוונטיות:

2. הנתבעת מפעילה עסק לפחחות וצבע של רכבים ובכלל זה מכון לשטיפת רכבים.

3. התובע עבד בנתבעת בעבודות צבע ובשטיפת רכבים במשך שנה החל מחודש מרץ מרץ 2018 ועד לחודש מרץ 2019.

4. התובע עבד 6 ימים בשבוע. בימים א' – ה' בין השעות 08:00 – 16:00 כולל חצי שעת הפסקה. הצדדים חלוקים על שעות העבודה ביום ו' כאשר לטענת התובע הוא עבד בין השעות 08:00 עד השעה 13:00, בעוד שלטענת הנתבעת, התובע עבד לכל היותר עד השעה 12:00.

5. לפי תלושי השכר, שכרו האחרון של התובע עמד על סך 5,857 ₪. בכתב התביעה נטען כי התובע קיבל שכר חודשי ואולם מתלושי השכר עולה כי השכר השתנה מחודש לחודש בהתאם לימי העבודה באותו חודש. לפי השכר האחרון, שכרו היומי של התובע עמד על 217 ₪^[1].

7. עבודת התובע בנתבעת הסתיימה ביוזמתו. על נסיבות סיום העבודה אעמוד בהרחבה בהמשך פסק הדין במסגרת הדיון בתביעה לשחרור כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הפנסיה בגין תקופת עבודתו בנתבעת.

חלף הפרשות לפנסיה

8. לטענת התובע, הנתבעת הפרישה עבורו כספים לפנסיה רק בחודש נובמבר 2018, בעוד שהוא היה זכאי להפרשות לפנסיה החל ממועד תחילת עבודתו בנתבעת בחודש מרץ 2018 וזאת לנוכח היותו מבוטח בקרן פנסיה הפניקס במועד קבלתו לעבודה בנתבעת.

על פי תחשיב התובע בגין כל תקופת העבודה היה על הנתבעת להפריש בגין תגמולים ופיצויים סך כולל של 9,137 ₪ לפי שיעור של 12% משכרו האחרון בסך של 5,857 ₪. בניכוי הכספים הצבורים בקרן, הנתבעת נותרה חייב לו סך של 2,995 ₪.

מנגד, לטענת הנתבעת, על פי צו ההרחבה לפנסיית חובה החל על הצדדים, היה על הנתבעת להפריש לזכות התובע הפרשות לתגמולים ולפיצויים החל מהחודש השביעי לעבודתו, כפי שהופרש בפועל. הנתבעת לא הייתה מודעת לכך שהתובע היה מבוטח עובר לתחילת עבודתו אצלה.

9. התובע לא טען לתחולת צו הרחבה ענפי כגון בענף המוסכים על יחסי הצדדים ולפיכך אדון בחובות הנתבעת על פי צו ההרחבה לפנסיית חובה. בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה, העובד זכאי להפרשות פנסיוניות לאחר תום 6 חודשים ממועד תחילתו אצל המעסיק, אלא אם הוא התקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני ובמקרה כזה הוא זכאי להפרשות החל מהיום הראשון לעבודתו.

בענייננו, אין מחלוקת שהתובע בוטח בקרן פנסיה חדשה של חברת מגדל החל מחודש נובמבר 2018, לאחר תום 7 חודשי עבודה. כאמור, לטענת התובע הוא זכאי להפרשות לפנסיה החל ממועד תחילת עבודתו וזאת לנוכח חברותו בקרן פנסיה במועד תחילת עבודתו בנתבעת. עם זאת, התובע לא הוכיח כי היה חבר בקרן פנסיה במועד תחילת עבודתו בנתבעת. התובע לא צירף לכתב התביעה ו/או הציג בדיון אישור בדבר חברותו בקרן פנסיה של הפניקס במועד תחילת העבודה. יתר על כן, לא שוכנעתי כי התובע יידע את הגורמים המוסכמים בנתבעת בדבר חברותו בקרן פנסיה בהתחשב בסתירות שהתגלעו בגרסתו בענין זה. כך למשל, בכתב התביעה טען התובע כי הודיע לממונה עליו שהוא מבוטח בקרן פנסיה וכך גם בתחילת דיון ההוכחות ובטרם מסירת עדותו ציין התובע שמסר למנהל הנתבעת, מר עיסא תלחמי אישור על היותו חבר פעיל בקרן הפנסיה של חברת הפניקס כחודשיים לאחר תחילת העבודה (עמ' 1 ש' 13-15 לפרוטוקול). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית עמד התובע על כך שמסר את האישור לפקידה בשם סבטה (עמ' 3 ש' 25-30 לפרוטוקול).

לפיכך, ולנוכח העובדה שלתובע הופרשו כספים לקרן הפנסיה החל מחודש נובמבר 2018 (בהתאם לדו"ח השנתי של מגדל מקפת שצורף לכתב התביעה) במקום החל מחודש אוקטובר 2018, התובע זכאי לפיצוי בגין העדר הפרשות לחודש אוקטובר 2018 עבור תגמולים ופיצויים לפי שיעור של 12.5%. התובע העמיד את שיעור ההפרשות על 12% ועל כן לפי השכר לאותו החודש הוא זכאי לפיצוי בסך כולל של 706 ₪.

10. הצדדים חלוקים בשאלה האם התובע זכאי לשחרור כל כספי הפיצויים שהופקדו לזכותו בקרן הפנסיה. לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה הוא זכאי לשחרור כל כספי התגמולים והפיצויים שנצברו או לזכותו בגין תקופת עבודתו בנתבעת. מנגד, לטענת הנתבעת, התובע נתפס בגניבה ועל כן הוא אינו זכאי לשחרור כספי הפיצויים לזכותו. לטענתה, התובע נתפס כשהוא גונב כרטיס אשראי של לקוח ועושה בו שימוש שלא כדין.

11. הנתבעת הציגה במהלך הדיון הצהרה חתומה של הלקוח בעל כרטיס האשראי, מר גבריאלי ישראל מיום 23.6.2019 בדבר מעשה הגניבה המיוחס לתובע וכדלקמן:

"אני גבריאלי ישראל ת.ז. 040163628

בתאריך 11/03/19 הכנסתי רכב לתיקון במוסך סופר טסט 2005 בע"מ ואחרי שרכב יצא גיליתי שנגנב כרטיס אשראי של אישתי שהיה באוטו ונעשה בו פעולת קניה במכולת על ידינו.

התחלתי לברר במוסך מי עבד על רכבי ואחרי בירורים יצא שהעובד הראבה יוסף שטף את רכבי.

בהתחלה הוא |יוסף) סרב לקחת אחראיות (כך במקור – א.ר.) על מעשה. אמרתי שנזמין משטרה

ולמחרת יוסף ניגש עלי וביקש לא להזמין משטרה והוא הודה במעשה וגם החזיר לי כסף במזומן על סכ"ה 60 ₪ (על סכום קניה שעשה בכרטיס אשראי).

המעשה של עובד הראבה יוסף גרם נזק למוסך סופר טסט 2005 בע"מ. אני כי מנהל חברה הפסקתי לעבוד עם המוסך.

( - )"

12. לפי צו ההרחבה לפנסיית חובה הפרשות המעביד בעבור רכיב פיצויי הפיטורים אינן ניתנות להחזרה למעסיק, למעט במקרה שבו העובד משך כספים מקופת הגמל לפני שקמה לו או לשאיריו זכאות לקבלת כספים מקופת הגמל לפי תקנונה בשל אירוע מזכה בלבד. "אירוע מזכה" – מוות, נכות או פרישה בגיל 60 ויותר, ולמעט אם נשללה זכות העובד לפיצויי פיטורים בפסק דין מכוח סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים). בהעדר התייחסות להיותה של הנתבעת מוסך ולהסכם הקיבוצי בענף המוסכים, בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים - עלינו להנחות את עצמנו בהתאם לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים דהיינו, תקנון העבודה שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (להלן - תקנון העבודה).

סעיף 53 לתקנון העבודה קובע כך:

"עשה עובד אחת מאלו:

א. הפר משמעת באופן חמור;

ב. גרם להכאות במפעל;

ג. גנב, מעל או חבל במהלך התקין של העבודה;

ד. קלקל חומרים, מכשירים או מכונות במזיד;

ה. בזבז חומרים בזדון;

ו. מסר סודות של המפעל (ראה סעיף 31 לעיל);

ז. עשן במפעל או בחלק ממנו בו העישון קשור בסכנה והודע על כך לעובדים;

ח. עבד במקום אחר ללא רשות מאת ההנהלה ויש בכך משום גרימת נזק למפעל;

ט. עבד במקום אחר בתקופה בה נעדר מהעבודה מחמת מחלה או תאונה;

י. עבר עבירה פלילית חמורה;

יהיה צפוי:

א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום;

ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים;

ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים;" .

הנה כי כן בהתאם לתקנון העבודה של התאחדות התעשיינים, רף הענישה העליון בגין עבירת משמעת מסוג של גניבה עולה כדי שלילת ההודעה המוקדמת ושלילת פיצויי הפיטורים במלואם. גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים שבין העובד למעסיקו. בהתאם להלכה הפסוקה הנטל להוכיח מעשה גניבה המייחס לתובע מעשה פלילי הינו נטל הוכחה מוגבר [ע"ע 1079/04 מרגלית כוכב בע"מ - עזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל (25.4.2006) והאסמכתאות שם]. נוכח נטל ההוכחה המוגבר עליה, הנתבעת לא הוכיחה את מעשה הגניבה הנטען. התובע הכחיש בכל תוקף את מעשה גניבה שיוחס לו על ידי הנתבעת (עמ' 2 ש' 1-8, 13-14, 19-20, 27-32 לפרוטוקול). הנתבעת, אמנם, הציגה את ההצהרה של מר גבריאלי המייחסת לתובע נטילת כרטיס האשראי של אשתו מתוך הרכב ועשיית שימוש בכרטיס לצורך רכישת מוצרי מכולת בסך של 60 ₪ ואולם מר גבריאלי לא התייצב למתן עדות בבית הדין והנתבעת לא הציגה צילומים שרשותה שלטענתה יש בהם כדי להוכיח את מעשה הגניבה או לכל הפחות לקשור את התובע לרכב של מר גבריאלי על דרך הוכחת עבודתו על הרכב במועד הגניבה (עמ' 4 ש' 14-15 לפרוטוקול). בהקשר זה אציין כי על פי ההצהרה של מר גבריאלי הוא הכניס את הרכב לתיקון במוסך הנתבעת ולא רק לשטיפה, כך שעצם הטענה כי התברר לו שהתובע שטף את הרכב, אינה שוללת את האפשרות שהיו עובדים נוספים שעבדו על הרכב והייתה להם גישה לכרטיס האשראי של הגב' גבריאלי. כך גם, אני סבורה כי לנוכח גילו הצעיר של התובע אין להסיק בהכרח מהודאתו, ככל שהודה, בפני מנהל הנתבעת ו/או מר גבריאלי על מעשה הגניבה ו/או מנכונותו לשלם למר גבריאלי 60 ₪ כשווי הגניבה הנטען שאכן התובע גנב את כרטיס האשראי של מר גבריאלי ועשה בו שימוש. מר תלחמי העיד שלא ראה את התובע מחזיר למר גבריאלי את כרטיס האשראי. יתר על כן ולמעלה מהדרוש, לטעמי, גם אם הנתבעת הייתה מוכיחה את מעשה הגניבה הנטען על ידה, אני סבורה כי בנסיבות העניין אין הצדקה לשלול מהתובע את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הפנסיה. מהתנהלות הנתבעת ומעדותו של מנהל הנתבעת, מר עיסא תלחמי עולה כי הנתבעת לא ייחסה חומרה יתירה למעשה הגניבה – היא לא הגישה תלונה במשטרה, מר תלחמי שכנע את מר גבריאלי לסלוח לתובע והנתבעת לא פתחה בהליך פיטורים כתוצאה מהגניבה (עמ' 4 ש' 14-20 לפרוטוקול). לא נעלם ממני שלטענת הנתבעת התובע נעלם לאחר שהתגלה מעשה הגניבה ואולם טרם ההיעלמות, הנתבעת לא זימנה את התובע לשימוע לפני פיטורים ומטענותיה כלפי התובע עולה כי הייתה מעוניינת בהמשך עבודתו (סעיף 4 לכתב התביעה שכנגד; עמ' 4 ש' 26-28 לפרוטוקול). הנתבעת לא עשתה דבר גם לאחר סיום עבודתו של התובע בשורותיה ורק לאחר הגשת התביעה פנתה למר גבריאלי והחתימה אותו על ההצהרה כאמור בסעיף 11 לעיל. כך גם, מנהל הנתבעת העיד כי היו לתובע מקרים נוספים של "גניבות קטנות" כטענתו שלגביהם הוא לא אמר כלום (עמ' 4 ש' 29 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, בהן הנתבעת עצמה לא ראתה ב"זמן אמת" את מעשי הגניבה הנטענים כמעשים חמורים, אין הצדקה לאפשר לה לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים ובפרט את הכספים הצבורים בקופת הפנסיה.

אשר על כן, הנתבעת תשחרר לתובע את מלוא כספי התגמולים והפיצויים הצבורים לזכות התובע בקופת הפנסיה. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך 706 ₪.

גמול שעות נוספות

13. לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו בנתבעת הוא הועסק במתכונת עבודה קבועה, כך שבימים א' – ה' הוא הועסק משעה 08:00 ועד השעה 16:00 כולל חצי שעת הפסקה וביום ו' משעה 08:00 ועד השעה 13:00. בכתב התביעה טען התובע כי עבד מעבר מסגרת שעות העבודה השבועיות וכי הוא לשעתיים נוספות בכל שבוע ובסך הכל ל – 4,674 ₪. בסיכומיה צמצמה ב"כ התובע את התביעה ל -1/2 שעה נוספת.

הנתבעת מצידה הכחישה את זכאות התובע לגמול שעות נוספות בכלליות ובמסגרת הדיון והסיכומים מטעמה טענה כי ביום שישי שעות העבודה של התובע לא עלו על 4 שעות מאחר ומקום העבודה נסגר בשעה 12:00.

14. כפי שעולה מטענות הצדדים, אין מחלוקת על שעות העבודה בימים א – ה', כך שבימים אלו התובע עבד 37.5 שעות (לאחר ניכוי 1/2 הפסקה). בהתייחס לשעות העבודה ביום ו' קיימת מחלוקת עובדתית בדבר היקף שעות העבודה באותו יום וכפועל יוצא בדבר היקף שעות העבודה השבועיות. הנתבעת לא הציגה דוחות/רישומי נוכחות של התובע למרות שבא כוחה טען בדיון כי דוחות הנוכחות של התובע מצויים ברשותה. מכל מקום, לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר תשי"ח – 1958 (להלן –חוק הגנת השכר) נטל ההוכחה בדבר שעות העבודה של התובע חל על הנתבעת. התובע עמד על כך ששעות העבודה ביום שישי היו בין השעה 08:00 לבין השעה 13:00 (עמ' 3 ש' 14 לפרוטוקול), בעוד שהנתבעת הכחישה בכלליות את טענות התובע לגמול שעות נוספות ולא פירטה את שעות העבודה של התובע ביום שישי לרבות בחקירה הראשית של מר תלחמי.

יתר על כן,

לפיכך, אנו קובעים שהתובעת עבדה ביום שישי במתכונת עבודה של 5 שעות, בין השעות 08:000 לבין השעה 13:00 כנטען על ידו. מכאן שהיקף שעות העבודה השבועיות של התובע עמד על 42.5 שעות, כך שהוא זכאי לתשלום חצי שעה נוספת לשבוע ולגמול שעות נוספות בסך כולל של 1,046 ₪ לפי התחשיב הבא:

5,857 ₪ (שכר אחרון)/182=32.18 ₪ לשעה.

32.18 ₪/2=16.09 ₪ לחצי שעה.

16.09X 1.25X 4.333 שבועות בחודשX 12 חודשים=1,046 ₪.

דמי הבראה

15. לטענת התובע, הוא זכאי ל -5 ימי הבראה לפי תעריף של 378 ₪ ליום ובסך כולל של 1,890 ₪.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי שילמה לתובע את כל המגיע לו עבור דמי הבראה. במהלך הדיון העלתה הנתבעת טענה חדשה ולפיה הוסכם עם התובע כי היא תשלם עבורו את חלק העובד בפנסיה במקום תשלום דמי הבראה.

16. בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש החל על כלל המשק, לאחר שהתובע השלים שנת עבודה הוא זכאי לתשלום עבור 5 ימי הבראה לפי תעריף של 378 ₪ ליום. אין מחלוקת שהנתבעת לא שלמה לתובע דמי הבראה, אלא שלטענתה הוסכם כי תשלום חלק העובד בפנסיה על ידי הנתבעת יבוא במקום תשלום דמי הבראה.

מעבר לעובדה שטענה זו הועלתה לראשונה במהלך הדיון, הנתבעת לא הציגה בפנינו הסכם כטענתה ולא הוכיחה בראשית ראיה את טענתה (עמ' 3 ש' 1-12, ש' 31-32, עמ' 4 ש' 3-5 לפרוטוקול) למותר לציין כי אין הגיון בטענת הנתבעת לנוכח הפער הגדול בין סכום דמי ההבראה לבין חלק הפרשות העובד עבור תגמולים בגין התקופה המזכה. כך גם, מעיון בתלושי השכר עולה כי חלק העובד לתגמולים נוכה משכרו של התובע ולפיכך, כלל לא הוכח כי הנתבעת שלמה לקרן הפנסיה גם את חלקו של התובע.

אשר על כן, התובע זכאי לדמי הבראה בסך 1,890 ₪ לפי התחשיב הבא:

5 ימים X 378 ₪ תעריף ליום הבראה=1,890 ₪.

פדיון חופשה

17. לטענת התובע, בגין תקופת העבודה הוא זכאי ל – 16 ימי חופשה. במהלך התקופה הא ניצל 8 ימי חופשה ועל כן הוא זכאי לפדיון של 8 ימי חופשה, לפי תעריף של 244 ₪ ליום ובסך כולל לתשלום של 1,952 ₪. במסגרת הסיכומים, ב"כ התובע צמצמה את היקף התביעה לפדיון של 4 ימים.

בכתב ההגנה הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לפדיון חופשה וטענה כי התובע ניצל את כל ימי החופשה. בסיכומיה הודתה הנתבעת כי התובע זכאי לפדיון של 4 ימי חופשה.

18. לנוכח הסכמת הצדדים בדבר זכאות התובע לפדיון 4 ימי חופשה, התובע זכאי לפדיון של 4 ימי חופשה ובסך של 868 ₪ לפי התחשיב הבא:

4 ימים X 217 ₪ שכר יומי=868 ₪.

דמי חגים

19. לטענת התובע, כשהתקבל לעבודה בנתבעת סוכם כי דמי חגים ישולמו בהתאם לחגי ישראל. במהלך התקופה חלו 5 ימי חג שלא שולמו על ידי הנתבעת ועל כן התובע זכאי לדמי חגים בסך 1,220 ₪.

יצוין כי במסגרת הסיכומים נטען לזכאות 7 ימי חג מוסלמים, כפי הנראה לנוכח טענת ב"כ הנתבעת בפתח הדיון ולפיה התובע קיבל את החגים שלו.

הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לדמי חגים ואולם בסיכומיה טענה כטענה חלופית ולפיה התובע זכאי לכל היותר – 4 או 5 ימי חג מתוכם שולמו 3 ימים.

20. לפי צו ההרחבה בדבר תשלום דמי חגים לעובד יומי, לאחר 3 חודשי עבודה, תובע זכאי לתשלום עבור ימי חגו או עבור 9 ימים לפי חגי ישראל ובלבד שהחג לא נפל בשבת והתובע לא נעדר מהעבודה בסמוך ליום החג. כאמור, בכתב התביעה, התובע סיכם עם הנתבעת לתשלום דמי חגים על פי חגי ישראל. בתקופת עבודת התובע, הוא הוא היה זכאי לאחר 3 חודשי עבודה לתשלום עבור 5 ימי חג (2 ימים בראש השנה, יום כיפור ו – 2 ימים בסוכות). אין מחלוקת ששולמו לתובע 3 ימי חג ועל כן הוא זכאי לדמי חגים בסך 434 ₪ לפי התחשיב הבא:

2 ימי חג X 217 ₪ שכר יומי = 434 ₪.

תביעה שכנגד

21. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך 10,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה עקב מעשה גניבת כרטיס האשראי מהלקוח ובגין אי מתן הודעה מוקדמת. כפי שקבענו לעיל, הנתבעת לא הוכיחה את מעשה הגניבה על ידי התובע ודי בכך כדי לדחות את טענות הנתבעת בדבר הנזקים שנגרמו לה בגין מעשה הגניבה.

זאת ועוד. בחקירה הראשית העיד מר תלחמי, מנהל הנתבעת, כי לנוכח בקשתו, הלקוח הסכים לסלוח לתובע שהחזיר לו את כרטיס האשראי וסכום הגניבה (80 ₪)^[2]. הלקוח כמו גם הנתבעת לא הגישו תלונה במשטרה בגין מעשה הגניבה הנטען והמסמך שצורף לכתב התביעה שכנגד כמתואר בסעיף 11 לעיל הוא מסמך מאוחר שנולד לצרכי תביעה (עמ' 5 ש' 19-20 לפרוטוקול) ועל כן לא ברור איזה נזק נגרם לנתבעת כתוצאה מהמעשה, ככל שנגרם נזק. אם הלקוח, מר גבריאלי הסכים לסלוח לתובע ומשעה שהתובע הפסיק ביוזמתו לעבוד בנתבעת לאלתר, אין הגיון בטענה כי בעקבות המעשה הלקוח הפסיק לעבוד עם הנתבעת. כך גם, קיים חוסר עקביות בין טענות הנתבעת בדבר הנזק שנגרם לה בגין מעשה הגניבה הנטען. בכתב התביעה שכנגד הועמד הנזק הכולל על סך של 10,000 ₪, בעוד שבחקירתו הנגדית טען מנהל הנתבעת כי הלקוח הפסיק לעבוד עמו במשך למעלה מחודש וכי מדובר בהפסד עבודה בסך של 70,000 ₪. יתרה מזאת, כתב התביעה שכנגד כלל לא התייחס לנזק שנגרם עקב הפסד העבודה מהלקוח, מר גבריאלי, אלא לנזק שנגרם לנתבעת כתוצאה מאי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע ולעגמת הנפש שנגרמה לנתבעת למול העובדים והלקוחות.

באשר לאי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע – לנוכח הטענות הקשות שטען הנתבע כלפי התובע, אני סבורה כי במצב דברים בו הנתבע טוען למעשה גניבה של העובד, אין לחייב את העובד להמשיך ולעבוד בתקןפת ההודעה המוקדמת. למותר לציין כי טענת הנתבעת ולפיה הייתה מעוניינת בהמשך עבודת התובע אצלה לאחר שנתפס במעשי גניבה חוזרים ונשנים לרבות גניבת כרטיס אשראי של לקוח חשוב – מוקשית.

על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה שכנגד.

סוף דבר

22. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים:

א. פיצוי בגין הפרשות לפנסיה ופיצויים בחסר בסך 706 ₪.

ב. גמול שעות נוספות בסך 1,046 ₪.

ג. דמי הבראה בסך 1,890 ₪.

ד. פדיון חופשה בסך 868 ₪.

ה. דמי חגים בסך 434 ₪.

סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2019 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, בתוך פרק הזמן הנקוב בסעיף זה לעיל, הנתבעת תשחרר לתובע את מלוא כספי התגמולים והפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הפנסיה בגין תקופת עבודתו בנתבעת.

23. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים הוצאות משפט בסך 200 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪, שאחרת סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו כסלו תש"פ, (24 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. 5578 ₪ לחלק ל – 27 ימים (24 ימי עבודה +3 ימי חופש). ↑

2. בהצהרת הלקוח צוין כי סכום הגניבה עמד על 60 ₪. ↑