השופטת תמר נאות-פרי:

1. עניינו של ההליך קמא בכלבה השייכת למשיב אשר נשכה עוברת אורח ביום 17.5.2019 (להלן: "אירוע הנשיכה"). בעקבות אירוע הנשיכה, ביום 19.5.2019 נשלחה למשיב הודעה מטעם לשכת הבריאות שכותרתה "הודעה על נשיכה של בעל חיים שבבעלותך" (להלן: "ההודעה"), שם צוין כי לפי פקודת הכלבת 1934 (להלן: "פקודת הכלבת") על המשיב להסגיר את הכלבה לתחנת הסגר תוך 24 שעות, שם עליה להישאר למשך 10 ימים בפיקוח (להלן: "תחנת ההסגר"). המשיב לא פעל בהתאם להוראות שבהודעה, הותיר את הכלבה בביתו, וביום 20.5.2019 פנה לבית המשפט קמא בבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד ובה ביקש למנוע את הסגרת הכלבה לתחנת ההסגר ולהורות על פיקוח ביתי (להלן: "הבקשה").
2. לאחר שמיעת טענות הצדדים – החליט בית המשפט קמא לקבל את הבקשה בחלקה, וקבע כי אמנם אין חולק שמטרת ההסגר בן עשרת הימים הינה לשמור על בריאות הציבור, שמא הכלבה נגועה במחלת הכלבת, ואף אין חולק כי סימני המחלה מתגלים כעבור עשרה ימים מהמועד בו היא מועברת לבעל החיים, אלא שבמקרה הנוכחי הוצג אישור ולפיו הכלבה חוסנה נגד מחלת הכלבת ביום 27.10.18 ומדברי נציגת משרד הבריאות במהלך הדיון עולה כי רק במקרים נדירים, המחלה עלולה להופיע אצל בעלי חיים שהתחסנו כאמור. ולכן, הסיכון אינו רב במקרה זה, כלומר – שסביר להניח שהכלבה אינה חולה במחלה. בהמשך, מבהיר בית המשפט קמא כי במהלך הדיון הציג המשיב חלופה נוספת להסגר, ובמקום החלופה הביתית, לפיה הכלבה תהיה במרפאה של וטרינר פרטי במשך חמשת הימים שנותרו עד חלוף עשרת הימים ממועד הנשיכה – ובית המשפט קמא קבע כי הוא סבור שחלופה זו מאזנת היטב בין הצורך לשמור על בריאות הציבור לבין הצורך שלא לפגוע בכלבה ולגרום עגמת נפש לבעלים שלה.
3. המערערת סבורה כי בית המשפט קמא שגה בכך שאפשר את שהיית הכלבה בפיקוח של וטרינר פרטי, חלף הסגרתה לתחנת הסגר – בכלל, ובנסיבות של המקרה הקונקרטי – בפרט, והיא פירטה בהודעה הערעור את הנמקותיה אגב הפנייה לחיקוקים הרלבנטיים ולפסיקה.
4. היות והדיון בערעור התקיים ביום 27.5.2019 - למעשה ביום זה הסתיימו עשרת ימי הפיקוח, ועובר לדיון המשיב הציג אישור של הווטרינר הפרטי (אשר נחתם ממש בבוקרו של יום הדיון – 27.5.2019) לפיו הכלבה אינה חולה. בהתאם, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה עוד באותו היום הווטרינר מטעם המערערת יבדוק את הכלבה, וככל שאכן אין תסמינים של המחלה – הכלבה תשוב לידי המשיב ובכך יסתיים הטיפול בכלבה הספציפית. עם זאת, ביקשה המערערת שבית המשפט ייתן את דעתו להודעת הערעור ולטענות העקרוניות העולות בה, למרות שלכאורה הדיון הפך לתיאורטי. המערערת הטעימה כי הנושא של "חלופות להסגר" או "הסגר פרטי", עולה לעיתים תכופות במסגרת דיונים בהליכים דומים, בעיקר בבתי משפט השלום, וכי עמדת המערערת לגבי נושא זה הינה עמדה עקרונית ומבוקש מבית המשפט להתייחס לנושא זה על מנת שיובהרו הדברים. המשיב ביקש לדחות את הערעור, הן מחמת היותו תיאורטי והן לגופו.
5. נוכח "סיומה של הפרשה" לגבי הכלבה הספציפית, התלבטנו אם יש צורך להידרש לטענות הצדדים, אך מצאנו שיש תכלית בהבהרת עמדתנו באופן תמציתי ככל האפשר, כדלקמן.
6. נקודת ההנחה הראשונה להמשך הדיון יכולה להיות שתחנות ההסגר פחות נוחות מבחינת בעלי החיים ומבחינת בעליהם, בהשוואה להסגר בבית שבו רגיל לשהות בעל החיים או בהשוואה לשהות במרפאה וטרינרית פרטית, אלא שתכליתה של פקודת הכלבת כה חשובה שיש להעדיף בבירור את יישומה של תכלית זו, אף אם על חשבון הפגיעה הזמנית ברווחת בעלי החיים ואף פגיעה מסוימת בבעליהם המסורים.
7. באשר לחשיבות הפקודה ומטרת מיגור מחלת הכלבת, אפנה לספרו של ג' יוחננוף, 'דיני בעלי חיים' (2009), עמ' 249-250, ולספרם של ש' ברנר וצ' טל, 'משפט הכלב', מהדורה שנייה (2014), בעמ' 161, כמו גם לפסיקה העקבית של בתי המשפט, ולדוגמא – לדברים שנפסקו בבג"ץ 5645/15 הלר נ' מנהל הלשכה הווטרינרית (10.10.2016), לאמור:

"פקודת הכלבת, כשמה כן היא, נסובה סביב מחלת הכלבת: "פקודת הכלבת מטרתה מניעת התפשטותה של המחלה, הן לאנשים והן לכלבים נוספים, ולכן מיוחדים אמצעי הזהירות שנקבעו בה ומכוונים הם למניעת התפשטות המחלה הקשה והמסוכנת" (ע"פ 385/89 אמנון אבנת‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מו(1) 1, 17 (1991); בג"ץ 1555/90 "חיים לבעלי-חיים" – האגודה הישראלית נגד‏‎ ניסויים אכזריים בבעלי ‏חיים נ' מנהל השירותים הווטרינריים, פ''ד מה(1) 083 (1990))."

1. עם זאת, יש ממש בטענה לפיה פקודת הכלבת מיושנת וראויה לעדכון, ויש להצר על כך שכמה הצעות חוק לתיקון הפקודה טרם הגיעו לכדי דבר חקיקה מוגמר, עדכני ומאוזן.
2. הצעת החוק הראשונה שאזכיר הינה הצעת חוק לתיקון פקודת הכלבת (בידוד בעלי חיים), התשע"ו–2015, שם הוצע לתקן את ההוראות לגבי החובה שחלה על בעלי כלב שנשך, ולקבוע כי:

"חייבים בעליו להציג בפני רופא וטרינר עירוני מסמך רשמי המעיד על ביצוע חיסון נגד כלבת ומכתב חתום על ידי רופא וטרינר הקובע כי הבעל-חי חוסן נגד כלבת בשנה שקדמה לאירוע הנשיכה; ביום העשירי ממועד הנשיכה חייב בעליו של הבעל-חי להביא את הבעל-חי לרופא וטרינר לשם בדיקת קיומם של סימני כלבת, ולהציג בפני רופא וטרינר עירוני אישור מרופא וטרינר בדבר תוצאות בדיקה כאמור";

וראו את דברי ההסבר לגבי רכיב זה, לאמור:

"מוצע, לפעול בהתאם למסקנות צוות בדיקה שהוקם במשרד החקלאות ופיתוח הכפר. על פי מסקנותיו של צוות זה ניתן לצמצם את מספר המקרים בהם יוחזקו כלבים בבידוד, כאשר הנסיבות מצביעות על היעדר הצדקה לכך. כך, למשל, אין הצדקה להחזיק בבידוד כלב שמחוסן נגד כלבת, באזור שאינו נגוע בכלבת ושלא ננשך בידי בעל חיים אחר. לפי ההצעה, מנהל השירותים הווטרינרים הוא שיקבע את הנסיבות בהן לא תחול חובת בידוד, והוא יהיה רשאי לקבוע הוראות חלופיות לפיקוח הדוק יותר ולמעקב אחר מצבו של הכלב בתקופה המקבילה לתקופת הבידוד."

1. הצעת החוק השנייה, הינה הצעת חוק לתיקון פקודת הכלבת (החזקת בעל חיים שנשך בהסגר שאינו מאורת בידוד), התשע"ז–2017, ושם מוצע לקבוע כי –

"היה הבעל חי הנושך כלב או חתול, רשאי הרופא הווטרינר העירוני להתיר את החזקתו במקום שאינו מאורת בידוד, ובכלל זה במקום מגורי בעליו, אם התקיימו לגבי הבעל חי האמור תנאים אלה:

(א) הוא נמצא באזור שאינו נגוע בכלבת ולא התגלו בו תסמינים המעלים חשד כי הוא נגוע בכלבת;

(ב) הוא מחוסן, מסומן באמצעות שבב ומוחזק ברישיון בהתאם לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002";

ובהמשך מוצע לקבוע כך:

"החליט הווטרינר העירוני כאמור בסעיף קטן (1א), יחולו הוראות אלה:

(א) הבעל חי הנושך ישהה בהסגר מלא במקום שהווטרינר התיר להחזיקו; היה הבעל חי כלב, רשאי בעליו להוציאו מהחזקתו במקום ההסגר שנקבע לשם עשיית צרכים, כשהוא רתום לרצועה ומחסום על פיו, ותוך מניעת מגע עם בני אדם אחרים;

(ב) בתקופת ההסגר יהיה הבעל חי הנושך תחת פיקוח הרופא הווטרינר העירוני; בעליו של בעל החי האמור, יגיע מדי יום למעקב אצל הרופא הווטרינר העירוני שיעביר למנהל השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות ופיתוח הכפר דיווח מלא על תוצאות המעקב; מצא הרופא הווטרינר האמור בתום תקופת ההסגר שהבעל חי בריא, יתיר את הוצאתו מההסגר".

דברי ההסבר להצעה זו כוללים, בין היתר את הדברים הבאים:

"פקודת הכלבת (להלן – הפקודה), מהווה את המסגרת החוקית להתמודדות עם מחלת הכלבת. תכלית הפקודה היא לצמצם ככל האפשר את הסכנה הצפויה לאדם ולבעלי החיים מפני מחלת הכלבת. סעיף 3 לפקודה, קובע כי על רשות מקומית להתקין מקום לבידודם של כלבים, חתולים וקופים, המוגדר בפקודה כ"מאורת בידוד". לפי סעיף 4(1) לפקודה, על בעליו של כלב, חתול או קוף שנשך אדם להודיע על כך לגורמים המנויים בסעיף ולהעביר את בעל החיים שנשך למאורת בידוד, וזאת לשם ביצוע תצפית במשך 10 ימים, כדי לבחון אם הכלב, החתול או הקוף חולה בכלבת ומצוי בשלב המדבק של המחלה. בעקבות בקשות לצווי מניעה שהוגשו על ידי בעלי כלבים שנדרשו למסור את כלביהם להסגר לאחר אירוע נשיכה, התקבלו החלטות בבתי משפט השלום (למשל, בת"א 56426-01-15 אקרמן נ' המועצה האזורית חוף הכרמל - הוטרינר הראשי) שבהן נעתר בית המשפט לבקשות והורה על החזקת כלבים בבית בעליהם ("הסגר בית") ולא במאורת בידוד עירונית. לעניין זה אמר בית המשפט בת"א 19702-08-16 רוזן ואח' נ' מנהל השירותים הווטרינריים: "יש להימנע מהחלטות "יבשות" המנותקות מהמציאות. הכלבה מחוסנת, מדובר בכלבת בית מטופלת שהסיכוי שהיא חולה בכלבת אפסי ואם אנהג בזהירות בניסוח, ההסתברות "נמוכה ביותר" ויש לקוות כי החלופה של הסגר בפיקוח פרטי תתגבש לכדי הוראה חוקית ולא רק תהיה יציר הפסיקה". נוכח מקרים אלה ובהתאם להמלצת הצוות לבחינת המדיניות בעניין, אשר אומצה על-ידי מנהל השירותים הווטרינריים, מוצע לאפשר, בהתמלא תנאים מסוימים (דוגמת הימצאות הכלב באזור שאינו נגוע בכלבת, היותו מחוסן, מסומן בשבב ומוחזק ברישיון בהתאם לחוק ההסדרה, וללא תסמינים קליניים המעלים חשד לכלבת), החזקת כלב או חתול שנשכו בתצפית שלא במתקן הסגר עירוני (מאורת בידוד). להערכת הגורמים המקצועיים בשירותים הווטרינריים, התיקון המוצע, ככל שיתקבל, יוביל לכך שיותר ממחצית מהכלבים הנושכים לא יועברו למתקן הסגר מאושר וניתן יהיה להסתפק לגביהם בביצוע תצפית כלבת מחוץ למתקן כאמור. ... התיקון המוצע בעניין זה מאזן באופן מושכל בין תכליתה העיקרית של הפקודה, שהיא צמצום הסיכון להדבקות במחלת הכלבת, לבין אינטרסים חשובים נוספים כגון צמצום הפגיעה בבעל החיים, ובחיות בית בפרט."

1. ההצעה השלישית שנזכיר הינה מיום 27.5.2019, כך שהיא הוגשה ביום שבו התקיים הדיון בפנינו, וכותרתה - הצעת חוק לתיקון פקודת הכלבת (בידוד בעלי חיים), התשע"ט–2019. לפי הצעה זו, בעליו של כלב שנשך אינו חייב להסגירו מידית לתחנת הסגר או מאורת בידוד, ויכול במקום זה:

"להציג בפני רופא וטרינר עירוני מסמך רשמי המעיד על ביצוע חיסון נגד כלבת ומכתב חתום על ידי רופא וטרינר הקובע כי הבעל-חי חוסן נגד כלבת בשנה שקדמה לאירוע הנשיכה; ביום העשירי ממועד הנשיכה חייב בעליו של הבעל-חי להביא את הבעל-חי לרופא וטרינר לשם בדיקת קיומם של סימני כלבת, ולהציג בפני רופא וטרינר עירוני אישור מרופא וטרינר בדבר תוצאות בדיקה כאמור";

ובדברי ההסבר, נכתב כך:

"נושא הבידוד וההסגר של בעלי חיים שנשכו הוא כאוב ביותר הן לבעל החיים והן לבעליו. על כן מוצע למזער, ככל שניתן, את הנסיבות שבהתקיימן בעל החיים ישהה בבידוד ואת משך הבידוד, ובלבד שאין בכך כדי לסכן את בריאות הציבור. ... אין טעם להכניס בעל חיים להסגר לאחר שנמצא כי הוא מחוסן נגד כלבת, ודי בכך שייבדק בתום עשרה ימים מיום הנשיכה. לפיכך, מוצע לקבוע שבעל חיים שנשך, אשר בעליו הציג מסמך רשמי שבו רישום לחיסון נגד כלבת ומכתב מרופא וטרינר הקובע כי בעל החיים חוסן כראוי במהלך השנה שקדמה לאירוע, לא יילקח לבידוד במאורת בידוד עירונית, ובתנאי שבעליו הציג בפני רופא וטרינר עירוני תוצאות של בדיקה וטרינרית שעבר בעל החיים ביום העשירי ממועד הנשיכה אשר שוללת קיומם של סימני כלבת. "

1. סקירת שלוש הצעות החוק אשר הונחו על שולחן הכנסת במשך השנים (ואלו רק חלק מההצעות ולא כולן) מלמדת שיש אפשרות שהמחוקק ישנה בעתיד את המנגנון ואת ברירות המחדל, במיוחד בכל הנוגע לכלבים שיוכח שקיבלו חיסונים כנדרש. יתכן והמנגנון יהא הסגר אצל וטרינר פרטי, או בבית הבעלים או במקום אחר עליו יורה הווטרינר העירוני המוסמך ויתכן שבכלל לא יהיה הסגר. יתכן והתנאי המקדים לשקילת מי מהחלופות יהא הצגת תיעוד לגבי חיסון עדכני, יתכן ויידרש תיעוד לגבי חיסון בשנה האחרונה, יתכן ויידרשו מסמכים לגבי חיסונים רציפים לאורך תקופה מסוימת וכיוצא באלו חלופות. יתכן ותנאי מקדים נוסף יהא שהמדובר בכלב נושא שבב ברישיון על פי החוק - ויתכן שלא. יתכן ויהא צורך להראות כי המדובר באזור שאינו נגוע בכלבת – ויתכן שלא.
2. רוצה לומר, שבהצעות החוק נסקרות חלופות שונות, עם תנאים שונים המבקשים להציע חלופות להסגר במאורת הסגר, ואין צורך להעמיק בהשוואת ההצעות – היות וברור על פניו שהאיזון הראוי טרם גובש אף לא לשיטת מגישי הצעות החוק האמורות. ובכל מקרה, העיקר הוא, שכל עוד לא תשונה החקיקה, יש למלא אחר הוראות פקודת הכלבת, והמקרים בהם ניתן יהא לסטות מהוראות פקודת הכלבת הברורות חייבים להיות נדירים שבנדירים, אם בכלל.
3. אין ספק כי מטרת התיקונים המוצעים להקל על בעלי החיים, על בעליהם ואף על המנגנון העירוני האמון על הפיקוח, ואף אין ספק שהכוונה לעשות אבחנה בין כלבים שהוכח שחוסנו כהלכה לבין אחרים הינה כוונה שעל פניהם של דברים מבוססת על מחקרים ועל עמדת אנשי המקצוע בתחום, ובוודאי שמשקפת תיעדוף ואיזון ראויים. אלא, שכל עוד לא תתוקן הפקודה הקיימת, וכל עוד לא יגובש המנגנון החוקי המפורט הראוי, יש קושי לאשר מנגנונים הסוטים מהקבוע בפקודה.
4. ויובהר. אף באותם המקרים החריגים בהם בתי המשפט מצאו לנכון לשקול ליישם מנגנון חלופי (על פי הפסיקה הקיימת), עוד טרם קיים חוק המאפשר זאת – לא הייתה הקפדה על יישום כל ההוראות המוצעות כמכלול – אלא רק מקצתן. ובמילים אחרות, אפילו לא נבחנו "לכל הפחות" כל המבחנים המצטברים המוצעים אליבא דהצעות החוק מעלה. ולדוגמא, לא תמיד נבחן כדבעי אם החיה חוסנה, מתי, אם יש ראיות לגבי החיסון, האם החיסון נרשם, האם זה החיסון הראשון המתועד או שהמדובר ברצף חיסוני סדיר ומפוקח של שנים. בדומה, לא נבחנה השאלה היכן בדיוק ישהה הכלב, האם הוא בבידוד מוחלט, האם ניתן לקיים פיקוח לגבי כך שהוא לא יבוא במגע עם חיות אחרות ועם בני אדם, והאם מי שלקח על עצמו את החובה לפקח עליו הוא וטרינר מורשה, האם הסכים לקחת על עצמו את המשימה ואת המשמעות הכרוכה בכך והאם הוא יכול להבטיח את תנאי הבידוד (שהרי לא לכל וטרינר פרטי יש "מתקן" במרפאתו שיכול לספק תנאי הולמים, ויש אף לשאול את עצמנו – מה יקרה אם הכלב יברח מהפיקוח הפרטי ויתברר בדיעבד שהוא כן חולה? האם הווטרינר הפרטי יישא באחריות?). דוגמא נוספת היא שלא נבחנה כראוי השאלה אם המדובר באזור נגוע בכלבת, אם לאו (ובהקשר זה יוער כי מהתיקים בעת האחרונה המתייחסים לאזור רכס הכרמל, עולה כי היו מקרי כלבת בסמוך לדלית-אל-כרמל ועוספיה). שאלה נוספת הינה, כמה זמן חלף מאז הנשיכה, מה עשה בעליו של הכלב מרגע הנשיכה ועד למועד בירור ההליך בבית המשפט (כלומר, האם מילא את חובותיו החוקיות ביוזמתו מיד לאחר הנשיכה ואז פנה לערכאות, שמא – לא ביצע את חובתו ותחת זאת פנה לבית המשפט, כאשר בתווך חולפים ימים "קריטיים"), ובהקשר זה יש גם חשיבות לשאלה היכן שהה הכלב בכל אותו הזמן, ומהו הסיכוי שבא במגע עם אחרים.
5. רוצה לומר, שהיו מקרים בהם הערכאות השונות (בעיקר בתי משפט השלום) הורו על חלופות של הסגר ביתי או הסגר בפיקוח וטרינר – אך בחינה מעמיקה מראה שברובם לא נבחנו כל הפרמטרים הרלבנטיים "המינימליים"; ומעבר לכך - עיקר הפסיקה שונה, ובמיוחד הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים - שם הקביעות הן שלא ניתן לסטות מהוראות הפקודה עד שלא תתוקן (וראו לדוגמא את הפסיקה מהעת האחרונה: עת"מ (מנהליים תל-אביב) 9661-07-18 גבריאלי נ' הווטרינר הרשותי (9.7.2018); עת"מ (מנהליים חיפה) 25807-06-18 ברקובסקי נ' עיריית חיפה (12.6.2018); עת"מ (מנהליים חיפה) 30215-07-17 אדם נ' מועצה מקומית מטה אשר (17.7.2017); עת"מ (מנהליים מרכז-לוד) 52508-07-15 קודרסקי נ' עירית מודיעין - השירות הוטרינרי (30.7.2015); עת"מ (מנהליים חיפה) 9127-06-18 מזרחי נ' מדינת ישראל (10.6.2018); עת"מ (מנהליים מרכז-לוד) 49662-07-17 לובל נ' מועצה מקומית מזכרת בתיה (26.7.2017)).
6. בכל מקרה, ולסיום, עמדתי היא כי הוראות פקודת הכלבת מחייבות עד אשר יהיה שינוי בחקיקה, ובוודאי שאין לאפשר מנגנונים חלופיים שאף לא עומדים בכל המבחנים המצטברים המוצעים בהצעות החוק הרלבנטיות. יש לקרוא למחוקק לקדם את הטיפול בהצעות החוק הרלבנטית, ובמקביל יש לקרוא לציבור בעלי הכלבים לעשות כל מאמץ שמקרים דומים לא יקרו מלכתחילה, כלומר – להדק את הפיקוח על החיות שבמשמורתם כך שלא תתרחשנה נשיכות.
7. נוכח המסקנה לעיל, לא מצאתי צורך להרחיב באשר לשאלה אם ההליך בו נקט המשיב הינו ההליך הנכון, מבחינת סוגיות הסמכות, והאם במסגרת הפניה לבית משפט השלום בבקשה למתן צו מניעה זמני בעקבות קבלת ההודעה - ניתן היה לתת את ההחלטה כפי שניתנה, בשים לב למהות ההחלטה שכנגדה ביקש המשיב להעלות את טענותיו (כלומר, ההחלטה לשלוח לו את ההודעה, שהרי המשיב פנה לערכאות עוד טרם ניתנה החלטה לגבי ההסגר עצמו).

הנשיא רון שפירא, אב"ד:

ההליך שבפנינו עורר שתי שאלות נפרדות. הראשונה היא שאלת הסמכות הדיונית והשניה היא התנהלות המשיב לגופו של עניין.

בכל הנוגע לסמכות הדיונית סבור אני כי נפלה שגגה תחת ידו של בית משפט קמא. סבר המשיב כי החלטת הווטרינר לא ניתנה בסמכות או משיקולים פסולים וכיוצ"ב – היה עליו להגיש עתירה מנהלית המופנית כנגד ההחלטה. נעיר לעניין זה כי סוגית הסמכות אינה ברורה מאליה ונתונה במחלוקת, מאחר ופקודת הכלבת אינה נמנית על הנושאים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000 (להלן: "החוק"). עם זאת בתי משפט לא דחו ודנו בעתירות מנהליות המופנות כנגד החלטת הווטרינר של הראשות המקומית וראו בעתירה כעתירה המופנית כנגד "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה" כמשמעו בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק. בכל מקרה בית משפט קמא לא בחן את עצם סמכותו ולא הבהיר את הנושא. לטעמי, הפניה לבית משפט השלום בבקשה למתן צו עשה או צו מניעה זמני כנגד החלטה של גורם שלטוני בנסיבות תוארו, והכל תוך עשיית דין עצמית, היא בחירה של הליך שאינו נכון ושאינו בסמכותו של בית המשפט קמא. עם זאת, ומאחר והנושא לא נדון בהרחבה בבית משפט קמא ובפנינו לא מצאתי מקום להרחיב בנושא מעבר לאמור.

יוער, בהקשר זה, כי בהליך מנהלי נכון היה מקום לדחות את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמית (בשונה מעתירה המוגשת לאחר מסירת הכלב לווטרינר בבקשה להורות על שחרורו לחלופה פרטית).

לעניין עצמו – מחלת הכלבת לא פסה מהעולם ובשנים האחרונות אף מתעצמת. עובדה זו מטילה אחריות כבדה על גורמי האכיפה שמטרתם להגן על שלום הציבור ושלום יתר בעלי החיים, ובמיוחד המשק החקלאי. עם זאת, בצד החובה המוטלת על הרשויות להילחם בכלבת, קיימת גם החובה לשוב ולבחון את נחיצות אמצעי ההגנה וההליכים שנקבעו בפקודת הכלבת משנת 1934. מעבר לעובדה שבמדינה המציינת 71 שנים לעצמאותה ראוי להתהדר בחקיקה עצמאית, שאינה שריד למנדט הבריטי, הרי שבעולם הרפואה, לרבות רפואת בעלי החיים, חלו תמורות משמעותיות בשמונים וחמש השנים שחלפו מעת שחוקקה הפקודה. הגיעה העת שהגורמים האמונים על הפיקוח הווטרינרי יבחנו את החלופות הקיימות היום לטיפול ולמניעת התפשטות הכלבת באופן שבצד הדאגה לאדם יביאו לידי ביטוי גם את הפחתת הפגיעה בבעלי החיים עצמם.

נזכיר כי כבר נפסק שזכותם של בעלי החיים לחיות, גם אם איננה מעוגנת ישירות בחקיקה הישראלית, מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד בדבר החובה והצורך להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו [בג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד ואח' פ"ד נה(1) 769, 778 ב-ג (3.2.1998)]. כפועל יוצא מזכות זו גם החובה לפעול באופן שיפחית סבלן של חיות, ככל שניתן ומבלי לפגוע במטרות חיוניות אחרות, כגון הגנה על שלום הציבור ויתר בעלי החיים.

בשנים האחרונות הוגשו לכנסת הצעות חוק פרטיות רבות שעניינן בחלופות שונות לפקודת הכלבת. ריבוי הצעות החוק מצביע על הצורך. ואולם ראוי הוא כי המשרד הממשלתי האחראי על המלחמה בכלבת, שלו גם הידע הרחב על כל ההשלכות של הנושא, יזום חקיקת חוק חדש, שמעבר להיותו ישראלי, גם יביא לידי ביטוי את ההתפתחות בעולם הווטרינריה והמלחמה במחלת הכלבת.

לעת הזאת, וכן עוד לא תוקן החוק, חובה על אלו המגדלים בעלי חיים להקפיד במילוי הוראות החוק ובציות לדרישות גורמי הפיקוח הווטרינרי.

בכפוף להבהרות דלעיל, אני מצטרף לעמדתה של חברתי, השופטת ת. נאות פרי.

השופט אברהם אליקים, סגן נשיא:

אני מסכים עם האמור בפסקי הדין של חברי למותב ומבהיר כי לטעמי על פי המצב הנורמטיבי נכון להיום אין לבית משפט אפשרות להתיר לסטות מהוראות סעיף 4 לפקודת הכלבת.

בעליו של בעל חיים שנשך אדם חייב לקחתו לבידוד במקום המפוקח ומנוהל על ידי רופא וטרינר ממשלתי או עירוני ולטעמי אין אופציה חוקית אחרת.

חריגה מהוראות פקודת הכלבת מהווה עבירה פלילית ואין להשאיר תחום זה עמום בעקבות דעות שונות של בתי משפט שונים שמצאו לנכון להתיר סטייה מהוראות פקודת הכלבת בניגוד ללשונה ותכליתה.

עוד חשוב לזכור גם את האינטרס של האדם שננשך וממתין לדעת באותם עשרת ימי הבידוד כי לא חלה בכלבת ואת האינטרס של הציבור כולו שיכול לבוא במגע עם אותו כלב. כל עוד לא קבע המחוקק אחרת, אין לאפשר לעקוף את הוראות פקודת הכלבת בדרך של פנייה לשוק הפרטי שהאינטרסים לפיהם הוא פועל אינם בהכרח זהים לאינטרסים שלשמם נקבעו הוראות פקודת הכלבת.

סיכום -

הוחלט לקבל את הערעור במובן זה שאנו קובעים כי הוראות פקודת הכלבת מחייבות עד אשר יהיה שינוי בחקיקה. השימוש בחלופות פרטיות כאלו ואחרות אינו מתיישב עם הוראות החוק הקיימות.

לעת הזאת, ובטרם יתוקן החוק, אין לאפשר מנגנונים חלופיים שאף לא עומדים בכל המבחנים המצטברים המוצעים בהצעות החוק הרלבנטיות.

ריבוי ההתדינות המגיע לפתחם של בתי המשפט מצביע על הצורך והחשיבות לקידום החקיקה בנושא. ראוי כי המחוקק יפעל לקדם את הטיפול בהצעות החוק שכבר הוגשו או יציג בפני הכנסת הצעת חוק סדורה מטעם גורמי האכיפה המוסמכים.

וללא כל קשר להליכי החקיקה – על ציבור בעלי הכלבים לעשות כל מאמץ שמקרים דומים לא יקרו מלכתחילה, כלומר – להדק את הפיקוח על החיות שבמשמורתם כך שלא תתרחשנה נשיכות וכדי למנוע את סיכון שלום הציבור.

בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ט, 03 יוני 2019, בהעדר הצדדים.