בתיק זה המדובר בתביעה כספית בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו של התובע בתאונת דרכים שהתרחשה לפי הנטען ביום 21.9.2018.

על פי כתב התביעה עמד רכבו של התובע בחנייה בעת שנפגע מרכבו של נתבע מס' 1 (להלן: "הנדאווי") אשר נסע לאחור ודחף אותו כלפי טרקטור שעמד במקום, ואשר שייך אף הוא לתובע. הנתבעת מס' 2 (להלן: "חברת הביטוח") ביטחה את רכבו של הנדאווי בביטוח אחריות כלפי צד ג', אולם סירבה להכיר בכיסוי הביטוחי לאירוע דנן מאחר והיא סבורה כי מדובר בתביעת מירמה ובקשירת קשר להוצאת כספים ממנה, בין התובע להנדאווי שהוא שכנו.

הדיון התקיים ביום 6.1, התובע, הנדאווי וכן חוקר מטעם חברת הביטוח העידו בפניי וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם. לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהם, חזרתי ועיינתי בחומר שבתיק, לרבות דוח החקירה, ההודעה שמסר הנדאווי והתמלול ושקלתי את טענות ב"כ הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה.

ייאמר מיד כי מקובלים עליי טיעוניה הכלליים של ב"כ חברת הביטוח בשאלת נטל הראייה. אכן לא בכל מקרה מצליחה חברת ביטוח להביא "ראיית זהב" לביסוס טענת מירמה והדיפת התביעה ולעתים די סתירות בעדויות ותמיהות העולות מגרסאות התובע כדי להוביל למסקנה כי דין התביעה להידחות. המדובר בפסיקה מקובלת ואף בפניי נדחו תביעות מסוג זה (וראו לדוגמא מהעת האחרונה החלטתי בתיק 10591-04-17).

עם זאת, לא מצאתי כי זה המקרה בו אכן יש לקבוע כי התובע לא עמד בנטל הראייה ובוודאי שלא הוכח כי מדובר בתביעת מירמה. התרשמתי מהעדים כי דבריהם מהימנים והסתירות נובעות מאי הבנה, ולא מסיבה של גרסה בדויה.

חשדו הראשוני של החוקר מטעם חברת הביטוח התעורר במקרה זה עקב שתי נקודות: שאלת תאריך האירוע והתמונות שהוצגו לו ואשר נראו בעיניו מבוימות. באשר לתאריך, בחר החוקר לטעמי "להקטין ראש", התמקד בתאריך כפי שדווח לו והתעלם מהאמור במפורש בטופס ההודעה של המבוטח, אשר צוטט על ידו בדוח החקירה(!), לפיו המבוטח "לא זוכר את תאריך האירוע במדויק". החוקר בחר שלא לעמת עם המעורבים בעובדה כי התאריך המדווח 28.9, לא עולה בקנה אחד עם דוח השמאי שנערך ב - 27.9, ואילו היה עושה כן היה מגיע למסקנה כי אכן נפלה טעות ברישום וכי מדובר באירוע מיום 21.9.

באופן דומה, החוקר ביקר במשרדו של הסוכן אליו הגיע הנדאווי ביום האירוע, אך לא טרח לוודא עימו את המועד, ולא העלה בפניו את התמיהה העולה מדוח השמאי.

החוקר קיבל מסוכן הביטוח תמונות המתארות את האירוע אשר נראו לו מבוימות וכפי שהעיד בפניי "הם פשוט הצמידו את הרכבים אחד לשני כדי לשוות מצב כאילו הייתה תאונה". אולם מתברר שמעולם לא נטען כי תמונות אלה צולמו בזמן אמת. אלא, כפי שהעיד בפניי התובע עוד קודם לעדותו של החוקר - ועל אף שהדברים לא נרשמו באופן מלא בפרוטוקול – מדובר בצילום שנערך לאחר האירוע לצורך הדגמה בלבד. גם מתמליל החקירה בין התובע והחוקר עולה כי כך סיפר התובע לחוקר כבר מלכתחילה "צילמתי ככה, ככה שיבינו פה מה קרה", ולא טען מעולם כי מדובר בתמונות שצולמו בעת הפגיעה. התובע אף הוסיף והעיד בפניי כי כאשר ראה לראשונה את רכבו לאחר התאונה היה זה "אחרי שהבן שלי הזיז אותו כדי לבדוק את הנזק".

נקודה נוספת אשר בוודאי עוררה חשד מצד חברת הביטוח היא גרסתו הראשונית של הנדאווי בפני סוכן הביטוח לפיו הנזק לרכבו של התובע מתבטא בכך "שהסמל של הרכב נשבר". אולם הנדאווי התייחס בכך לנזק שנגרם כתוצאה מהפגיעה הישירה בלבד בחלקו האחורי של הרכב, ולא לנזק בחלק הקדמי אשר הוא הנזק המשמעותי יותר לפי חוות דעת השמאי.

יש להניח כי לו מדובר אכן היה בקשירת קשר בין השכנים, היה הנדאווי מתאר נזק נרחב יותר לרכב ולא ממעיט בנזקי שכנו.

מעבר לנקודות אלה, אשר מצאתי כמפורט לעיל כי מדובר באי הבנה גרידא, הפנתה ב"כ חברת הביטוח לסתירות בין עדויות התובע והנדאווי באשר לדרך מסירת ההודעה על האירוע לתובע, צילום המסמכים והחלפת הפרטים וכיו"ב.

שמעתי את העדים והתרשמתי מהם באופן ישיר ומצאתי כי הגם שמדובר לכאורה בסתירות ממשיות, אין בהן כדי להביא לדחיית גרסת.

התרשמתי כי המעורבים הם אנשים פשוטים אשר לא הקפידו על הדקויות בעת מסירת הפרטים. כך, אין חולק שלפי גרסתו ישן התובע בעת האירוע והסתירה היא בשאלה האם העירו אותו משנתו למסור לו על המקרה, או שהפרטים נמסרו לו רק מעט מאוחר יותר בהמשך אותו היום, כאשר חזר מתפילת יום השישי במסגד.

שבתי וקראתי את התמליל שהוגש והתרשמתי כי התובע לא מצא להקפיד בדבריו בשיחה הטלפונית עם החוקר, הרבה בביטויים כגון "נאמר לי ככה וככה", הדגיש כי ככל הידוע לו לא היו עדים לפגיעה בזמן אמיתי ולא הבין כי עליו למסור את הדברים באופן מדוייק לחלוטין.

התובע מסר את עדותו המלאה, כולל הסתירות לדבריו לחוקר, כבר בעדותו הראשית מיוזמתו המלאה ואין מדובר בסתירות שנחשפו בחקירה נגדית, כאשר העד מנסה להסתיר את גרסתו.

יודגש כי אין הבדל בין הגרסאות הבדל מהותי כך שהאחת עדיפה על האחרת מבחינת התובע. השאלה האם לתובע נמסרו על האירוע בעת שהעירו אותו משנתו, או רק שעה-שעתיים לאחר מכן, אינה מהותית לאירוע עצמו, והשאלה האם צילם את מסמכי הביטוח בעצמו או שבנו עשה זאת, אינן משליכות על החבות.

הבעייתיות עליה מצביעה חברת הביטוח היא לא באחת הגרסאות כשלעצמה, אלא בסתירה ביניהן.

לתובע לא הייתה כל סיבה לשנות את גרסתו למעט, העודה כי הדברים כפי שהעיד בבית המשפט הם נכונים לפי מיטב זכרונו כיום.

התרשמתי כי התובע כנה ואכן מעיד על האמת למיטב זכרונו, גם אם היא אינה תואמת במדויק את שמסר בזמנו.

השאלה כיצד נודע לתובע על האירוע והשאלה מי יצא לחצר מיד לאחרי המקרה ומי צילם את המסמכים אינן מהותיות לגופו של עניין, ודי כי השתכנעתי כי האירוע עצמו אכן כמתואר בכתב התביעה, היינו כי רכבו של התובע נפגע מאחור באופן מקרי מרכבו של שכנו ונהדף לעבר הטרקטור שעמד בסמוך ואשר גרם לו לנזק נוסף.

אשר על כן מאחר ומצאתי כי מדובר באירוע אמיתי אשר התרחש כמתואר בכתב התביעה, על הנתבעים לשאת בנזקי התובע. במקרה כזה, כפי שאישרה ב"כ חברת הביטוח בהגינותה, קיים כיסוי ביטוחי, ועל החברה לשאת בתשלום ובנסיבות עליה אף לשאת בהוצאות ההליך של הנדאווי.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע סך של 9,603 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה 20.5.2019 ועד יום התשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3000 ₪ ולנתבע מס' 1, הנדאווי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל נוסף של 2,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום באמצעות ב"כ התובע והנתבע מס' 1, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ט"ז טבת תש"פ, 13 ינואר 2020.