1. מונחת לפניי התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב שהוגשה על ידי הנתבע (המבקש) במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 505350-04-19, אשר נפתח על-ידי התובעת לגביית חוב נטען בסך 27,579 ₪ (קרן).
2. הנתבע טען בהתנגדותו, כי בעבר התקיימה בין הצדדים מערכת עסקית שכללה רכישת מוצרים שונים מהתובעת. נטען, כי במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים, מסר הנתבע לתובעת שיקים של לקוחות אשר הוסבו לפקודת התובעת אך הם הוחזר אליו בשל העדר סחירות, ובעקבות כך שילם הנתבע לתובעת תמורתם במזומן דרך נציג התובעת בשם "משה". בסעיף 1.6 להתנגדות נטען כי " הנתבע לא נותר חייב לתובעת ולא אגורה שחוקה, שכן פרע את מלוא חובו במזומן". הנתבע הוסיף בהתנגדותו, כי הפסיק את ההתקשרות עם התובעת לאחר שהתברר לו כי קיימים פגמים בסחורה שרכש מהתובעת אם כי הוא שילם את חובו במלואו כלפי התובעת.
3. ביום 14.11.2019 התקיים לפניי דיון בהתנגדות במעמד נציג התובעת מר רמי פרחן וב"כ הנתבע עו"ד דיאן קשקוש. הנתבע לא התייצב לאותו דיון בשל מצב רפואי, ובשל כך דחיתי את מועד הדיון ליום 17.11.2019.
4. ביום 17.11.2019 התייצב הנתבע לדיון ושמעתי את טענות שני הצדדים וזאת לאחר שנציג התובעת חקר את הנתבע על תצהירו. במקביל נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לפשרה, אך הדבר לא צלח.
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ומסמכיהם והתרשמתי באופן ישיר משני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ההתנגדות, מן הטעמים שיפורטו להלן.
6. כידוע, בהתאם לסעיף 81א1. (ד) (2) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב המועברת לבית משפט, דינה כדין בקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר. משכך, תבחן ההתנגדות לאור ההלכות שנקבעו לעניין סדר דין מקוצר.
7. ביסוד מוסד התובענה בסדר דין מקוצר והבקשה לרשות להתגונן המוגשת במסגרתה, עומדת מערכת איזונים מיוחדת הכוללת: האינטרס של התובע על-פי תביעה שלכאורה אינה מוטלת בספק לממש את זכותו, וכן אינטרס ציבורי כללי המבקש להגביר את יעילותה של המערכת השיפוטית ומניעת הכבדה בדיון בתביעות שהצלחתן מובטחת, מצד אחד; והזכות להתגונן של הנתבע בהליך דיוני רגיל המוכרת כאינטרס דיוני בסיסי של הנתבע, הדומה בטיבה לזכות הגישה לערכאות הנתונה לתובע, הנחשבת זכות חוקתית רמת מעלה, מצד שני.
8. הצורך באיזון בין האינטרסים הנ"ל, הביא לפסיקה ענפה שנתגבשה במהלך השנים, לפיה התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. יחד עם זאת, הרשות להתגונן ניתנת כל אימת שקיים, ולו "קצה-חוט" המצדיק בירור שיפוטי. לפיכך, די בכך שהתצהיר, על פניו, מגלה טענה, שאם תוכח, תהווה הגנה מפני התביעה. אין אף צורך להוכיח שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו. מספיקה המסקנה שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אז יש לו סיכוי כלשהו להצלחה.
9. הכף נוטה, אפוא, למתן רשות להתגונן, כדי לממש את זכותו הבסיסית של בעל הדין להתגונן. יחד עם זאת, נפסק כי על המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את מהות הגנתו. התצהיר של המבקש חייב לבסס בצורה קונקרטית וברורה את מהות הגנתו ועל כן עליו להיות מפורט. רק כאשר אין בפי הנתבע כל טענת הגנה הראויה להתברר, כי אז דין בקשתו להידחות. נטל ההוכחה המוטל על שכמו של הנתבע מצומצם ביותר בשלב הבקשה לרשות להתגונן, ואין הוא חייב להראות כיצד יוכיח את הגנתו, וכיצד יבסס את הגרסה העובדתית הנטענת בבקשתו. גם בית המשפט אינו אמור בשלב זה לשקול את מהימנות המבקש או לקבוע ממצאים בענין הגנתו הנטענת. נובע מכך, כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר - אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן. רק הגנת בדים (sham defence) תצדיק דחיית הבקשה (ראה: ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (17.10.2010) והאסמכתאות המאוזכרות שם; ע"א 5063/08 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (21.12.2011); דוד בר אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה 12, 2014) בעמ' 147).
10. בהלכה הפסוקה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן. במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין האינטרסים השונים, יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה; או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (09.12.2009)).
11. ומן הכלל אל הפרט

אני סבור כי הגנת הנתבע היא "הגנת בדים".

תביעות התובעת מבוססת של חשבוניות מס, קבלות, תעודות משלוח ודף מרכז הנקרא "גיול חובות פתוחים" אשר מצביע על חוב מצטבר בסך 25,579.40 ₪. במהלך הדיון הגיש נציג התובעת לעיון בית המשפט כרטסת הנהלת חשבונות מפורטת (רנ/1).

אמנם בכתב התביעה לא נעשה ריכוז של סכום החוב הנטען ולא צורפה לו כרטסת הנהלת החשבונות, אלא שסכום החוב הכולל נטען בגוף כתב התביעה ובדף "גיול חובות פתוחים". יחד עם זאת, הטענה העיקרית שנטענה בהתנגדות היא פרעון החוב הנטען. הנתבע לא חלק למעשה על סכום החוב הנטען, אלא שטען לפרעון אותו חוב ואף הסביר כי החוב נוצר בעקבות אי סחירות שיקים של לקוחות שנתן לתובעת וכי חוב זה שולם במזומן. אולם, טענת הפרעון נטענה באופן כללי וסתמי כאשר הנתבע כלל לא טרח לפרט בתצהירו מתי שילם את החוב ובאיזה אופן ודרך פרע את התשלומים הנטענים, האם בתשלום אחד או יותר והאם בשטרות או בהעברות בנקאיות.

במהותה, "טענת פרעון" היא טענת הגנה ויש להציג ביחס אליה מערכת נתונים מלאה, מפורטת ומדויקת. הנטל להוכיח טענת פרעון על רכיביה השונים, רובץ על כתפי הנתבע, המתגונן באמצעותה מפני דרישת תשלום המופנית כנגדו. על טוען הפרעון לפרש טענתו זו לפרטי פרטים. הבסיס לקביעת נטל ההוכחה בטענת הפרעון נעוץ בעובדה שמדובר בטענת ממשפחת "הודאה והדחה". מדובר בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מצין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש.

לסיטואציה של "הודאה והדחה" פן דיוני ופן מהותי: הפן הדיוני - הוא היפוך סדר הטיעון הרגיל וזאת מכח תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר קובעת כי אם הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטען כי אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158 (להרחבה ראו: רע"א 3592/01 עיזבון סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות, פ"ד נה(5) 193(2001)); הפן המהותי - מקום בו טוען הנתבע טענת "הודאה והדחה", מוטל עליו הנטל להוכיח את העובדות אשר יש בכוחן, לטענתו, לפטור אותו מהתביעה (ראו: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד ט"ז, 1000 בעמ' 1004 (1962); ע"א 11100/02 רונן חצור נ' ניסים דותן (16.02.2004)).

יוער, כי אחד הרציונלים להעברת נטל ההוכחה מקום שנטענת טענת "הודאה והדחה" נעוץ בכך שקל יותר להוכיח טענה חיובית (כגון "פרעתי") מאשר טענה שלילית (כגון "החוב לא שולם").

בענייננו, הנתבע לא הכחיש את העסקאות שבוצעו מול התובעת וכפועל יוצא מכך סכומי החיובים. נהפוך הוא, הנתבע טען, כי למרות שהיו פגמים (כביכול) בסחורה שרכש מהתובעת, החליט הוא לשלם את החוב (ראה סעיפים 1.7 עד 1.9 לכתב ההתנגדות).

אשר לטענת הפרעון - על הנתבע היה להביא נתונים מדויקים לסכומים ששילם לפרעון החוב הנטען והוא לא עשה כן. אף במהלך חקירתו, הנתבע לא הצליח לפרט את התשלומים ששילם לפרעון חובו, מה גם שהטענה להעברה בנקאית קיבלה ביטוי בכרטסת הנהלת החשבונות כפי שהצביע על כך נציג התובעת. לא זו בלבד, אלא שהנתבע סתר את גרסתו לפיה הוא לא חייב "ולו אגורה שחוקה לתובעת" עת העיד לפניי כי לשיטתו הוא חייב לכל היותר 4,700 ₪ (שורה 11 בעמ' 4 לפרוטוקול). נוסף על כך, הנתבע לא צירף דף ריכוז ההתחשבנות ו/או כרטסת שקיבל מהתובעת ואף לא ההתכתבות במיילים שהצהיר לגביהן. הנתבע לא תמך את גרסתו במסמכים כלשהם.

לא נעלמה מעיני טענת ב"כ הנתבע כי נציג התובעת בשם "משה" לגביו נטען כי שולמו לו כספים במזומן, לא הגיע לדיון. יחד עם זאת, הנתבע לא פירט בכלל טענת הפרעון ולא תמך אותה בראיות פוזיטיביות ו/או אובייקטיביות כלשהן, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות המשני לתובעת.

לסיכום - מה שעינינו רואות הוא כי אין מחלוקת בין הצדדים לקיומה של יתרת חוב כלפי התובעת. סלע המחלוקת בין הצדדים נותרה בשאלת פרעון החוב. אכן בשלב זה של הדיון בבקשת הרשות להתגונן אין בודקים את טיב ראיותיו של הטוען לרשות להתגונן, אך אין די באמירה סתמית ובהצהרה לאקונית מצד הנתבע בעניין פרעון החוב. טענת הפרעון של הנתבע נטענה באופן כללי ועמום ללא כל פירוט ואף ללא בדל ראיה, כך שהנתבע לא הניח בסיס עובדתי לטענתו המצביע על ראשיתה של הגנה לכאורה ולו בדוחק.

כפי שציינתי לעיל ובהתאם לשורה ארוכה של פסקי דין, על המבקש רשות להגן להכבד ולכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ואל לו להתספק בהעלאת טענות כלליות וסתמיות. על המבקש רשות להגן לכנס לעוביה של קורה ולפרטיו של עניין. משכך, בהעדר פירוט כנדרש, דין טענת הפרעון כלפי הנפרעת להידחות.

1. לאור האמור לעיל, ובשים לב להלכה הפסוקה ולהעדר פירוט מספיק של הטענות העובדתיות, אני קובע כי מדובר בהגנת בדים ומורה על דחיית ההתנגדות.
2. בנסיבות העניין, אני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ₪. סכום זו יתווסף לחוב בתיק ההוצאה לפועל.
3. באחריות התובעת לעדכן את תיק ההוצאה לפועל בפסק דין זה. התובעת רשאית לחדש את ההליכים בתיק ההוצאה לפעול בכפוף לכל מניעה שאינה נובעת מהגשת ההתנגדות.
4. המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום, כ' חשוון תש"פ, 18 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.