ניתן ביום 22 אוקטובר 2019

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה באר-שבע (השופט יעקב אזולאי; סע"ש 33256-12-16) מיום 12.5.19, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש להפסקת תובענה. במקור הוגשה בקשת רשות הערעור גם על חלק ההחלטה המתייחס לפסלות שופט, אך בהתאם להחלטת רשמת בית הדין, השופטת אפרת קוקה, מיום 31.5.19 - נושא זה אינו חלק מבקשת רשות הערעור שכן נדרש היה להגיש בגין כך ערעור פסלות נפרד.

בהסכמת הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991.

התשתית העובדתית והחלטת בית הדין האזורי

2. המבקש הועסק במשיבה 1 (להלן: המשיבה) כמהנדס ראשי החל מיום 1.2.14 ועד פיטוריו ביום 16.5.16. בחודש דצמבר 2016 הגיש לבית הדין האזורי תביעה כנגד המשיבים, במסגרתה טען ל"בריונות, התעמרות והתנכלות" כלפיו מצדו של המשיב 2 (להלן: המשיב), שהיה ממונה עליו בעת עבודתו במשיבה. המבקש תבע פיצוי כספי בסך של 120,000 ₪ בגין התעמרות; פיצוי נוסף בסך של 120,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין; פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע; וכן הפרשי שכר בסך 2,092 ₪. המשיבה מצידה הגישה תביעה שכנגד, בסך של 150,000 ₪, בגין הוצאת לשון הרע.

3. במהלך ישיבה מקדמית מיום 17.5.17 הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור בפני השופטת בדימוס אורנית אגסי, אך הגישור לא צלח. לאור זאת נקבע התיק להוכחות. לאחר הגשת התצהירים (של 12 עדים סך הכול) וטרם תחילת שמיעת העדויות, הגיעו הצדדים בסיוע בית הדין להסכמה בדבר הסמכת בית הדין לפסיקה לפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: ההסדר הדיוני). בהתאם למוסכם, בית הדין יפסוק לזכות המבקש סך שישולם לו על ידי המשיבה כהוצאות ושכר טרחה בין הסך של 50,000 ₪ לסך 100,000 ₪, וזאת ללא הנמקה ולאחר שיוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

הסכמה זו הושגה והועלתה על הכתב (לרבות חתימת המבקש, בא כוחו וב"כ המשיבים) במהלך דיון מיום 17.1.19, כאשר המבקש אמור היה להגיש את סיכומיו תוך 21 יום (החלטה מיום 17.1.19 של השופט יעקב אזולאי ונציגי הציבור גב' מרים יעיש ומר מרדכי בסר, שהתייחסה רק להגשת הסיכומים ומבלי לתת תוקף של החלטה להסדר הדיוני). להשלמת התמונה נוסיף כי לישיבה שבה הושגה ההסכמה קדמה ישיבה נוספת בפני בית הדין מיום 6.6.18, במהלכה אמורים היו להישמע עדי התביעה אך היא הוקדשה לניסיונות פשרה, וכי במהלך הזמן שחלף בין ישיבה זו לבין הישיבה שלאחריה הוחלפו טיוטות הסכם פשרה בין הצדדים אך אלו לא הבשילו לכדי הסכם מחייב.

4. במקום להגיש את סיכומיו, הודיע המבקש ביום 31.1.19 כי בא כוחו דאז אינו מייצג אותו עוד, וכי הוא חוזר בו מהסכמתו הדיונית ועומד על ניהול התיק. המבקש הסביר כי נתן הסכמתו "בחיפזון כשהרגשתי לחוץ ומתוח", מבלי שקרא את הפרוטוקול וללא הבנתו לעומק, וכי בדיעבד הסתבר לו שהמתווה שהוסכם אינו נותן מענה למלוא הנזקים הנפשיים שנגרמו לו. בהמשך, ולאחר תחילת ייצוגו על ידי בא כוחו הנוכחי, צירף חוות דעת פסיכיאטרית לפיה נגרמה לו כתוצאה ממעשי המשיבים נכות בשיעור 20%, וביקש כי יתאפשר לו לתקן את תביעתו ולהעמידה על מלוא הנזקים הנטענים (העומדים לטענתו על למעלה ממיליון ₪).

5. בהחלטה מיום 24.2.19 דחה בית הדין האזורי (השופט אזולאי לבדו) את בקשת המבקש לחזור בו מההסדר הדיוני. בית הדין ביסס את הכרעתו על פסיקה העוסקת בהתערבות בית המשפט בהסדרים דיוניים ובהסכמות בין צדדים (רע"א 5256/17 חאג' נ' אל חאג' (7.11.17), רע"א 9071/05 שפירא נ' מאוטנר (23.4.06)), הגם שבמקרה זה אין מדובר בהתערבות כאמור אלא בבקשה של צד לחזור בו מהסדר דיוני. בית הדין הוסיף כי "היה על התובע להגיש בקשה מתאימה ולצרף אליה תצהיר ערוך כדין, ובמסגרתו לבאר את פשר הלחץ הנטען, כיצד בא הדבר לכלל ביטוי במועד הדיון, וכן להבהיר האם בא כוחו הקודם, או שמא גורם אחר, הוא שהפעיל עליו את הלחץ הנטען. כן היה על התובע להבהיר מדוע היה "מתוח", וכיצד הדבר מתיישב עם טענת הנתבעת, לפיה טיבו של ההסכם, כמו גם גבולות הסכומים הנקובים בו, היו ידועים לו זה מכבר". לפיכך כבר בשל אי צירופו של תצהיר מתאים, דין הבקשה להידחות.

בית הדין הוסיף וקבע, הגם שלא קבע דיון בבקשה ולא שמע מי מהצדדים, כי "לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה הוא חתם כאמור על פרוטוקול הדיון בלחץ, ללא שהבין את תכנו. מתווה הפשרה סוכם בין הצדדים לפני הדיון, בתהליך שארך זמן רב, בה היה התובע מיוצג. לא הוכח בפניי כי התובע הסכים לדברים בלחץ, או כי לא היה מודע לתוכן ההסכמה. אומנם, טרם ניתן פסק דין החותם את הפשרה בין הצדדים, ואולם, המתווה גובש לפרטיו והצדדים הצהירו לפרוטוקול בכל הנוגע להסכמתם". המבקש אף לא פירט את התיקון המבוקש בתביעתו, וגם זהו טעם שלא "לבטל את הסיכום שהושג עד הנה בעמל רב". הבקשה נדחתה לפיכך, ללא צו להוצאות, והמבקש נדרש להגיש את סיכומיו.

6. ביום 5.3.19 הגיש המבקש בקשה להפסקת התובענה, אליה צורף תצהיר מטעמו, ולחלופין לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 24.2.19 ולפסלות שופט. המבקש פירט בבקשה כי מאז פיטוריו מהמשיבה הוא אינו מסוגל לחזור לשוק העבודה ובהתאם הנזק הכלכלי הישיר, וכן הנפשי, שנגרם לו כתוצאה מהתנהלות המשיבים גבוה משמעותית מזה שנתבע בתביעתו המקורית שהוגשה בסמוך לפיטוריו. לאור זאת, ביקש להפסיק את הדיון בתביעתו "עד אשר יעלה בידי התובע להגישה, במועדים הקבועים בדין כמובן, באופן מתוקן, כך שתעמוד על מלוא זכויותיו של התובע אשר נגרעו ממנו והנזקים שנגרמו לו בעטיים של הנתבעים". הבקשה נדחתה במלואה בהחלטה מיום 12.5.19, מושא בקשת רשות הערעור שלפנינו.

7. בית הדין האזורי נימק את החלטתו בכך ש"בתיק הוגשו כתבי בי דין לרבות כתבי תביעה שכנגד והגנה שכנגד, תצהירי גילוי מסמכים, תצהירים של 12 עדים, התקיימו שלושה דיונים בפני שני מותבים ושתי ישיבות בפני כב' השופטת בדימוס אגסי. בנוסף נקבע וסוכם מתווה שארך מספר חודשים וכלל ויתורים הדדיים והנה אנו בפתחה של הישורת האחרונה... בתובענה הושקעו משאבים רבים הן של הצדדים הן של בית הדין ומן הראוי להפעיל שיקול דעת כדי שמשאבים אלו לא ירדו לטמיון".

בית הדין הוסיף כי המבקש מעוניין למעשה בתיקון כתב התביעה ומשכך בקשתו להפסקת התובענה מהווה שימוש לרעה בהליך המשפטי תוך ניסיון לא ראוי לקנות יתרון ממשי לאחר שההליך כמעט והגיע לכדי סיום. לשיטתו, "התובע לא עמד בנטל הנדרש לבסס עילה להגשת הבקשה בעיתוי שבו הוגשה הבקשה ויש בכך משום הקניית יתרון בלתי ראוי לתובע... אין התובע מבקש לשמר את הזיקה להליך הקודם אלא מכוון להגשת ראיות חדשות ולתביעה חדשה... התובע מבקש להימצא במצב טוב יותר ביחס למצבו בתביעה המקורית ותוצאה זו יש בה כדי לגרום לפגיעה בלתי מוצדקת לנתבעים". הבקשה להפסקת התובענה נדחתה לפיכך (וכך גם הבקשות החלופיות), תוך חיוב המבקש בהוצאות בסך של 2,500 ₪.

טענות הצדדים

8. המבקש טוען כי טעה בית הדין בהחלטתו מיום 24.2.19 (עליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור), שכן היה ראוי לאפשר לו חזרה מההסדר הדיוני שטרם יושם ולתבוע את נזקיו האמיתיים כפי שהתגבשו עם הזמן. זאת, בפרט בהתחשב בפער המשמעותי בין טווח הסכומים עליהם הוסכם במסגרת ההסדר הדיוני לבין "תביעתו הנכונה והמלאה". המבקש טוען כי בדיון הראשון שהתקיים בפני בית הדין האזורי (ואמורים היו להישמע בו עדיו) הוצא מאולם בית הדין תוך שהשיחה לפשרה התנהלה בין בית הדין לעורכי הדין בלבד. גם במעמד הדיון השני, בו נחתם לבסוף ההסדר הדיוני, בית הדין כלל לא פנה אליו, לא הסביר לו את מתווה הפשרה, לא אפשר לו הידברות רגועה עם בא כוחו והסכמתו ניתנה על אתר ומתוך לחץ מבלי שהבין את מהותה.

המבקש מדגיש עוד כי טרם הוגשו סיכומים בהתאם להסדר הדיוני כך שלמעשה לא החל יישומו; טרם ניתן פסק דין; טרם החלה שמיעת העדויות; והמשיבים לא הצביעו על כל נזק שעלול להיגרם להם ואינו ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות.

9. המבקש מוסיף וטוען כי טעה בית הדין גם בהחלטתו מיום 12.5.19, שכן היתרון הדיוני היחיד שהמשיבים עלולים לאבד כתוצאה מקבלת הבקשה להפסקת התובענה הוא ההחלטה המוטעית מיום 24.2.19. לשיטתו, "פשרה שחוטאת לנזק" אינה יכולה ואינה צריכה להיחשב כיתרון דיוני. כל שאר הנימוקים, לרבות השחתת זמן שיפוטי, יכולים להתרפא בפסיקת הוצאות לחובתו.

10. המשיבים תומכים בהחלטת בית הדין האזורי, וסבורים כי לא הובא כל טעם המצדיק התערבות בה ואין כל הצדקה לאפשר למבקש להפסיק את התובענה, שהוגשה כאמור לפני למעלה משנתיים, בשלב כה מתקדם שלה, רק לצורך הגשתה מחדש תוך "מקצה שיפורים". המשיבים סבורים כי טרונייתו העיקרית של המבקש סבה למעשה כנגד ההחלטה מיום 24.2.19 עליה לא הגיש בקשת רשות ערעור ומשכך הפכה חלוטה, כאשר טענתו העיקרית כנגד ההסדר הדיוני היא טענה ל"טעות בכדאיות העסקה" שממילא אינה אמורה להצדיק את ביטול ההסכמה. עוד מדגישים הם כי ההסדר הדיוני הושג בעמל רב לאחר מגעים ממושכים שנפרשו על פני מספר חודשים במעורבות ישירה של המבקש, כאשר ההסכמה המהותית ממילא הושגה טרם הדיון מיום 17.1.19 והמחלוקת היחידה שנותרה במועד זה היא "סוגיית קטלוג ההוצאה", כך שלא ניתן לטעון לאי הבנה כביכול או ללחץ. ראוי לציין כי המשיבים מתייחסים בפרוטרוט בתגובתם לטענות המבקש בהתייחס להחלטה מיום 24.2.19.

11. המשיבים מוסיפים כי הבקשה להפסקת התובענה "חסרת עילה משפטית באופן קיצוני וברור" ואף "חסרת עילה מוסרית", נוכח סברת המבקש כי "בית הדין הנכבד, זמנו השיפוטי, והסתמכות המשיבים על הסכמות שמקבלות תוקף של החלטה שיפוטית לאחר השקעת משאבים וממון רב, חסרי כל משמעות ונועדו לשרת את דרישותיו המשתנות". המשיבים מפרטים בהרחבה את השתלשלות העניינים, לרבות הגשת תביעה שהיא לשיטתם מפורטת ו"מנופחת" מלכתחילה, כך שהטענה לפיה תביעת המבקש לא שיקפה את נזקיו האמיתיים היא מופרכת, וכאשר "לא ניתן לקבל פריזמה חדשה של 'תובענה מתגלגלת' וכל זאת לאחר פשרה שנחתמה בין הצדדים ובאי כוחם וקיבלה תוקף של החלטה". המשיבים מדגישים כי בהתחשב בשלב אליו הגיע ההליך, לאחר השקעת משאבים רבים, "מן הראוי לשקוד על כך שפירות ההשקעה לא ירדו לטמיון". עוד סבורים המשיבים כי הם אינם אמורים להצביע על נזק כלשהו שייגרם להם כתוצאה מהיענות לבקשה להפסקת התובענה, וכי אין זה נכון כי ניתן יהיה לרפא את נזקיהם בתשלום הוצאות (הגם שאינם מפרטים מדוע).

דיון והכרעה

12. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל וכי בנסיבות העניין המיוחדות ראוי לאפשר למבקש את הפסקת התובענה, אך זאת בכפוף לתשלום הוצאות משמעותיות. להלן יובאו נימוקינו לכך.

13. האפשרות להפסקת תובענה מוסדרת בתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, שהוחלה גם על בתי הדין לעבודה מכוח הוראת סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (דב"ע (ארצי) נד/2-25 מיכאל גוט יום טוב - מיכאל צביון, פד"ע כח 127 (1995)). התקנה מאפשרת לתובע לבקש את "הפסקת התובענה", שתוצאתה האופרטיבית "כמוה כמחיקת תובענה, אין היא יוצרת מעשה בית דין" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738 (1992); להלן: עניין רוזין; עא"ח (ארצי) 20/08 יחיא עבדאללה - עאדל עלי (10.8.08)). התקנה אף מאפשרת לבית המשפט להיעתר לבקשה בכפוף לתנאים שייקבעו על ידו, וכדוגמא - הנחיה כי הדיון בתובענה החדשה ימשך מן השלב אליו הגיע הדיון בתובענה הראשונה (רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' קבודי (8.7.12)).

14. ככלל הנטייה היא להיעתר לבקשת תובע המוגשת בשלביו הראשונים של ההליך, מתוך תפיסה כי התובע הוא הריבון על תביעתו, וכאשר בגין הטרחה הדיונית שנגרמה לצד שכנגד ניתן לפצותו בפסיקת הוצאות לטובתו. בלשונו של השופט נועם סולברג: "הכלל הרגיל הוא כי התובע, כמבקש הסעד, הוא אדון לתביעתו... למן הגשת כתב התביעה, התובע הוא המגדיר את יריעת המחלוקת, את הסעד הנתבע, וכיוצא באלה. לפיכך הנטייה הראשונית היא ליתן רשות להפסקת תובענה בהתאם לבקשת התובע (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 477 (מהדורה שביעית, 1995)... כך למשל יעשה בית המשפט, ברגיל, כאשר מוגשת בקשה להפסקת התובענה בשלביו הראשונים של המשפט..." (רע"א 7070/14 עזבון המנוח מוחמד מוסטפא יוסף אבו ליל ז"ל נ' עזבון המנוח שריך עומר אלפהום (14.1.15)).

במקביל לכך הודגש כי "הפסקת תובענה לפי תקנה 154... אינה הליך של מניה וביה; היא טעונה תשומת לב מצד בית המשפט לזכויות הנתבע, העלולות להיפגע על-ידיה... דעת לנבון נקל, כי משנגרר הנתבע להליכים ובינתיים רכש לו יתרון בתוכם, וניתן לשער כי לא אחת אותו יתרון הוא הוא העילה לבקשת ההפסקה על-ידי התובע, יש לנהוג זהירות שיפוטית בטיפול בבקשה. ואכן הלכה היא, 'כי הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט, וכי אין, כמו כן, להתיר, שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת, אותה רכש הנתבע'" (רע"א 3876/09 ח'שיבון נ' ח'שיבון (25.8.09)).

15. השאלה המרכזית אותה יש לבחון בעת דיון בבקשת תובע להפסקת ניהול תביעתו היא לפיכך באיזו מידה מהווה הבקשה שימוש לרעה בהליכי משפט ועד כמה תפגע הפסקת התובענה בנתבע (רע"א 136/18 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (19.3.18)), וכדוגמא - ככל שהבקשה נובעת מאי שביעות רצונו של התובע מהחלטות שניתנו או מעדויות שנשמעו (עניין רוזין). במסגרת זו יש לתת משקל גם לשלב הדיוני בו נמצא ההליך, ולאינטרס הציבורי למנוע בזבוז זמן שיפוטי.

בלשונו של חברי השופט רועי פוליאק - "משמוגשת בקשה להפסקת תובענה, יש לבחנה 'מבעד לפריזמה של הגינות וצדק' במערכת היחסים שבין הצדדים, כדי למנוע פגיעה בנתבע בהתייחס לשלב הדיון וליתרונות שהשיג הנתבע במהלכו, לצד בחינת האינטרס הציבורי למניעת השחתה לריק של זמן שיפוטי יקר" (עב"ל (ארצי) 45212-07-15 אהוד לזר - המוסד לביטוח לאומי (15.8.16)).

16. במקרה שלפנינו, ניצבת מצדו האחד של המתרס זכותו של המבקש להביא את תביעתו המלאה - כפי שהוא רואה אותה כיום וכפי שיוכל להגישה לאחר שיתגבשו מלוא נזקיו הנפשיים והכלכליים - בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת, ולנהל אותה עד תום תוך הוכחת מלוא הנזקים שהוא טוען כי נגרמו לו כתוצאה מהתנהלות המשיבים. המבקש אף סבור, מבחינתו, כי קיים פער עצום בין הסכום שהוסכם במסגרת ההסדר הדיוני לבין הנזק האמיתי שנגרם לו, כך שדחיית בקשתו להפסקת התובענה תאלץ אותו למצות את תביעתו בסכום נמוך משמעותית מזה המגיע לו, תוך פגיעה הן בזכות הגישה לערכאות והן בזכותו המהותית לקבלת פיצוי מלא בגין נזקיו ובגין הנכות הנפשית אשר לטענתו נגרמה לו.

מהצד השני של המתרס, עומדים האינטרס הציבורי למנוע השחתת זמן שיפוטי לריק, וכן האינטרסים הדיוניים של המשיבים שלא להיות מוטרדים פעם נוספת בהליך שכבר אמור היה להסתיים מבחינתם בהתאם להסדר הדיוני המוסכם. עם זאת, יש לזכור כי ההליך המשפטי נמצא בתחילת דרכו, וטרם החלה שמיעת הראיות (ולו עד אחד). אמנם הוקדש זמן על ידי הצדדים, וכן על ידי בית הדין, לניסיונות פשרה, אך זמן זה הוקדש מתוך ציפייה להסכמה שתביא לסיום התיק וככל שבסופו של דבר לא הושגה כזו - לא ניתן להלין על כך. בית הדין האזורי זקף לחובת המבקש (ושלא בצדק) גם דיונים שהתנהלו במסגרת גישור וולונטרי אליו פנו הצדדים, וכן שלוש ישיבות בפני שני מותבים בבית הדין אך דובר בישיבה מקדמית אחת, ישיבה שהוקדשה - מטעמי בית הדין - לניסיונות פשרה בלבד, וישיבה נוספת במסגרתה הושג ההסדר הדיוני. אין מדובר לפיכך בזמן שיפוטי ש"בוזבז" על שמיעת התיק עצמו.

17. לטעמנו, בהתחשב בשלב הדיוני המוקדם יחסית אליו הגיע ההליך (טרם תחילת שמיעת הראיות), וכאשר המבקש מצהיר כי הטעם העיקרי לבקשתו הוא העובדה כי נזקיו הנפשיים והממוניים טרם גובשו במלואם - יש ליתן עדיפות לזכותו המהותית ולאפשר לו את הפסקת התובענה (לכך שאי-התייצבות המצב הרפואי עשויה להצדיק הפסקת תובענה ראו למשל ברע"א 1367/14 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (20.5.14)). המשיבים אמנם טוענים שייגרם להם נזק משמעותי כתוצאה מכך אך לא הצביעו על נזק החורג מאי נוחות ובזבוז זמן, עליהם ניתן לפצות בפסיקת הוצאות. לא נטען כי המבקש השיג יתרון כלשהו כתוצאה ממידע שקיבל במסגרת הליכי הפשרה. לא נטען כי בית הדין הביע עמדה על סיכוייה של התביעה לגופה באופן שגרם למבקש לנסות לשפר עמדות. לא ניתנה חוות דעת מומחה שהמבקש אינו שבע רצון ממנה, וכאמור טרם נשמעה אף לא אחת מהעדויות. יתכן אמנם שהמבקש השיג יתרון מסוים מעצם חשיפתו לתצהירים שכבר הוגשו על ידי המשיבים, אך ניתן לצמצם את השלכותיו של יתרון זה, כפי שיפורט בהמשך.

18. היתרון הדיוני העיקרי אותו "יפסידו" המשיבים כתוצאה מהפסקת התובענה הוא ההסדר הדיוני המוסכם ועמו ההחלטה מיום 24.2.19, מכוחה כבול המבקש להסדר הדיוני ואינו יכול לחזור בו ממנו. ואכן, בנסיבות בהן בקשה להפסקת תובענה היוותה "מעקף" נוכח דחיית בקשה קודמת (באותו מקרה בקשה להבאת ראיות נוספות) - הייתה זו סיבה לדחיית הבקשה להפסקת התובענה (עניין רוזין).

אלא, שהמבקש מדגיש כי במועד הגשת התביעה טרם גובשו נזקיו ובהתאם יגיש את תביעתו החדשה רק לאחר שנזקיו יגובשו במלואם ובאופן שישקף את מלוא הנזק הנפשי והכלכלי שנגרם לו, כך שבקשתו להפסקת התובענה עומדת על רגליים עצמאיות ואינה דרך עקיפה להתגבר על ההחלטה מיום 24.2.19. בנוסף, לטעמנו וכפי שיפורט להלן נפלו שגיאות בהחלטה מיום 24.2.19, ולכן במכלול שיקולי ההגינות והצדק אותם עלינו לשקול - היא כשלעצמה אינה אמורה להצדיק סירוב לבקשה להפסקת תובענה ככל ששאר השיקולים מצדיקים להיענות לה.

להלן נפרט בקצרה את הקשיים שראינו בהחלטה זו, ונדגיש כי הדברים אמנם נכתבים לצורך שקילתה של הפסקת התובענה ולא במסגרת בקשת רשות ערעור (שכלל לא הוגשה) על ההחלטה מיום 24.2.19, ועם זאת יש לזכור כי גם אם לא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטה זו - למבקש עמדה האפשרות להשיג עליה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, כך שהלכה למעשה מדובר בהחלטת ביניים שאינה חלוטה ועדיין כפופה (גם אם לא בשלב הדיוני הנוכחי) לביקורתה של ערכאת הערעור.

19. כאמור לעיל, בית הדין האזורי הסתמך בהחלטתו מיום 24.2.19 על פסיקה שעניינה אי קבלה מצד ערכאה שיפוטית של הסדר דיוני שהוסכם בין צדדים, ולא בחן את בקשת המבקש לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך בחינת חזרת צד מהסדר דיוני (בכלל, והסדר דיוני לפסיקה לפשרה מכוח סעיף 79א' לחוק בתי המשפט בפרט). גם בתגובה שהוגשה לו טרם מתן החלטתו על ידי המשיבים צוטטה פסיקה שלטעמנו אינה רלוונטית, שכן היא מתייחסת לביטול הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, בעוד שבענייננו מדובר בהסדר דיוני שטרם יושם (הצדדים טרם הגישו סיכומיהם) ולמעשה גם טרם ניתן לו תוקף של החלטה (לסקירה מקיפה של הפסיקה שניתנה בהקשר זה על ידי בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה נכון לאותו מועד ראו את החלטת השופטת יפית זלמנוביץ-גיסין בסע"ש (אזורי ת"א) 24890-08-15 חסן סבארנה - קלאסה מטבחים בע"מ (8.8.16)).

20. מבלי להרחיב, די אם נציין בתמצית כי מקובל עלינו העיקרון לפיו אין להתיר בנקל לצדדים לחזור בהם מהסכמות דיוניות. מדובר בעיקרון שיש ליתן לו משקל רב בהתחשב במגוון אינטרסים הנוגעים הן לצדדים והן להליך השיפוטי. יחד עם זאת, לצד עיקרון חשוב זה, קיימת גם ההכרה בכך שבנסיבות מיוחדות ומתאימות, יהיה זה מן הצדק לאפשר לחרוג מהעיקרון. כך לדוגמא - "כבר נפסק כי בנסיבות מסוימות וברשות בית הדין רשאי צד לחזור בו מההסכמה הדיונית... על אף שמדובר למעשה בחוזה בין הצדדים שדיני החוזים חלים עליו, מדובר בחוזה מסוג מיוחד שחלים עליו כללים נוספים... ועניינם עשיית משפט צדק" (עב"ל (ארצי) 40914-12-11 עזרא מנצורה - המוסד לביטוח לאומי (9.10.12); כן ראו בקשר לחזרת צד מהסכמות דיוניות את בר"ע (ארצי) 44240-06-14 אברהם יקירי - רובין פאר (11.9.14); ובמערכת הכללית - רע"א 2160/09 ש.ב. סופר בע"מ נ' קבוצת מתיישבי ברסלב (26.4.09); בע"מ 2180/15 פלוני נ' פלוני (19.8.18)).

בהתאם, קיימת בפסיקה גם מגמה שלא "לתפוס בעל דין על הסכמתו" (השופט יצחק עמית בע"א (מחוזי חיפה) 1196/05 מחאג'נה נ' עיריית אום אל פחם (26.7.05)).

21. בנסיבות שלפנינו, אנו סבורים כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את החריגה מן העיקרון הכללי. נסיבות אלה נעוצות לטעמנו בכך שלא ניתן משקל מספיק לכך שהמבקש חזר בו מהסכמתו תוך זמן קצר יחסית, טרם שניתן פסק הדין ואף טרם שהוגשו סיכומי הצדדים; מבלי שהשיג כתוצאה מכך יתרון דיוני כלשהו; ולכאורה מבלי שהמשיבים שינו מצבם לרעה בהסתמך על ההסדר הדיוני. לכך יש להוסיף את ההסבר שנתן לחזרתו מההסדר הדיוני - הבנה כי נגרמה לו, לפי הנטען, נכות נפשית משמעותית כתוצאה ממעשי המשיבים, כך שעמידה על ההסדר הדיוני עלולה להביא (לשיטתו) לפגיעה של ממש בזכויותיו ולחסימת אפשרותו לתבוע פיצוי מלא בגין נזקיו. בית הדין אף לא אמור היה לטעמנו לתת משקל כה משמעותי להיעדרו של תצהיר בנסיבות בהן ההודעה הוגשה על ידי המבקש לבדו בשלב בו לא היה מיוצג (שהרי ניתן היה לאפשר לו הזדמנות נוספת להגישו), ובוודאי שבית הדין לא יכול היה לקבוע קביעות עובדתיות (לגבי העדר לחץ מצדו של המבקש) על בסיס טיעונים בכתב בלבד. כיוון שבית הדין לא לקח בחשבון את השיקולים האמורים אלא שם דגש בלעדי על המשאבים והזמן שהושקעו בהשגת הפשרה (ועליהם ניתן לכאורה לפצות בפסיקת הוצאות) - אנו סבורים כי נפל פגם בהחלטתו. לאור זאת, אנו מתקשים לקבוע כי אין לאפשר למבקש את הפסקת התובענה רק מהטעם שהמשיבים יפסידו את היתרון הדיוני הנובע מההחלטה מיום 24.2.19.

22. ב"כ המשיבים הדגישה בפנינו בעיקר את הזמן הרב שהוקדש, הן בפני בית הדין האזורי והן מחוצה לו, לצורך ההגעה לפשרה, אך יש לזכור כי בסופו של דבר טרם הושג הסדר פשרה סופי כי אם הסדר דיוני בדבר הדרך בה יסתיים הדיון בתביעת המבקש, וכי על הזמן שבוזבז ניתן לפצות בפסיקת הוצאות. זאת ועוד: על אף הזמן הרב שהושקע, בפועל הצדדים לא הצליחו להגיע להסדר כלשהו (לרבות הסדר דיוני) אלא רק בישיבה מיום 17.1.19, וככל שלא היו מצליחים להגיע להסדר בישיבה זו - איש לא היה זוקף לחובת המבקש את הזמן ש"בוזבז" עד אז.

23. בשולי הדברים נעיר כי הן ההחלטה מיום 24.2.19 והן ההחלטה מיום 12.5.19 ניתנו על ידי השופט אזולאי לבדו, בעוד שההחלטה על הגשת סיכומים על פי ההסדר הדיוני ניתנה על ידי המותב. המבקש לא העלה טענה בקשר לכך והצדדים לא התייחסו לשאלה אם ההחלטות ניתנו לאחר 'תחילת שלב ההוכחות בהליך' (פרט 14 לתוספת הרביעית לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969), שאז היה על המותב כולו ליתן החלטה זו ולא השופט לבדו. הערה נוספת היא שלכאורה, ההחלטה בבקשה להפסקת התובענה אמורה הייתה להינתן רק לאחר דיון במעמד הצדדים (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2015) 535). גם בעניין זה לא נטען דבר על ידי הצדדים, וממילא איננו קובעים בכך מסמרות.

24. סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור מתקבלת ואנו נענים לבקשת המבקש להפסקת התובענה. כיוון שלא ברור עדיין באילו עילות תוגש התובענה החדשה ואילו סעדים יתבקשו במסגרתה, לא ניתן להורות כי הדיון בה יימשך מהשלב אליו הגיעה התובענה הנוכחית, ועם זאת על מנת שהמבקש לא יפיק תועלת מחשיפתו לתצהירים שהגישו המשיבים בתובענה הנוכחית - אנו מורים כי המבקש לא יוכל לעשות שימוש בתצהירים אלה (וכדוגמא לצורך חקירה נגדית) במסגרת התובענה החדשה.

בהתחשב בבזבוז הזמן וההוצאות שנגרמו למשיבים כתוצאה מהתנהלות המבקש, המבקש יישא בהוצאות המשיבים (יחד) בסך של 15,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. עוד אנו מורים כי תשלום ההוצאות יהווה תנאי להגשתה של התובענה החדשה.

ניתן היום, כ"ג תשרי תש"פ (22 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.