בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 [להלן: "החוק"], שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 18.08.17 נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום הקנס מס' 90509772902 [להלן: "הדו"ח"] שעניינה, נהיגה במהירות מופרזת (מצלמת א-3).

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק אך שילם את הקנס ביום 31.12.18 (במסגרת הסדר תשלומים).

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שלא קיבל לטענתו את הדו"ח לידיו, בנוסף כופר בביצוע העבירה, וכן לטענתו כשלים ראייתיים בדו"ח בכך שמדובר בעבירת מהירות לכאורה, שצולמה במצלמת א-3 לגביה קבע ביהמ"ש כי לא הוכחה אמינותה. [פל"א 4745-08-13 מדינת ישראל נ' איסמעיל בדראן ואח' (06.09.18) (פורסם בנבו)].

מכאן טוען המבקש כי דחיית הבקשה עלולה להוביל ל"עיוות דין".

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נשלח לכתובתו הרשומה של המבקש, נדרש בסניף הדואר, וכן ובעיקר - הקנס שולם ובנסיבות אלה, הפכה הרשעת המבקש לחלוטה.

עוד טוענת המשיבה, כי המבקש בחר את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לו יומו, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית. המבקש לא העלה בבקשתו כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.

מתגובת המשיבה, עולה כי הודעת תשלום הקנס הומצאה כדין למבקש, שכן, נשלחה לכתובתו הרשומה ונדרשה בסניף הדואר.

תשלום הקנס על ידי המבקש:

נימוק עיקרי לדחיית הבקשה על הסף הוא העובדה כי הקנס שולם. תשלום הקנס על ידי המבקש, (בהעדר הסבר אחר) מבטא הודאה באשמה והופך את הרשעת הנאשם לחלוטה.

סעיף 229, שכותרתו "תשלום קנס" קובע בסעיף קטן (א) כי מי שקיבל הודעת תשלום קנס ישלמה תוך 90 ימים מיום ההמצאה זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: הגיש בקשה תוך 30 ימים לתובע לביטול הודעת התשלום; הודיע תוך 90 ימים על רצונו להישפט.

בהמשך, מתייחס הסעיף למצבים שונים: אי תשלום הקנס במועד ללא בקשה להישפט (סעיף קטן (ב)); סמכויות התובע ושיקוליו בבקשה לביטול הודעת תשלום הקנס (סעיפים קטנים (ג)-(ו)); וכן תשלום הקנס.

לעניין תשלום הקנס, קובע סעיף 229(ח) לחסד"פ כי:

"229. (ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230".

מלשון החוק עולה כי בקשה להישפט היא דרך פעולה חלופית לתשלום הקנס. שעה שהמבקש שילם את הקנס רואים אותו "כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו". במקרה כזה, האפשרות להגיש בקשה להישפט לפי סעיף 229(א)(2) לחסד"פ אינה חלה עוד.

ברע"פ 641/19 אייל מילר נ' מדינת ישראל (10.04.19) (פורסם בנבו), קבע כב' הש' ג. קרא בנסיבות דומות, באופן חד משמעי, כי תשלום הקנס מהווה הודאה בעבירה. נקבע כי:

"מששילם אדם את הקנס, יחול לגביו ההסדר הקבוע בסעיף 229(ח), ובקשות לביטול הקנס על ידי התובע או בקשות להישפט כרוכות בשיקול דעת ויתקבלו רק אם יעמוד המבקש בתנאים שאליהם מפנה הסעיף."

ברע"פ 2307/19 ויסאם חאטר נ' מדינת ישראל (14.04.19) (פורסם בנבו), מצא כב' הש' קרא את תשלום הקנס כהודאה, גם בנסיבות בהן טעה הנהג בחישוב הנקודות המיוחסות לו בדו"ח שקיבל.

ברע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ' מדינת ישראל (08.01.09) (פורסם בנבו), נקבע:

"מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור - אף לאחר ביצוע התשלום - לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני."

[ראה בנוסף: רע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, (01.05.07) (פורסם בנבו); רע"פ 7018/14 מיכאל טיטלבאום נ' מדינת ישראל, (30.10.14) (פורסם בנבו); רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל, (29.1.08) (פורסם בנבו); רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (10.11.08)].

שיהוי בהגשת הבקשה:

המבקש פנה בבקשה להארכת מועד, באיחור ניכר כשנה ו-10 חודשים לאחר מועד העבירה. לעניין זה נאמרו בפסיקה דברים ברורים:

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, (27.12.11) (פורסם בנבו), קבע כבוד הש' רובינשטיין:

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, (19.04.12) (פורסם בנבו), קבע כב' הש' רובינשטיין:

"ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה...".

ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, (08.01.14) (פורסם בנבו), כתב כבוד הש' ג'ובראן:

"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".

ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, (30.10.14) (פורסם בנבו), במקרה של שיהוי דומה בהגשת הבקשה, נדחתה הבקשה ובית המשפט העליון (כב' הש' שוהם) קבע:

"בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)".

הדברים מדברים בעד עצמם.

המבקש פנה באיחור ניכר, בלא שנתן טעם סביר לכך, נוכח עיקרון סופיות הדיון, בקשתו נדחית.

בחינת הטענה ל"עיוות דין" – מצלמות א-3 / (כאשר הקנס שולם):

טענת ב"כ המבקש היא כי דחיית הבקשה והותרת הרשעתו בדין של המבקש, עלולה להוביל ל"עיוות דין" מאחר וקיים ספק של ממש בהוכחת אמינות מצלמות א-3, זאת בהתבסס על פסק דינו של כב' הש' בכר, מבית המשפט לתעבורה בעכו, בתיק פל"א 4745-08-13 מדינת ישראל נ' איסמעיל בדראן ואח' (06.09.18) (פורסם בנבו), [להלן: "פרשת בדראן"], בו זוכו מספר נהגים בעבירות דומות, לאחר שביהמ"ש מצא כי לא הוכחה ע"י המאשימה אמינות מערכת א-3. בהמשך לפרשת בדראן הנ"ל ובהנחיית פרקליט המדינה, אף הופסקה האכיפה המשטרתית באמצעות מערכת א-3 למספר חודשים, עד לחידושה.

אכן בתי המשפט השונים, כולל בערכאות הערעור, מצאו בעקבות "פרשת בדראן", כי קיים חשש ממשי ל"עיוות דין". אף אנוכי בדעה, כי בנסיבות בהם קיים ספק באשר לאמינות מערכת א-3, יש ככלל כדי להצדיק קבלת בקשות להארכת מועד להישפט, זאת בשל החשש ל"עיוות דין".

עם זאת, באותם מקרים בהם הנהגים שילמו את הדוחות, וכאשר אין בידם הסבר אחר משכנע ומניח את הדעת, לתשלום הדו"ח, ניסיון החיים והשכל הישר מראים כי מדובר בהודאה בעבירה.

בתשלום הדו"ח המבקש הודה בעבירה וקיבל על עצמו את הדין. בנסיבות אלו ובתשלום הקנס, לא מתקיים עוד אותו "חשש לעיוות דין", המצדיק היענות לבקשה להארכת המועד להישפט.

כל הטענות לגבי אמינות המערכת ראויות להתברר במסגרת ניהול כל תיק ותיק. ואולם, נהג ששילם את הקנס למעשה הודה והורשע, וגזר דינו הפך חלוט. לאחר שנשא בעונש (תשלום הקנס הקבוע בחוק) איבד הנהג את זכותו לטעון טענות לגבי עצמת הראיות שהיו כנגדו מלכתחילה.

ככלל, ניסיון החיים מוכיח כי נהגים אינם "מתנדבים" לשלם דוחות תעבורה, במיוחד כאשר תשלום הדו"ח בעבירות אלו, גורר גם חיוב בנקודות (על ידי רשות הרישוי), כמו גם חיוב באמצעי תיקון, ו"סכנה" להתליית רישיון הנהיגה על ידי רשות הרישוי.

טענת המבקש כי הקנס שולם בטעות ובלי ידיעתו היא טענה שאין לקבלה. "חזקה היא כי אדם המשלם תשלום כלשהו, יודע עבור מה הוא משלם." [המ"ש (מחוזי חיפה) 2065-07-15 עלא עיסא נ' מדינת ישראל, (24.09.15) (פורסם בנבו)].

בית המשפט אינו מחויב לברר את נסיבות תשלום הדו"ח ולבחון אם הדוח שולם על ידי מי שהדוח נרשם על שמו או על ידי מי מטעמו, על דעתו או בניגוד לדעתו [ראה: רע"פ 2937/17 גיל פלדמן נ' מדינת ישראל, (02.04.17) (פורסם בנבו) ; ראה גם עפ"ת (מחוזי י-ם) 45005-06-18 הלל רוזנברג נ' מדינת ישראל , (24.12.18) (פורסם בנבו), ביחס לדו"חות ששולמו בעקבות עיקולים].

בעפ"ת 7334-12-18 בן דוד נגד מדינת ישראל, (26.02.18) (פורסם בנבו), קבע לאחרונה ביהמ"ש המחוזי בירושלים לעניין הטענה ל"עיוות הדין" בדחיית הקשות להארכת מועד, לאור "פרשת בדראן" הנ"ל, כי:

"טענת המערער לפיה, כביכול, פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפל"א 4745-08-13 יכול להצדיק, הוא כשלעצמו, בקשה להארכת מועד להישפט כשנה לאחר ביצוע העבירות ולאחר שהקנסות שולמו, היא טענה שאינה יכולה להתקבל. משמעותה האמתית של טענת המערער היא כי יש לראות בפסק-הדין בפל"א 4745-08-13 כאילו היה הוא תקדים מחייב או פסק-דין היוצר השתק פלוגתא בין המדינה ובין כל נאשם שהוא בעבירת תעבורה, שיסודה בצילום במצלמת א/3, גם לאחר שהנאשם הודה והורשע בביצוע עבירות אלו. טענה זו דינה להידחות.פשיטא שפסק-דין של בית משפט שלום – ובכלל זה פסק-הדין בפל"א 4745-08-13 – אינו בבחינת תקדים מחייב. וראו סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה, שקובע כי הלכות בית המשפט העליון הן, והן בלבד, שמהוות תקדים מחייב".

"כמו כן, פסק-הדין בפל"א 4745-08-13 אינו יכול ליצור, רטרואקטיבית, כשנה לאחר ביצוע העבירה ולאחר תשלום הקנסות, השתק פלוגתא כלפי המדינה. אמנם כן, "תורת השתק פלוגתא קנתה לה אחיזה בישראל גם כשמדובר במשפט פלילי" (ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 1, 5 (1990), אולם בענייננו לא התקיים אחד מתנאי היסוד להיווצרותו של השתק פלוגתא, הוא התנאי בדבר זהות הצדדים, שכן המערער לא היה צד להליך בפל"א 4745-08-13, וכידוע, כלל השתק פלוגתא מותנה בהתקיימותם של ארבעה תנאים בסיסיים, ובהם הדרישה לזהות הצדדים.... על כן, משהעבירות המדוברות בוצעו לפני כשנה, משהקנסות שולמו לפני זמן רב, ונוכח העובדה שאין בפסק-הדין בפל"א 4745-08-13 משום נימוק משפטי המקיים את דרישות הדין לעניין הארכת מועד לבקשה להישפט, אזי דין הערעורים להידחות".

סיכום והחלטה:

סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי מששולם הקנס על ידי המבקש, רואים אותו כאילו הודה בביצוע העבירה, הורשע ונגזר דינו.

בנסיבות שבפני, תשלום הדו"ח מהווה הודאה כאמור, המעידה על כך שהמבקש עבר את העבירה. המבקש למעשה הודה, הורשע, ונשא את עונשו בגין העבירה כאמור.

נפסק, כי: "במצב דברים זה, ומפאת חשיבותו של עיקרון סופיות הדיון, יעילות ההליך וגם לשונו של סע' 229 (ח) לחסד"פ הרי הארכת מועד להישפט אחרי שהקנס שולם הינה אפשרית במקרים חריגים ואף יוצאי דופן." [עפ"ת (מחוזי חי') 17433-12-18 קרן מרקו נ' מדינת ישראל, (28.12.18) (פורסם בנבו)], וכן נפסק כי: "יש להפעיל סמכות זו במשורה ולהיעתר לבקשה להארכת מועד להישפט אחרי שהקנס שולם, אך ורק במקרים מיוחדים  ובנסיבות חריגות ביותר" [עפ"ת (מחוזי חי') 51857-11-18 אחמד חמדאן נ' מדינת ישראל, (03.12.18)(פורסם בנבו)].

מאחר וחלף פרק זמן ניכר ממועד העבירה, הקנס שולם, ומאחר ולא ניתן הסבר אחר לתשלום הדו"ח, מצאתי כי לא מתקיים במקרה זה כל חשש ל"עיוות דין" המצדיק מתן ארכה להגשת בקשה להישפט. אין מדובר במקרה מיוחד וחריג, המצדיק להיעתר לבקשה להארכת מועד להישפט לאחר שהקנס שולם.

לפיכך, הבקשה נדחית.

זכות ערעור כחוק.

מזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ט, 12 יוני 2019, בהעדר הצדדים.