בפני תביעתה הכספית של התובעת ע"ס 22,640 ₪ אשר הוגשה כנגד הנתבעת בגין אספקת סחורה המוחזקת על ידי הנתבעת, כך לפי הנטען, עליה לא שילמה לתובעת.

הרקע וטענות הצדדים

התובעת עוסקת בתחום הייצור והשיווק של משטחי עץ וציוד נלווה. הנתבעת עוסקת בענף המזון, בייצור ושיווק מזון, ובעיקר בטחינה של מזון.

התובעת סיפקה לנתבעת 60 כלובי מתכת הנקראים בפי הצדדים גם "סטנד עמודים" המשמשים לאחסון סחורתה בהתאם להזמנת הנתבעת מיום 11.6.2017 (להלן – "הכלובים"). המדובר בכלובים אשר הגיעו לידי התובעת אגב עבודת פינוי שעשתה במפעל אחר, גם הוא עוסק במזון, אתו יש לתובעת יחסי עבודה עסקיים וזאת - שלא במהלך עסקיה הרגיל של התובעת.

טרם ביצוע ההזמנה ביקר נציג הנתבעת, מר ח'אלד אגבאריה (להלן – "מר ח'אלד"), במפעלה של התובעת וראה את הכלובים מושא התביעה. הנתבעת התחייבה לשלם סך של 300 ₪ בתוספת מע"מ בגין כל אחד מהכלובים ובסך הכל 21,060 ₪.

מחירם של הכלובים התבסס על כך כי אינם חדשים, ועל כן סיכמו הצדדים על צביעתם טרם אספקתם לנתבעת. בהתאם, התחייבה התובעת להעביר הכלובים ביום 19.6.2017 לצביעה בג'דיידה-מכר אצל מסגר בהתאם לבחירת הנתבעת, ולשנעם בתום הצביעה למפעלה של הנתבעת.

בחלוף שבועיים מאספקת הכלובים לנתבעת ביקשה האחרונה לבטל את העסקה ולהשיב את הכלובים לתובעת. התובעת הסכימה, אם כי בכפוף לתשלום ההוצאות שנגרמו לה, ואשר הועמדו ע"ס 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.

הנתבעת סירבה לשלם את הסך האמור, והמשיכה להחזיק בכלובים מבלי לשלם התמורה שהוסכמה. על כן הוגשה התביעה על סכומה הכולל של העסקה.

לכתב התביעה צירפה התובעת הזמנת רכש על סך 21,060 ₪ לטובת הנתבעת; חשבונית מס על הסך האמור שהוציאה התובעת לנתבעת; תעודת משלוח עליה נכתב "60 סטנד עמודים הועבר לגדיידה מכר באישור ח'אלד" מיום 19.6.2017; דרישת התובעת לסילוק החוב טרם נקיטת הליכים משפטיים מיום 15.1.2018; ותשובת הנתבעת לדרישה מיום 20.1.2018.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי היוזמה לעסקה הייתה של התובעת, אשר הצהירה בפניה כי הכלובים שימשו את מחזיקם הקודם לשינוע מזון בלבד. הנתבעת מאשרת שבין הצדדים סוכם כי התובעת תעביר את הכלובים לצביעה טרם אספקתם, אך טענה כי בעל המקצוע שאמור לצבעם, "הופתע כי לא מדובר באותם סטנדים שאישר אותם והציע לרכוש חדשים" (סעיף 11 לכתב ההגנה).

עוד טענה הנתבעת כי "עם ביצוע העסקה הודגש כי יש לצרף אישור מהמפעל הקודם שהסטנדים מאושרות [כך במקור] למזון וכמובן לא צורף" (סעיף 12 לכתב ההגנה).

לטענת הנתבעת עם היוודע הדבר פנתה לתובעת לבטול העסקה על ידי החזרתם לתובעת אך התובעת סירבה לקבלם. לטענת הנתבעת נעשו מספר ניסיונות אשר לא צלחו להשיב הכלובים לתובעת, עקב כך נאלצה הנתבעת לאחסנם "אצל המוביל" – סעיף 13 לכתב ההגנה.

בפני כב' הרשם הבכיר מר ראמי נאסר (כתוארו אז) התקיים דיון ביום 6.2.2020 בו הגיעו הצדדים לידי הסכמה כי בכפוף לבדיקה שתתבצע בתוך שבוע ימים, וככל שימצא כי הכלובים במצב תקין וראוי לשימוש יושבו הכלובים לתובעת, ובית המשפט יפסוק על דרך הפשרה את סכום הפיצוי שישולם לתובעת בגין ביטול העסקה.

ביום 16.2.2020 הודיעה התובעת כי מר עראביה (בשר) יוסף, בעל המניות ומנהל התובעת (להלן – "מר עראביה") ביקר בחצר הנתבעת על מנת לעמוד על מצבם של הכלובים כמוסכם וגילה כי הנתבעת עושה שימוש בהם לצורך פעילותה המסחרית השוטפת וזאת בניגוד לאשר נטען על ידה. על כן הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מהסכמתה לקבל הכלובים בחזרה ועומדת על קביעת התיק לדיון הוכחות.

הנתבעת השיבה להודעת התובעת כי בעת ביקורו של מר עראביה נאלצה היא לעשות שימוש בכלובים בודדים באופן ארעי להעמסת פסולת טחינה וזאת בשל הצפיפות שאיחסונם של הכלובים גרמו במפעלה.

לאורר האמור נקבעה ישיבת הוכחות. מטעם התובעת העיד מר עראביה (בשר) יוסף, בעל המניות ומנהל התובעת (להלן – "מר עראביה"). מטעם הנתבעת העיד מר ח'אלד.

דיון והכרעה

כבר כעת אומר כי דין התביעה להתקבל במלואה. מצאתי כי התביעה הוכחה במלואה, בעוד טענות הנתבעת לא נסמכו על דבר ולא התיישבו עם חומר הראיות שבפני. יתרה, ראיות או עדים נוספים שהיו יכולים לתמוך בגרסת הנתבעת לא הובאו, ועל כן נזקף הדבר לחובתה של הנתבעת עד כדי דחיית גרסתה והעדפת גרסת התובעת. ואפרט:

עדות מר עראביה

מעדות מר עראביה עלה כי אגב יחסי התובעת עם מפעל אחר בתחום המזון הציע לה האחרון לפנות חלק מהמפעל שעתיד היה להיות מושכר לאחר, ובתמורה תוכל לקחת מהציוד המפונה את שתחפוץ ולנהוג בו מנהג בעלים. כך הגיעו הכלובים ומשטחי המתכת לידי התובעת אשר הציעה לנתבעת לרכושם ממנה כמפורט לעיל.

מר ח'אלד הגיע למפעלה של התובעת לראות האם הכלובים מתאימים לשימוש הנתבעת וסוכם כי לאחר צביעתם אצל איש מקצוע בהתאם להנחיית מר ח'אלד יועברו לנתבעת.

מר עראביה העיד כי הוביל בעצמו את הכלובים למסגר בג'דיידה-מכר, אשר ספר אותם, פרק אותם באמצעות מלגזה, הניחם בשטח המסגריה וחתם על תעודת המשלוח מבלי לומר דבר בעניין אי התאמתם של הכלובים. מר עראביה העיד כי המסגר לא ראה קודם לכן את הכלובים ומי שבדקם בשטח התובעת היה מר ח'אלד בלבד. לאחר מספר ימים העביר החשבונית בעצמו למפעלה של הנתבעת.

רק לאחר שבועיים מהעברת הכלובים למסגר התקבלה שיחת טלפון מנהג משאית הנתבעת שטען כי הוא בדרכו לתובעת להשיב הכלובים, וזאת בעקבות מחלוקת כספית בין הנתבעת למסגר. לא התקבלה מעולם כל דרישה בכתב לביטול העסקה. כאמור התובעת הסכימה לקבלם בחזרה בכפוף לתשלום 5,000 ₪ כפיצוי על ההוצאות שנגרמו לה. הנתבעת סרבה, ומחזיקה בכלובים מאז מבלי לשלם התמורה המוסכמת עבורם.

בהתייחס לטענת הנתבעת העיד מר עראביה כי מעולם לא נדרש לספק אישורים שהכלובים מתאימים לאחסון מזון, וכי העסקה בין התובעת לנתבעת לא הותנתה בכך - הטענה לדרישה זו באה לעולם לראשונה במסגרת כתב ההגנה בלבד, ואין לה זכר בתקשורת שבין הצדדים עובר להגשת התובענה.

לטענת מר עראביה המדובר בעסקה חד פעמית, שלא במסגרת תחום עיסוקה השוטף של התובעת, ועל כן הכלובים הללו הם היחידים שיכולה הייתה התובעת לספק, כאשר הדברים היו בידיעתה של הנתבעת.

התרשמתי כי עדותו של מר עראביה הייתה קוהרנטית, התיישבה עם חומר הראיות ועם טענות התובעת לכל אורך הדרך, וכי לא נפלו בגרסתו סתירות או אי דיוקים. ההפך הוא הנכון: התרשמתי כי עדותו כנה, ומביאה את הדברים כהווייתם. כך למשל כאשר נשאל בחקירתו באשר לסכום הפיצוי שדרש (5,000 ₪) השיב בפשטות כי אין לו קבלות מאחר שהטיפול בכלובים נעשה על ידו ו/או על ידי עובדיו כחלק מעבודתם היומיומית השוטפת ולא באופן מיוחד, ועל כן מדובר באומדן בלבד. מר עראביה שב והדגיש כי מדובר בעסקה חד פעמית שאינה אגב הפעילות השוטפת של התובעת.

בחקירתו של מר עראביה עלתה סוגיית השימוש בכלובים אצל הנתבעת, כאשר נטען כי שימשו רק לפסולת. על כך השיב מר עראביה כי עצם השימוש, אשר אינו במחלוקת, וגם היקף השימוש אינו מעניינו. די בכך שנעשה בכלובים שימוש כדי להצדיק את התביעה, בוודאי בצירוף שאר טענות התובעת ובצירוף התמונות שהוצגו בדיון.

עדותו של מר ח'אלד

בעדותו ובחקירתו חזר מר ח'אלד על טענת הנתבעת כי קניית הכלובים נעשתה בכפוף למצג התובעת כי אלה שימשו רק לשינוע מזון ולא למטרה אחרת וכי הובהר לתובעת כי עליה לצרף אישור מתאים מהמפעל הקודם.

גם מחומר הראיות וגם מהחקירה הנגדית עלה כי טענה זו אינה נתמכת בדבר. מר ח'אלד העיד כי אישורים כאמור נדרשים על ידי הנתבעת גם מספקיה האחרים "וגם אישור קונסטרוקטור" (עמ' 9 שורה 15 לפרוטוקול), אך לא יכול היה להצביע על ספק אחד שנתן אישור כזה על אף שלפי עדותו עובד הוא אצל הנתבעת מזה כ-7 שנים "כמחסנאי, מנהל לוגיסטיקה וקצת ברכש" (עמ' 8 שורה 15 לפרוטוקול) וזאת למרות שרכש בעבר סטנדים עבור הנתבעת.

כשנשאל מר ח'אלד האם הוציא לתובעת הזמנת רכש השיב כי אינו זוכר, אך אישר כי החתימה על גבי ההזמנה היא שלו וכי אין עליה כל דרישה כי הכלובים יהיו לנשיאת מזון: "אני מוציא הרבה הזמנות ואני לא מציין דברים כאלה." לשאלה כיצד בנסיבות טוענת הנתבעת כי אינה עושה שימוש בכלובים השיב כי "השתמשנו בחלק מהם אבל לא בכל ה- 60, ומה שיש בערימה זה מאילוץ...".

גם לשאלת ב"כ התובעת האם המסגר ראה הכלובים לראשונה כשנציג התובעת הביאם אליו, השיב מר ח'אלד תשובה שניתן לראותה כמתחמקת לאור העובדה שהעיד שבמפעל התובעת היה לבדו אך השיב "צריך לשאול את נאצר [המסגר] אם זאת הפעם הראשונה שראה את הכלובים. אולי זאת הפעם הראשונה או שניה". הדברים הללו עומדים בסתירה לסעיף 6 לתצהירו של מר ח'אלד שם נטען כי הכלובים הוצגו בפני נאצר בעל המסגריה. רושם דומה עולה גם מכתב הגנתה של הנתבעת שם נטענו טענות מהן ניתן להבין כי המסגר אישר את הכלובים ולא מר ח'אלד – אפנה לסעיף 11 לכתב ההגנה. גם בשאלה מול מי התנהל המסגר השיב כי אינו יודע "אולי מול המנכ"ל או המנהל", חרף העובדה כי על גבי תעודת המשלוח נכתב במפורש כי הכלובים הועברו " לגדיידה מכר באישור ח'אלד" ולא נטען על ידי הנתבעת דבר כנגד כך.

נטען על ידי הנתבעת ועל ידי מר ח'אלד בתצהירו כי נעשו מספר ניסיונות להשיב הכלובים לתובעת, אך גם טענה זו אינה נתמכת בראיות. עוד נטען על ידו כי התובעת סיפקה לנתבעת בתחילה שני כלובים שעל בסיסם נרקמה העסקה בין הצדדים, כאשר גם לכך אין כל ראיות והדברים נטענו לראשונה בדיון.

לסיכום

השתכנעתי כי מר עראביה אכן יודע את פרטי האירועים אשר הביאו להגשתה של התביעה מידיעה אישית, כאשר עדותו הותירה רושם אמין ושטחה בפני בית המשפט את גרסתו שהתיישבה עם חומר הראיות ועם עמדת התובעת. מקובלת עלי הטענה כי עצם שימושה של הנתבעת בכלובים הוא אשר רלוונטי לענייננו בשונה מאופן השימוש וכמות הכלובים שהיו בשימושה בסופו של יום. גם העובדה כי גם לפי עדותו של נציג הנתבעת נעשה שימוש דה פקטו בחלק מהכלובים אך לא שולם בגין כך מדברת בעד עצמה.

כל זאת בשעה שבגרסת הנתבעת נמצאו סתירות. כך למשל בעניין זהות המאשר של הכלובים טרם הזמנתם על ידי הנתבעת, כך למשל בעניין הטענה כי הכלובים לא היו בשימושה כאשר הוכח אחרת וכך גם בעניין אחסונם של הכלובים. חסרונה של עדות המסגר שתתמוך בטענות הנתבעת בלטה כמו גם חסרונן של תמונות אשר ימחישו את טענות הנתבעת בעניין הכלובים, וזאת ביתר שאת לאחר ביקורו של מר עראביה במפעלה של הנתבעת והאירועים שלאחריו. "כלל הנקוט על ידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני (16.12.1980) [פורסם בנבו]). אמנם המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, אלא שהנתבעת לא סתרה החזקה ומכאן כי החזקה עומדת לחובתה.

סוף דבר:

לנוכח כל המקובץ לעיל אני מקבלת את התביעה במלואה:

הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התביעה במלואו – קרי סך של 22,640 ₪. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת החזר אגרה בסך 758 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,500 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין ומתום מועד זה יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד תשלומם המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"א תשרי תשפ"ב, 27 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.