בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות המבקש ביום 24.7.2019.

המבקש קיבל דו"ח מסוג ברירת משפט המייחס לו עבירה של עקיפת רכב בצומת בניגוד לתקנה 47(ה)(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

המבקש ביקש להישפט על העבירה והדיון בעניינו נקבע ליום 24.7.2019.

ביום הדיון לא התייצב המבקש בבית המשפט, ומשכך נשפט בהעדרו ונגזר עליו הקנס המקורי בסך 500 ₪.

טענות הצדדים

טענות המבקש

המבקש טען כי לא קיבל זימון לדיון כדין. לטענת המבקש, אישור המסירה נשלח אליו ונושא את שמו תוך ציון תיבת הדואר של עורך דינו שמספרה 2807, זאת במקום ציון תיבת הדואר שלו עצמו. דבר זה גרם לטענתו, לאי קבלת ההזמנה כדין ומשכך חזקת המסירה אינה עומדת במקרה דנן.

לטענת המבקש העונש שהוטל עליו בהיעדרו הינו בלתי מידתי ומוגזם.

המבקש הוסיף וטען כי לזכותו עומדות טענות הגנה כנגד נסיבות ביצוע העבירה שיוחסה לו בכל הנוגע לתנאי הכביש ותקינותו, מיקום השוטר ביחס למיקום המבקש, תנאי הראייה ותנאי התאורה, וכן טען כי בדעתו להביא ראיות ועדים שמבססים את טענתו לפיה ביצע את העקיפה והשלימה בטרם הגיע לצומת.

טענות המשיבה

המשיבה טענה שההזמנה לדין נשלחה למספר תא הדואר אותו ציין המבקש בבקשתו להישפט וכיון שדבר הדואר חזר בציון "לא נדרש", אין למבקש להלין אלא על עצמו.

דיון והכרעה

סעיף 130 (ח) לחסד"פ קובע, כי נאשם שאינו מתייצב למשפטו ונדון בהעדרו רשאי לבקש ביטול פסק דין, אולם יהיה עליו להוכיח אחד משני תנאים חלופיים. תנאי אחד הוא כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו והתנאי השני הוא כי ביטול פסק הדין דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ברע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (29.12.09) נקבע :

"לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ואין לאפשר ניצולה לרעה. היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982".

קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש

המבקש טען כי ההזמנה לדין נשלחה למספר תיבת דואר שאינו מספר תיבת הדואר שלו, ומשכך לא קיבל הזמנה לדיון ולא התייצב במועד בו נקבע.

בעבירות קלות, קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל, מיום 21.5.17, עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 25.4.18 , רע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל, מיום 20.1.15).

גם בעפ"ת 62391-02-19 סויטי נ' מדינת ישראל נקבע כי על מנת לבסס את חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות די להראות כי נשלחה לנמען הזמנה בדואר רשום.

דהיינו אם הוכיחה המשיבה, כי שלחה את ההודעה בדואר רשום כדין חזקה שההודעה נשלחה כדין ועל המבקש מוטל הנטל להפריך חזקה זו.

על פי אישור המסירה שצורף לתגובת המשיבה והעתק הבקשה להישפט של המבקש, ההזמנה לדין נשלחה למספר תא הדואר אותו ציין המבקש בבקשתו להישפט " 2807" , וחזרה בציון "לא נדרש".

אין בידי לקבל את טענת המבקש כי ההזמנה לדין נשלחה לתיבת דואר שגויה, שכן היא נשלחה לכתובת אותה הוא ציין בבקשתו להישפט. בנסיבות אלה אין המדובר באי קבלת ההזמנה לדין מסיבות שאינן תלויות במבקש.

לפיכך, אני קובעת כי ההזמנה לדין הומצאה למבקש כדין וכי לא קיימת בידי המבקש סיבה מוצדקת לאי התייצבותו.

חשש לעיוות דין

גם במצב בו לא קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש ניתן לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדרו ובלבד שהדבר דרוש לשם מניעת עיוות דין (רע"פ 6165/17 סעדא נ' מדינת ישראל (24.4.2018)).

ככלל, ביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם בשל החשש לעיוות דינו יעשה לאחר שהצביע על שיקולים כבדי משקל העשויים להביא לשינוי תוצאות פסק דינו (רע"פ 1911/18 עמיד גיש נגד מדינת ישראל מיום 27.5.2018).

במקרה שבפניי טען המבקש כי החשש לעיוות הדין יגרם בשל כפירתו במיוחס לו ובשל אי שמיעת טענות הגנתו והראיות להן. הלכה היא כי אין די בעצם כפירה בביצוע העבירה כדי להקים טענה של עיוות דין. יתרה מכך גם אם היה המשיב מעלה טענות של ממש להגנתו מוטלת על בית המשפט חובה לבחון אותן בזהירות של ממש. קבלת טענה זו משמעותה כי כל מי שיש לו הגנה טובה יכול שלא להופיע לדיון שנקבע בעניינו ולאחר הרשעתו וגזירת דינו יוכל לגרום לביטולו של גזר הדין (ע"פ 2119/02 כהן עופר נ' מדינת ישראל (14.4.2002), רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל (23.2.2004)). כפירתו של המבקש במיוחס לו הינה כללית ואינה כוללת אסמכתאות לביסוסן ולהוכחתן.

בנוסף, חרף עברו התעבורתי של המבקש ועל אף בקשת המשיבה להשית על המבקש כפל קנס הושת עליו הקנס המקורי בלבד. בנסיבות אלה אני סבורה כי מדובר בענישה מידתית וסבירה.

לנוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, א' אלול תשע"ט, 01 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.