1. בפניי בקשה שהגישה הנתבעת 3, מדינת ישראל / רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רשות מקרקעי ישראל") לסילוק התביעה שהוגשה כנגדה על הסף.

התביעה

2. התובעת הנה חוכרת של שתי חנויות המצויות ברחוב יבנה 16 בקרית מוצקין (תת חלקות 1 ו-2, חלקה 59 בגוש 11570, להלן: "החנויות").

3. לטענת התובעת מכרה את זכויותיה לנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") בהסכם מכר מיום 19.6.2004 (נספח ב' לכתב התביעה).

4. למרות זאת, לא הועברו זכויות החכירה בחנויות לנתבעים בלשכת רישום המקרקעין או בספרי הרשות.

5. בשנת 2017 נשלח לתובעת מכתב התראה בטרם הגשה לביצוע של תביעה על סכום קצוב בגין חוב דמי חכירה (מכתב מיום 29.6.2017 צורף לכתב התביעה).

6. בשנת 2018 פנתה התובעת לרשות מקרקעי ישראל בבקשה להעברת הזכויות בחנויות לנתבעים. במכתב מיום 15.8.2018 נדחתה בקשתה, נוכח קיומם של חובות דמי חכירה הרובצים על החנויות לשנים 2011-2018 בסך 8,867 ₪.

7. משכך, הגישה התובעת תביעתה.

בתביעתה עותרת התובעת לסעדים הבאים:

א. חיוב הנתבעים להשיב לתובעת את דמי החכירה ששילמה בגין החנויות(סעיף 11 לכתב התביעה);

ב. מתן סעד הצהרתי לפיו על הנתבעים לשאת בכל התשלומים המתחייבים בגין החנויות (סעיף 12 לכתב התביעה);

ג. מתן צו המורה לרשות מקרקעי ישראל להעביר את רישום הזכויות בחנויות בפנקסי הרשות משם התובעת לשמות הנתבעים וכן להעביר כל חיוב כספי בגין החנויות משם התובעת לשמות הנתבעים (סעיף 13 לכתב התביעה);

ד. חיוב הנתבעים הוצאות בגין עוגמת נפש.

הבקשה

8. בבקשתה, טוענת רשות מקרקעי ישראל כי הסמכות העניינית לדון בסעד המבוקש כנגדה מסורה לבית המשפט המחוזי, באשר לא מדובר בסעד הנכלל בסעיף 51 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). בנסיבות אלה מצוי הסעד בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, בגדר סמכותו השיורית לדון בתביעות שאינן בסמכות בית משפט השלום (סעיף 4(1) לחוק בתי המשפט).

9. מוסיפה רשות מקרקעי ישראל וטוענת כי בענייננו לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, ואף לא החריג של סעד טפל לסעד העיקרי המבוקש (לעניין זה ראו סעיפים 14-15 לבקשה והאסמכתאות המובאות שם).

10. בתגובתה מסכימה התובעת כי בית משפט זה אינו מוסמך ליתן סעד קנייני, אולם, לטענתה, הסעד של רישום זכויות הנתבעים בחנויות אינו סעד קנייני אלא סעד דקלרטיבי רישומי בלבד, אשר אין בו לקבוע את הזכויות בחנויות (סעיפים 2-4 לכתב התגובה).

דיון והכרעה

11. כידוע, שאלת הסמכות העניינית נגזרת מהסעד הנתבע.

12. הסעד היחיד הנתבע מאת רשות מקרקעי ישראל מפורט בסעיף 13 לכתב התביעה, והוא "לרשום את הזכויות בחנויות על שם הנתבעים, לבטל כל חיוב כספי בגין החנויות אשר רשום על שם התובעת, לרשום חובות אלה על שם הנתבעים, לחייב את הנתבעים בחובות אלה באופן ישיר ולהטיל כל חיוב כספי נוסף בגין החנויות ככל שקיים או יווצר ולחייב ישירות את הנתבעים 1 + 2".

13. הסעד שעניינו העברת הזכויות בחנויות מהתובעת לנתבעים בספרי הרשות ו/או הצהרה בדבר זהות בעל זכויות החכירה בחנויות אכן אינו בסמכותו העניינית של בית משפט זה, באשר מדובר בסעד החורג מגדר שימוש וחזקה במקרקעין (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט).

14. הסעד של העברת החיובים הכספיים מהתובעת לנתבעים הנו סעד נגרר וטפל לסעד של העברת הזכויות בחנויות בספרי הרשות מהתובעת לנתבעים, ולפיכך אין לבית משפט זה סמכות לדון אף בו.

15. למעלה מן הדרוש יצוין כי בשים לב לכך שבקשת העברת הזכויות שהגישה התובעת לרשות מקרקעי ישראל נדחתה נוכח חוב דמי חכירה, הרי ככל ותביעתה לחיוב הנתבעים בחוב דמי החכירה תתקבל, ממילא תוכל התובעת להעביר את הזכויות בחנויות בספרי הרשות ללא צורך בצו שיפוטי. מכל מקום, ככל ויידרש צו שיפוטי לשם השלמת העברת הזכויות, יהא על התובעת להגיש תביעתה לסעד זה לבית המשפט המחוזי.

16. אשר על כן, הבקשה מתקבלת. התביעה נגד הנתבעת 3, רשות מקרקעי ישראל – נדחית על הסף. לפנים משורת הדין ובשים לב לכך שטרם הוגש כתב הגנה מטעם רשות מקרקעי ישראל, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ט אלול תשע"ט, 29 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.