א. הערעור שבפניי הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (סגן הנשיא כב' השופט ערן נווה) מיום 10.9.13 בת"א 3446-02-10 שניתן בהִעדר התייצבות של המערערים לישיבת ההוכחות, וכן ערעור על החלטתו של בית משפט קמא מיום 13.3.19 לדחות את בקשתם של המערערים מיום 13.12.18 לביטול פסק הדין, אשר לפי הנטען לא נמסר למערערים.

ב. המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, הגישה תובענה כנגד המערערים לפינוי המקרקעין נשוא כתב התביעה, דהיינו, גוש 19041 חלקות 83 ו-88 מאדמות מג'ד אל כרום, סילוק ידם מן המקרקעין, והחזרת המצב לקדמותו, וכן הריסת מבנים ו/או חפצים הנמצאים במקרקעין אלה, ולרבות חיובם של המערערים בתשלום דמי שימוש ראויים.

בישיבה שהתקיימה ביום 3.12.12, ובה נכח בא כוחם דאז של המערערים, עו"ד סברי חמוד, נקבע התיק בבית משפט קמא לשמיעת ההוכחות ליום 10.9.13, ואולם, הגם שב"כ המשיבה ונציג מטעם המשיבה הופיעו לדיון, נעדרו ממנו המערערים ובא כוחם דאז.

בית משפט קמא ציין בפסק דינו, שניתן באותו מעמד, כי הוא שריין כשעתיים ומחצה לצורך סיום התיק, והכל בידיעת ב"כ המערערים, אך למרות זאת המערערים ובא כוחם לא הופיעו לישיבת ההוכחות, ללא כל הסבר. לפיכך, נעתר בית משפט קמא לבקשת ב"כ המשיבה ונתן את פסק דינו, כמצוין כבר לעיל, בהִעדר המערערים.

בית משפט קמא הוסיף, שאם תבוא בפניו בקשה לביטול פסק הדין, יבקש הוא לקבל את תגובת המשיבה, אך בכל מקרה, ככל שייעתר בית משפט קמא לביטול, יהא זה מותנה בהפקדה כספית גבוהה של הוצאות להבטחת התייצבות המערערים לכל הליך עתידי.

ג. חלפו למעלה מחמש שנים, וביום 13.12.18 הוגשה מטעם המערערים, באמצעות בא כוחם הנוכחי, עו"ד דיאן קשקוש, בקשה לביטול פסק דין, הארכת המועד להגשת בקשת הביטול, ובקשה לעיכוב וביטול הליכי הוצאה לפועל.

המערערים טענו, כי פסק הדין מעולם לא הומצא, לא להם ולא לבא כוחם, ונודע להם אודותיו רק לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל לביצוע הפינוי. הודעת הפינוי נמסרה להם על ידי בן דודם רק כשבועיים בטרם הוגשה בקשת הביטול, ולפי בירור עם בא כוחם, אי-ההתייצבות נובעת מטעות ברישום מועד הדיון על ידי עו"ד שכיר שעבד במשרד בא כוחם הקודם, ופסק הדין נשלח בדואר רשום למשרד בא כוחם הקודם, אך חזר בציון "לא נדרש".

המערערים טענו, כי אי-התייצבותם לדיון אינה נובעת מזלזול בהליכים, אלא מחמת היסח הדעת וטעות בתום לב, ובאשר לסיכויי ההתגוננות מפני התביעה טענו המערערים, שדין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שיהוי ושימוש לרעה בהליכי משפט, ומוסיפים, שהמשיבה עצמה התרשלה משנקטה בהליכי הוצאה לפועל רק בדצמבר 2017 למרות שפסק הדין ניתן עוד בספטמבר 2013.

ד. לעומת זאת טענה המשיבה בפני בית משפט קמא, כי פסק הדין ניתן כחמש שנים קודם להגשת בקשת הביטול, מחמת אי-התייצבות המערערים לישיבת ההוכחות אליה זומנו כדין, ורק כאשר נקבע מועד לפינוי המקרקעין (כשלטענת המשיבה המערערים פלשו למקרקעין אלה), ליום 14.1.19, פנו המערערים לבית המשפט תוך הסתרת העובדה שהם קיבלו אזהרות בתיק ההוצאה לפועל כבר בינואר 2018, וכן הסתירו את העובדה שהפינוי קבוע ליום 14.1.19.

המשיבה טענה עוד, שגם אם אי-ההתייצבות נובעת מחמת רישום שגוי ביומנו של עורך הדין, תמוה כיצד זה במשך חמש שנים לא תהו המערערים עצמם כיצד זה טענותיהם אינן מתבררות משך שנים.

בנוסף טענה המשיבה, כי נפתחו כנגד המערערים שני תיקי הוצאה לפועל, האחד לביצוע פינוי, והאחר בגין הרכיב הכספי שבפסק הדין, וביום 23.1.18 נמסרו אזהרות בשני התיקים למערער מס' 1, שהוא אביו של המערער מס' 2, וכמו כן הודעות פינוי נמסרו על ידי קבלן ההוצאה לפועל במקרקעין נשוא פסק הדין לידי בן משפחה של המערערים ביום 18.10.18.

לכן, כך טענה המשיבה, אין לקבל את טענת המערערים כי לא ידעו על קיומו של פסק הדין אלא כשבועיים טרם הגשת הבקשה לביטול.

המשיבה גם התנגדה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, והוסיפה, כי דין הבקשה להידחות לגופה, הן משום שלטעמה הביעו המערערים זלזול בהליך המשפטי בסדרי הדין ובמשיבה, וכמו כן לא עמדו בנטל הנדרש שהיה מוטל עליהם להוכחת סיכויי הגנתם.

ה. בית משפט קמא הורה על קיום דיון במעמד שני הצדדים, שהתקיים ביום 11.3.19, ובמהלכו נשמעה חקירתו של המצהיר מטעם המערערים על תצהירו. בית משפט קמא הגיע למסקנה, שחקירתו של המצהיר חיזקה את עמדתו שדין הבקשה להידחות.

בית משפט קמא קבע, כי התנהלותם של המערערים מלמדת על זלזול מצדם בהליך השיפוטי, ומכאן שלא מתקיים התנאי האחד הנדרש לצורך ביטול פסק דין שניתן בהִעדר, דהיינו, מתן הסבר למחדל שבגינו ניתן פסק הדין, וכן הוסיף, כי עדותו של המערער מס' 2 לא שכנעה אותו, לא ניתן הסבר מניח את הדעת להתנהלות המערערים, עדות המערער מס' 2 הייתה בלתי אמינה, בלתי סבירה, ואף מביכה, לעניין הטענות העובדתיות שעלו בבקשה.

באשר לתנאי הנוסף הנדרש לצורך ביטול פסק דין שניתן בהִעדר, קבע בית משפט קמא, שהמערערים לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת סיכויי ההגנה, ולא הוכיחו כי הם הבעלים של המקרקעין נשוא פסק הדין ו/או כי רכשו זכויות קנייניות כלשהן במקרקעין. עוד הוסיף בית משפט קמא, שאם יש משמעויות כספיות כאלה ואחרות לטענות שהעלו המערערים, יוכלו הם להגיש תביעה כספית כנגד המשיבה.

ו. ביום 3.6.19 הוגשה מטעם המערערים הודעת ערעור לבית משפט זה, הן על פסק הדין של בית משפט קמא שניתן ביום 10.9.13 מחמת אי-התייצבותם של המערערים, והן על החלטת בית משפט קמא מיום 13.3.19, לפיה נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין, ונטען, כי החלטה זו לא נמסרה למערערים.

בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי וההריסה (נקבעו ליום 17.6.19 בהתאם להודעת הפינוי שניתנה בתיק הוצל"פ 515893-12-17) וכב' השופט
א. באומגרט נעתר לבקשה כנגד הפקדת הסכום של 15,000 ₪ תוך מתן אפשרות למשיבה להגיב עד 1.7.19.

ז. בהודעת הערעור נטען, כי מדובר בפסק דין המורה על הריסת מבנה, המוחזק על ידי המערערים מזה עשרות שנים, וגם אם היו מחדלים/תקלות בניהול ההליך כי אז אין לזקוף את הדבר לחובת המערערים. עוד נטען, כי אין המשיבה יכולה להצביע על דחיפות כלשהי, שהרי פסק הדין ניתן עוד בשנת 2013, והמשיבה שקטה על שמריה במשך חמש שנים ורק בסוף שנת 2018 החלה לפעול למימוש פסק הדין.

המערערים עתרו לכך, שבית משפט זה יגלה גמישות דיונית שתאפשר למערערים את יומם בבית המשפט.

בנימוקי הערעור חזרו המערערים על טענתם, שנפלה טעות ברישום המועד שנקבע לשמיעת ההוכחות (10.9.13) על ידי עורך דין שכיר, שעבד בשעתו במשרד בא כוחם הקודם של המערערים, עו"ד סברי חמוד, וכן נטען, כי פסק הדין מעולם לא הומצא לידי המערערים או בא כוחם, אלא נשלח בדואר רשום למשרד בא כוחם הקודם וחזר בציון "לא נדרש". רק כשבועיים טרם הגשת הבקשה לביטול פסק הדין נמסר למערערים על ידי בן דודם מכתב מלשכת ההוצאה לפועל ממנו עולה, כי ניתן נגדם צו לפינוי המקרקעין, ואזי פעלו המערערים לברר את נסיבות מתן פסק הדין, ונודע להם כי ניתן נגדם פסק דין בהעדר התייצבות.

נטען עוד בערעור, כי על פסק דינו של בית משפט קמא להתבטל, ולו מחמת סיכויי התביעה הקלושים ו/או הסיכוי של ההגנה כי תתקבל טענת ההתיישנות.

כמו-כן מדגישים המערערים, שמשמעות פסק הדין היא הריסת מבנים, סילוק ידם מן המקרקעין והטלת חיוב כספי גבוה, שלא כדין, על המערערים.

נטען בערעור, כי בית משפט קמא שגה משנתן פסק דין בהִעדר התייצבות, במיוחד משמדובר בתביעה להריסה וסילוק יד, שעה שבית משפט קמא היה ער לטענת ההתיישנות שהעלו המערערים בהגנתם. המערערים מציינים, כי בפסק הדין שניתן במעמד צד אחד, ניתנה למערערים אפשרות לעתור לביטולו של פסק הדין, תוך חיובם בהפקדת סכום כסף כתנאי לביטולו, אך משעשו כן המערערים, דחה בית משפט קמא את בקשתם.

עוד נטען בערעור, שהיה על בית משפט קמא ליתן למערערים את יומם בבית המשפט חרף אי-התייצבותם לדיון ההוכחות, וניתן היה לתת ביטוי לאי-התייצבותם על ידי פסיקת הוצאות מתאימות.

טענה נוספת היא, כי בית משפט קמא שגה משלא ייחס כל משקל לכך שהמשיבה עצמה לא פעלה למימוש פסק הדין אלא רק מקץ כחמש שנים בשנת 2018.

כמו-כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שעדותו של המצהיר לא הייתה מהימנה, הואיל והמצהיר תיאר את העובדות שהיו ידועות לו בצורה ברורה ובהירה.

ח. בהחלטתו מיום 4.6.19 הורה כב' הנשיא ר' שפירא, כי הערעור יידון בהרכב שבראשותי. ובתאריך 5.6.19 ניתנה החלטתי בה ציינתי, כי החלטת בית משפט קמא הדוחה את בקשתם של המערערים לביטול פסק הדין שניתן בהעדר ניתנה ביום 13.3.19, ונצפתה במערכת "נט המשפט" על ידי ב"כ המערערים באותו יום. המועד להגשת הערעור, כך ציינתי, חלף ביום 6.5.19, וזאת אף בהתחשב בפגרת הפסח.

לפיכך, הוריתי שעל ב"כ המערערים לנמק לא יאוחר מיום 12.6.19 מדוע לא יימחק הערעור מחמת איחור בהגשתו.

ט. בתגובתו טען ב"כ המערערים, שאין מקום להורות על מחיקת הערעור בגין איחור בהגשתו, שכן לפי ההלכה הפסוקה המועד להגשת ערעור אינו חל ממועד צפייה יזומה של ב"כ המערערים בהחלטת בית משפט קמא, אלא ממועד המצאת ההחלטה לידי ב"כ המערערים, אשר מוסיף וטוען, כי הוא אינו זוכר האם הוא עצמו צפה בהחלטה, או שמא מתמחה במשרדו, או שמא הפקידה במשרדו, אך מכל מקום אין די בצפייה, אפילו יזומה, כדי שיתחיל מרוץ הזמנים לצורך הגשת ערעור.

ב"כ המערערים מפנה לע"א 1948/15JSC VTB BANK נ' ד"ר יבגני מרגוליס (6.3.17) (להלן: "עניין מרגוליס"), שם נקבע שככל שאין מתקיימים התנאים שבתקנה 497ג'(ג1) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שקיומם נדרש על-מנת שיראו את צפייתו של בעל דין בהחלטה במערכת ממוכנת כהמצאה כדין של אותה החלטה – לא ניתן לקבוע שצפייתו של ב"כ המערער בפסק הדין במערכת "נט המשפט" מהווה המצאה כדין המתניעה את מרוץ הימים להגשת ערעור על פסק הדין.

נוכח האמור עותר ב"כ המערערים לכך, שבית משפט זה יימנע מלהורות על מחיקת הערעור מחמת איחור בהגשתו, ולחלופין, מתבקש בית המשפט, טרם מתן ההחלטה על מחיקת הערעור, להתיר למערערים להגיש בקשה להארכת מועד להגשתו, במיוחד משעסקינן בפסק דין שהורה על הריסת מבנה בקרקע המוחזקת על ידי המערערים מזה עשרות שנים.

י. ב"כ המשיבה ציינה בתגובתה, כי הערעור הוגש באיחור ודינו להימחק על הסף.

טוענת ב"כ המשיבה, שהואיל והערעור תוקף את החלטת בית משפט קמא בבקשה לביטול פסק דין, הרי מדובר בערעור על "החלטה אחרת" ולכן היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור, ומשלא עשו כן דין ערעורם להידחות על הסף (ע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן (3.2.11)).

בנוסף, כך מציינת ב"כ המשיבה, החלטת בית משפט קמא הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין ניתנה ביום 13.3.19, ונצפתה על ידי ב"כ המערערים עוד באותו יום, ומכאן שהערעור הוגש באיחור, וב"כ המערערים אינו מכחיש כי אכן צפה בהחלטה במועד זה, אך לטענתו צפייה יזומה בהחלטה באתר "נט המשפט" אינה מחילה את תחילת מניין המועד להגשת הערעור.

מוסיפה ב"כ המשיבה, כי לפי ההלכה העדכנית לגבי תקנה 497ג'(ג1) של סדר הדין האזרחי, די בצפייה באתר "נט המשפט" בהחלטה שניתנה כדי להתניע את מרוץ הימים להגשת ערעור, זאת ככל שבעל הדין הגיש בעצמו כתב טענות דרך אתר "נט המשפט" (עע"מ 3402/19 ג. עופר ייצוק ושיווק בשר בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (19.6.19)).

לתגובתה מצרפת ב"כ המשיבה צילום מסך בערעור זה ממנו עולה, כי בענייננו הוגשה בקשת המערערים לעיכוב ביצוע פסק דין מיום 3.6.19 באמצעות אתר "נט המשפט", ומשכך מתקיים התנאי החלופי אשר בתקנות סדר הדין האזרחי, לפיו ב"כ המערערים ביקש להגיש כתבי טענות באמצעות "נט המשפט", ומכאן שחל עקרון ההדדיות.

ב"כ המשיבה מוסיפה, כי ביום 15.2.17 נפתחו שני תיקי הוצאה לפועל בגין פסק הדין מיום 10.9.13, האחד בגין סעד הפינוי, והשני בגין הסעד הכספי, וביום 23.1.18 נמסרו אזהרות בשני התיקים לידי המערער מס' 1, שהוא אביו של המערער מס' 2, וביום 18.10.18 נמסרו הודעות פינוי, על ידי קבלן ההוצאה לפועל, במקרקעין נשוא פסק הדין, לידי בן משפחה של המערערים ביום 18.10.18, כשמועד הפינוי שנקבע בהודעות שנמסרו היה 14.1.19. בדצמבר 2018, כשבועיים בלבד לפני מועד הדיון הקבוע, הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצוע הפינוי.

ב"כ המשיבה עותרת לדחיית הערעור על הסף מחמת אי-הגשת בקשת רשות ערעור, כמתחייב לפי תקנות סדר הדין האזרחי, וכן מחמת איחור בהגשת הערעור.

י"א. בהחלטתי מיום 24.6.19 אִפשרתי לב"כ המערערים להשיב לתגובתה של ב"כ המשיבה עד 30.6.19, אך למרות שהמועד שקבעתי חלף, לא הוגשה תשובה כאמור.

י"ב. לאחר שנתתי דעתי להשתלשלות העניינים בתיק זה, ולאחר שעיינתי בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, ובכלל זה ישיבת בית משפט קמא מיום 10.9.13, ובפסק דין שניתן בהִעדר המערערים, בקשתם של המערערים מיום 13.12.18 לביטול פסק הדין שניתן בהִעדר, פרוטוקול הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 11.3.19 וההחלטה מיום 13.3.19, הודעת הערעור על נימוקיה, טיעוניהם של באי כוח שני הצדדים בהתייחס לשאלה האם יש מקום למחוק את הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו, וכן בפסיקה הרלוונטית, מסקנתי היא שיש למחוק את הערעור על הסף.

י"ג. מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה, לפיה היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור ככל שהם משיגים על החלטתו של בית משפט קמא מיום 13.3.19 בדבר דחיית הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר מיום 10.9.13.

כפי שאכן נקבע בע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן (3.2.11), (פסקה 46) שאליו הפנתה ב"כ המשיבה:

".....אולם לא כך נקבע ביחס להחלטות הניתנות לאחר מתן פסק הדין, שלגביהן יושם מבחן מהותי שונה, המושתת על מבחן טפלות ההחלטה ביחס להליך המקורי (שני, בעמ' 76; זוסמן, בעמ' 766-768; ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 157-159 (1993)). על פי מבחן זה, החלטה בבקשה לבטל פסק דין שניתן היא בגדר "החלטה אחרת", שכן היא אינה ניתנת לגוף המחלוקת, אלא עניינה בשאלת תוקפו של פסק הדין שניתן, וזאת גם אם נושאה חשוב ונכבד כשלעצמו (המ' 953/78 כהן נ' זליג, פ"ד לג(1) 362 (1979); רע"א 5089/07 נציגות הבית המשותף (ועד בעלי עסקים) ברחוב נ' רביד, פסקה 4 (לא פורסם, 8.1.2008); זוסמן, בעמ' 767; רע"א 5696/95 סלוביק נ' יעד נציגויות, פסקה 3 (לא פורסם, 23.5.1996); ענין גולדנברג, בעמ' 943; ע"א 39/83 עיזבון המנוח אלראי על ידי מנהל העיזבון קירשנבוים נ' ליברמן, פ"ד לח(4) 429, 429 (1984); המ' 28/75 גולדברג נ' סלמה, פ"ד כט(2) 188 (1975); גורן, בעמ' 376-377; רע"א 34/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1) 329 (1989))" (ההדגשה שלי – י.ג.).

עולה מן האמור לעיל, שעל מנת להשיג על החלטת בית משפט קמא מיום 13.03.19 הדוחה את בקשתם של המערערים לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרם ביום 10.09.13, היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור, בהיות ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק דין בבחינת "החלטה אחרת", דא עקא, המערערים לא הגישו בקשת רשות ערעור כנדרש, אלא הודעת ערעור.

י"ד. אף בהתעלם מן השאלה האם רשאים היו המערערים להגיש ערעור בזכות (או שמא היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור) נראה שאין מנוס מלהורות על מחיקת הערעור אשר הוגש באיחור.

אזכיר, שהחלטת בית משפט קמא הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין ניתנה ביום 13.3.19, מועד שבו ב"כ המערערים אכן צפה בהחלטה, ואילו הודעת הערעור הוגשה לבית משפט זה ביום 3.6.19, הגם שהמועד האחרון להגשת הערעור, אף בהתחשב בפגרת הפסח, חלף ביום 6.5.19.

ט"ו. טענת ב"כ המערערים היא, כי המועד להגשת ערעור אינו חל ממועד צפייתו היזומה של ב"כ המערערים בהחלטת בית משפט קמא, אלא מן המועד בו הומצאה ההחלטה לידיו, וכאמור, אין די בצפייה, אף אם היא יזומה, כדי להחיל את מועד הגשת הערעור.

טענתו זו של ב"כ המערערים איננה מקובלת עלי.

מעיון במערכת "נט המשפט" עולה, כי ב"כ המערערים צפה בהחלטת בית משפט קמא מיום 13.3.19 במועד שבו ניתנה ההחלטה. עובדה זו אף אינה מוכחשת, כשב"כ המערערים מציין בסעיף 2 של תגובתו, כי אין הוא זוכר האם הוא עצמו צפה בהחלטה, או מתמחה במשרדו, או פקידה במשרדו, אך לטעמי השאלה מי ספציפית צפה בהחלטה אינה רלוונטית, שכן די בכך שמי מצוות המשרד צפה בהחלטה, שהרי שלוחו של אדם כמותו. הקביעה מי מצוות המשרד מופקד על צפייה בהחלטות שבאתר "נט המשפט" מוטלת על עורך הדין.

ט"ז. כמו-כן, עולה בבירור ממערכת "נט המשפט", שב"כ המערערים ממציא כתבי טענות לבית המשפט באמצעות מערכת "נט המשפט", כעולה, למשל, מן הנספח לתגובת המשיבה, דהיינו, צילום מסך שלפיו הגיש ב"כ המערערים באמצעות אתר "נט המשפט" ביום 3.6.19 את בקשתו בתיק זה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

ב"כ המערערים הסתמך על פסק הדין בעניין מרגוליס, שם נקבע, כי צפייה יזומה של בעל דין בהחלטת בית המשפט באמצעות מערכת "נט המשפט" אינה מהווה בדרך כלל המצאה כדין.

ואולם, ב-בש"א 8839/18 עמית כהן נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (19.12.18) נקבע מפי כב' השופט ד' מינץ, בפסקה 8:

"על-מנת שצפייה כאמור תיחשב להמצאה כדין יש לעמוד בדרישות תקנה 497ג לתקנות. סעיף קטן (ג1) לאותה תקנה קובע כי בית המשפט רשאי לשלוח לתיבת הדואר האלקטרונית של נמען שנמסרה לבית המשפט 'הודעה בדבר קיומו של כתב בי-דין במערכת הממוכנת הכוללת קישור לכתב בי-הדין...'. ככל ששלח בית המשפט הודעה כאמור, יראו את כתב בי-הדין, לרבות פסק דין, ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען" (ההדגשה שלי – י.ג.).

עוד ציין כב' השופט ד' מינץ בפסקה 9, שם כי: "המצאה בדרך של 'הודעה באתר' משמעה כי נשלחה לכתובת הדואר האלקטרונית של בעל הדין הודעה על אודות קיומה של החלטה, בצירוף קישור אליה. המצאה באופן זה עונה אפוא על הדרישות הקבועות בתקנה 497ג(ג1) לתקנות" (ההדגשה שלי – י.ג.).

בענייננו, עולה מעיון במערכת "נט המשפט" כי החלטת בית משפט קמא מיום 13.3.19 אכן הומצאה לב"כ המערערים באמצעות "הודעה באתר", ובה ב"כ המערערים אכן צפה. מכאן, שהמועד להגשת השגה לערכאת הערעור (בין אם בקשת רשות ערעור, סוגיה שאליה התייחסתי לעיל, ובין אם ערעור בזכות) נמנה החל מתאריך 13.3.19, ולכן הערעור שבפניי שהוגש ביום 3.6.19 הוגש באיחור.

י"ז. עוד אני מפנה לעע"מ 3402/19 ג. עופר ייצור ושיווק בשר בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל ואח' (19.6.19), (להלן: "ג. עופר ייצוק ושיווק בשר") החלטה שאליה גם הפנתה ב"כ המשיבה, ואף בה נפסק, בפסקה 7:

"במילים אחרות, תקנה 497ג(ד) לתקנות קובעת כי תנאי לכך שבעל דין יוכל להגיש כתבי טענות באמצעות מערכת "נט המשפט" הוא מסירה של כתובת הדואר האלקטרוני שלו על-מנת שניתן יהיה לעשות בה שימוש גם לצורכי המצאה בהתאם להוראות תקנה 497ג(ג1) לתקנות. היינו, בעל דין שמבקש להגיש כתבי טענות במערכת "נט המשפט" מקבל עליו את האפשרות שניתן יהיה להמציא לו כתבי טענות בדרך של "הודעה באתר".

תכליתן של הוראות דין אלה היא יצירת הדדיות בכל הנוגע לאפשרות המצאת מסמכים באמצעים אלקטרוניים..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

אעיר, למעלה מן הדרוש, שהאיחור בהגשת ערעור בזכות בעניין ג.עופר ייצוק ושיווק בשר היה של שלושה ימים בלבד, בעוד שבענייננו האיחור מתקרב לחודש ימים כמעט.

י"ח. אם לסכם: החלטת בית משפט קמא מיום 13.3.19, בדבר דחיית הבקשה לביטול פסק הדין מיום 10.9.13, אכן הומצאה כדין באמצעות מערכת "נט המשפט" לב"כ המערערים ביום 13.3.19, ומשכך יש למנות את המועד להגשת הערעור החל מתאריך זה. בהינתן העובדה שהערעור הוגש רק ביום 3.6.19, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהמועד להגשת הערעור חלף, ולכן דין הערעור להימחק, וכך אני מחליט.

בנסיבות העניין שבתיק זה, אין צו להוצאות.

יחד עם זאת, פתוחה הדרך בפני המערערים להגיש בקשה להארכת המועד מבלי שאקבע מסמרות ביחס לסיכוייה של בקשה זו ככל שתוגש.

י"ט. הואיל ובענייננו ניתנה ביום 3.6.19 החלטתו של כב' השופט א. באומגרט לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט קמא, והמערערים הפקידו, כעולה מעיון במערכת "נט המשפט", את הפיקדון שנקבע, וכדי שלא לרוקן מתוכן את האפשרות להגשת בקשה להארכת מועד, אני מורה בזאת, כי למרות מחיקת הערעור תעמוד בעינה בשלב זה החלטת כב' השופט א' באומגרט בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין עד תאריך 17.7.19 (כולל).

ככל שהמערערים לא יגישו בקשה להארכת מועד עד תאריך 17.7.19 (כולל) – יהא עיכוב הביצוע בטל ומבוטל.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין אל ב"כ שני הצדדים

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ט, 02 יולי 2019, בהעדר הצדדים.