לפניי בקשת הנאשם להורות על ביטול כתב האישום שהוגש בעניינו מחמת שיהוי בהגשת כתב האישום.

כתב האישום ורקע

1. ביום 04.06.19 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירות של שימוש ללא היתר ושימוש אסור במקרקעין.
2. בתאריך 24.10.21 הוגש כתב אישום מתוקן המייחס למבקש עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145, 204 (א) , 204 (ב) ביחד עם סעיף 208, 218 ו- 219 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן – "החוק") וכן עבירה של שימוש אסור במקרקעין, עבירה לפי סעיפים 243, 244, 245 לחוק.

באישום הראשון נטען, כי בסמוך לשנת 2017, החל הנאשם לעשות שימוש חורג במקרקעין הידועים כגוש 2212 חלקות 76 וחלק מחלקה 96 בצומת ראם, כדלקמן –

1. שימוש חורג במבנה פח ללא היתר בשטח של כ- 100 מ"ר לאחסון חלקי חילוף לרכב;
2. שימוש חורג בסככה בשטח של כ- 80 מ"ר ללא היתר לאחסון חלקי חילוף לרכב;
3. שימוש חורג במבנה יביל בשטח של כ- 15 מ"ר ללא היתר לשימוש משרד;
4. שימוש במגרש בשטח של כ- 850 מ"ר ללא היתר לשימוש מסחרי כמגרש לרכבים ללא היתר;

השימוש טעון היתר על פי החוק, אולם לא ניתן היתר לשימוש ו/או לשימוש החורג במבנים ובמקרקעין. הנאשם הוא הבעלים של המקרקעין, האחראי לשימוש ומי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר והמשתמש במקרקעין בעת ביצוע העבירה.

באישום השני נטען, כי החל מיום 25.10.17 ממשיך הנאשם לעשות שימוש אסור במקרקעין המפורטים בפריט האישום הראשון , כדלקמן:

1. שימוש אסור במבנה פח בשטח של כ- 100 מ"ר ללא היתר לאחסון חלקי חילוף לרכב;
2. שימוש אסור בסככה בשטח של כ- 80 מ"ר ללא היתר לאחסון חלקי חילוף לרכב;
3. שימוש אסור בסככה בשטח של כ- 80 מ"ר ללא היתר לאחסון חלקי חילוף לרכב;
4. שימוש במגרש בשטח של כ- 850 מ"ר ללא היתר לשימוש מסחרי כמגרש לרכבים ללא היתר.

השימוש טעון היתר לפי החוק (תיקון 116) אולם לא ניתן היתר לשימוש ו/או לשימוש האסור במבנים או במקרקעין. הנאשם הינו המשתמש, הבעלים והאחראי לשימוש ומי שמוטלת עליו החובה להוציא היתר.

1. לטענת המבקש, ביום 07.03.17 הוא מסר גרסתו בפני המפקחת מטעם המאשימה; ביום 27.03.17 התיק עבר לידי ב"כ המאשימה ומאז לא בוצעו פעולות נוספות. ביום 04.06.19 הוגש כתב אישום מבלי לקבל אישור של ראש יחידת התביעה או סגנו. בנסיבות אלה עתר המבקש לביטול כתב האישום מחמת שיהוי בהגשתו. את בקשתו סומך המבקש על הוראות סעיף 57א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – "החסד"פ") ועל הנחיית היועמ"ש שמספרה 4.1202 שעניינה "משך טיפול התביעה בתיק עד להגשת כתב אישום", בה נקבע כי בעבירות מסוג "עוון" יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 12 חודשים ובמקרה של חריגה מהזמנים יש לקבל אישור מנציג שהיועמ"ש הסמיכו.
2. המאשימה התנגדה לבקשה. לטענתה, סעיף 57א' לחסד"פ נכנס לתוקפו ביום 10.10.19 ולכן אינו חל על התיק שבנדון. עוד טענה, כי הנחיה 4.1202 להנחיות היועמ"ש בעניין משך זמן הטיפול בתביעה אינה חלה על התביעה המקומית בשונה מגופי התביעה המדינתיים. בנוסף לכך נטען, כי תכלית סעיף 57א' לחסד"פ אשר מטרתה למנוע עינוי דין לנאשם כלל לא מתקיימת בתיק זה שבו הנאשם כלל לא הפסיק את ביצוע העבירה וזאת אפילו עד היום ואף הרחיב את השימוש ולא פעל להסדרה תיכנונית.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.
2. סעיף 57א(א) לחסד"פ שכותרתו "משך הליכי חקירה והעמדה לדין" (תיקון משנת 2019), קובע כך: "משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה".
3. על פי הנחיה 4.1202 להנחיית היועמ"ש, שכותרתה "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום", שנכנסה לתוקפה באוגוסט 2011, בעבירות מסוג עוון יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 12 חודשים. מניין התקופה יחל ביום קליטת התיק בתביעה ועד לקבלת החלטת התובע בדבר העמדה לדין או סגירת התיק. בהינתן נסיבות מסוימות שאינן תלויות בהתנהלות רשות התביעה ניתן יהיה להאריך המועדים. עוד נקבע בהנחיה מנגנון פיקוח ובקרה של יישום ההנחיה באופן שבו בכל מקרה של חריגה מפרקי הזמן הקבועים בה יש לקבל אישור מאת פרקליט המחוז, או של ראש יחידת התביעות או סגנו.
4. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע למועדים הבאים בתיק זה, ביום 07.03.2017 המבקש נחקר על-ידי מפקחת מטעם המאשימה; ביום 27.03.2017 התיק הועבר לידי ב"כ המאשימה ולא היו השלמות חקירה לאחר מכן וביום 03.06.2019 הוגש כתב האישום. השאלה שבה יש להכריע הינה האם הגשת כתב האישום הייתה בשיהוי בגינו יש להורות על ביטולו של כתב האישום.

יש להשיב על כך בשלילה.

ראשית, תיקון מספר 87, התשע"ט – 2019 נכנס לתוקפו ביום 10.10.19 ועל כן אינו חל בתיק זה בו כתב האישום הוגש עובר למועד זה, ביום 03.06.2019. לפיכך, סעיף 57א' לחסד"פ לא בענייננו.

שנית, הנחית היועמ"ש מספר 4.1202 שעניינה "משך טיפול התביעה עד להגשת כתב האישום" קובעת, כי בעבירות מסוג עוון יש להשלים את הטיפול בתיק על ידי התובע בתוך 12 חודשים.

עסקינן בעבירה של שימוש מסחרי במקרקעין, עבירה נמשכת. תכליתו של סעיף 57א' לחסד"פ הוא למנוע שיהוי אשר יוביל לעינוי דין לנאשם. לטענת המאשימה, המבקש לא הפסיק את השימוש ואף הרחיב אותו ולא פעל להסדרה תיכנונית.

ככלל השתהות באכיפה אין בה להקים הגנה מפני העמדתו לדין של הנאשם בעבירה שהמשיך בביצועה (רע"פ 1520/01 שוויצר ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ואח' (18.3.02)).

אכן, תהיינה נסיבות ששיהוי כבד, אשר גרם נזק ממשי ומהותי ליכולתו של נאשם להתגונן, יכול ויביא לביטול כתב האישום. יחד עם זאת, "אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ויש להקפיד על כך שתיוותר מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק" (ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (12.5.09), פסקה 36).

כתב האישום אכן הוגש בשיהוי של למעלה משנה, אך לא מצאתי, כי מדובר בשיהוי לא סביר המצדיק צעד קיצוני של ביטול כתב האישום והדברים יבחנו במסגרת גזירת הדין, היה והנאשם יורשע במיוחס לו.

1. נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.
2. במועד הדיון הקרוב יהיה הנאשם ערוך למתן מענה לכתב האישום.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב שבט תשפ"ב, 24 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.