עניינו של פסק דין זה הינו בהכרעת סעדים כספיים נטענים שונים (במסגרת תביעה ותביעה שכנגד); עתירת התובע והנתבע שכנגד (להלן: התובע) לחיוב הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: התובעת שכנגד) בסך של 1,524,000 ₪ שמקורו בזכאות נטענת לפיצוי בגין 'פינוי כפוי'; עתירת התובעת שכנגד לחיוב התובע בסך 1,314,040 ₪ שמקורו בזכאות נטענת לדמי שימוש ראויים.

1. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:
2. המקרקעין נשוא התובענה, הידועים כגוש 3948 חלקה 72, מצויים ברחוב פינסקר 40 בלוד ובנוי עליהם, בין היתר, מוסך הידוע כיחידה מס' 2 אצל התובעת שכנגד (להלן: המקרקעין או הנכס בהתאמה).
3. ביום 22/4/71 נחתם בין התובעת שכנגד לבין התובע ושניים מאחיו, הסכם שכירות מוגנת בעניין הנכס אשר הוגדר כדירה בת שני חדרים. תקופת השכירות על פי ההסכם עמדה על חודש אחד (מיום 1/5/71 עד ליום 31/5/71).
4. במסגרת הליך קודם (ת.א. 358/92 שלום רמלה) במסגרתו עתרה התובעת שכנגד לפינוי המקרקעין, הגיעו הצדדים להסכם פשרה על פינוי המקרקעין.
5. שניים מאחיו של התובע (ללא התובע) הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 1421/93) וביום 29/12/94 נדחה הערעור בהסכמה תוך שהוארך מועד הפינוי של המקרקעין עד ליום 1/4/95. בקשה שהגיש התובע לביטול פסק הדין כנגדו (נדונה במסגרת ה"מ 3764/96) נדחתה ביום 26/1/97. במסגרת טענותיו של התובע באותה בקשה טען האחרון, בין היתר, כי הוא שהה בחו"ל בזמן ניהול ההליכים המשפטיים.
6. ביום 12/9/16 הגישת התובעת שכנגד כנגד התובע תביעה (ת.א. 29083-09-16) לסילוק יד שכללה גם רכיב כספי בגין דמי שימוש (להלן: תביעת הפינוי). בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי ביום 28/5/19 על-ידי מותב זה, קבעתי, בין היתר, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הינו בעל מעמד של דייר מוגן בנכס ו\או כל בעל מעמד אחר מכוחו הינו זכאי להישאר במקרקעין. בתוך כך, הוריתי כי דין תביעת הפינוי להתקבל. כן, ציינתי כי כל טענה כספית שבפי התובע לזכאות נטענת לסעדים כספיים (שלא בעלי זיקה לחוק הגנת הדייר), שמורה לו, על פניו, מכח האמור בסעיף 2 להסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 17/4/19.
7. במסגרת התביעה דנן (שהוגשה ביום 5/6/19, כשבוע לאחר מתן פסק דיני האמור) טוען התובע, בין היתר, כי בעת שרכש את הזכות במקרקעין היו עליהם סככות ישנות ששמשו למפעל לייצור מברשות ניקיון והוא שיפץ את אותן סככות בעלות של 87,000$ ועבד בהן כמוסך ששימש לפרנסתו. במסגרת אותו שיפוץ, הוחלפו הגג של הסככות (מרעפים לבטון), הרצפה, מערכת החשמל, האינסטלציה ועוד.

כן, טען התובע כי לאחר שפקד את משפחתו אסון הוא נאלץ לנסוע עם משפחתו לארצות הברית כאשר אחי התובע המשיך להחזיק במקרקעין עד חזרתם ארצה ומאז התובע החזיק במקרקעין. דמי השכירות המוגנים בהתאם לחוזה השכירות עמדו על 27.40 ל"י לחודש ולאחר הנחה שקיבל התובע דמי השכירות המוגנים עמדו על 16.12 ל"י לחודש והם גדלו מעת לעת בתאם לתקנות הגנת הדייר. היה על התובע לשלם לתובעת שכנגד דמי שכירות מוגנים בסך 60.39 ₪.

ביום 13/9/1999 הציעה התובעת שכנגד לתובע לשלם לו דמי פינוי בסך 564,331 ₪ בקיזוז החוב שהיה לתובע (ואשר צוין במכתב של התובעת שכנגד כעומד על 289,000 ₪).

כן, נטען כי בהתאם לדרישת התובעת שכנגד מיום 8/8/16, חובו של התובע עמד על 14,212 ₪ נכון לאותו מועד, והתובע הסכים לשלם לתובעת שכנגד חוב זה בתשלומים של 500 ₪ לחודש בהתאם ליכולתו הכלכלית של האחרון אך התובעת שכנגד התנגדה לכך. טענה נוספת שהעלה התובע בכתב תביעתו הינה חובתה של התובעת שכנגד לדאוג לו לדיור חלופי גם מכוחה של החלטה שניתנה בהליך בעבר (פסק הדין של השופטת ה' שטיין מיום 2/3/98 במסגרת בר"ע 1244/97).

במסגרת תביעתו דנן עתר התובע לסעד כספי בסך של 1,524,000 ₪ שמקורו בזכאות נטענת לפיצוי בגין הפינוי הכפוי שלו מהמקרקעין. לתמיכה בטענתו לעניין זה, צירף התובע חוות דעת של שמאי המקרקעין, משה שלנג שנערכה ביום 25/4/17.

1. לטענת התובעת שכנגד דין התביעה להידחות ובמסגרת זו העלתה מספר טענות סף; (א) קיומו של מעשה בית דין; כך, בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי ביום 28/5/19 ושהפך חלוט לאחר שלא הוגש עליו ערעור, נדחתה טענת הגנתו של התובע בדבר מעמדו כדייר מוגן בנכס. פסק דין זה מקים מעשה בית דין כנגד כל טענה של התובע בתביעה דנן בדבר היותו דייר מוגן בנכס באופן השולל את זכותו לקבלת סעד כלשהו המבוסס על עילה ו/או על עובדה ו/או על טענה כי הינו דייר מוגן בנכס. כן, נטען בהקשר טענה זו כי אף בפסק הדין בתביעת הפינוי, הובהר במפורש כי הזכות שנשמרה לתובע לסעד כספי (לפי הסכמת הצדדים שקיבלה כאמור תוקף של החלטה), התייחסה אך ורק לסעדים כספיים "שלא בעלי זיקה לחוק הגנת הדייר". (ב) העדר עילה וסמכות עניינית; לטענת התובעת שכנגד, טענה בדבר זכות לדיור חלופי בדרישה לתשלום כספי בגינה, אין עניינה בתביעה כספית בפני בית המשפט, אלא רק בהליך פינוי המתבצע לפי חוק ההוצאה לפועל ובסמכותו העניינית של ראש ההוצאה לפועל בלבד.

באשר להצעת התובעת שכנגד לתובע בשנת 1999, נטען כי המכתב עליו נסמך התובע (שצורף כנספח ו' לכתב התביעה), הוצג על-ידי התובע בחוסר תום לב וכניסיון להטעות, בהיותו מנותק מהתכתבות כוללת שהתנהלה באותה עת בין התובע ובאי כוחו לבין התובעת שכנגד ושאינה תקפה עוד, בין היתר, בשל היותה התכתבות ישנה, בלתי רלוונטית וחסרת תוקף.

כן, נטען כי לתובע אין כל זכות לכל פיצוי ו/או השבה ו/או תשלום אחר, מכל מין וסוג שהוא, נוכח פסק הדין לפינוי ו/או בגין המחוברים בנכס, בין היתר אך לא רק משום שהתובע החזיק והשתמש בנכס לרווחתו ולהנאתו במשך שנים, ללא הסכמת התובעת שכנגד וללא תשלום כל תמורה שהיא לרבות אי תשלום דמי שימוש ראויים וחובתו לשלמם.

1. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה התובעת שכנגד את כתב תביעתה (שכנגד) במסגרתו נטען, בין היתר, כי התובע החזיק והשתמש בפועל בנכס משך שנים ועד למועד הגשת התביעה שכנגד, ללא זכות בנכס, ללא קבלת רשות והסכמה של התובעת שכנגד, וזאת בניגוד לדין ולצווים לפינוי וסילוק יד שניתנו נגדו; בפסק דין חלוט וסופי שניתן כנגדו – בתיק 358/92 (כולל הליך ההמרצה 3764/96) ובפסק הדין בתביעת הפינוי (מיום 28/5/19). חרף צווי הפינוי שניתנו מכח ההליכים הנ"ל, התובע לא סילק דו ולא פינה את הנכס עד היום.

במשך כל התקופה, התובע החזיק והשתמש בנכס שלא כדין, תוך הסגת גבול במקרקעי התובעת שכנגד, ללא הסכמתה או רשותה, כפי שנקבע בצווי הפינוי, וכל זאת להנאתו ולתועלתו. בכך התובע עשה עושר ולא במשפט ועליו להשיב זכייתו שלא כדין לתובעת שכנגד ולפצותה בדמי שימוש ראויים.

על רקע האמור וההחלטה בעניין הסעדים הכספיים שניתנה כאמור במסגרת תביעת הפינוי, עתרה התובעת שכנגד בכתב תביעתה דנן לחיוב התובע בדמי שימוש בסך 1,314,040 ₪ (כולל מע"מ) בגין התקופה שמיום 11/1/10 ועד למועד הגשת התביעה שכנגד (13/11/19). לתמיכה בטענותיה צירפה התובעת שכנגד חוות דעת של השמאים אברהם ויונתן לוי שנערכה ביום 15/10/19.

1. במסגרת כתב ההגנה של התובע כנגד תביעת התובעת שכנגד, נטען בין היתר, כי חלה התיישנות על דמי השימוש ביחס לתקופה שקדמה ליום 31/10/12 ולכן יש לדחות על הסף את דמי השימוש הנתבעים עבור השנים 2010-2012. כן, נטען כי התביעה מבוססת על חוות דעת שהחישוב בה אינו מובן. התובע שב וחזר בכתב הגנתו על הנטען בכתב תביעתו, ובכלל זה על הצעת התובעת שכנגד ביום 13/9/99 לתשלום דמי פינוי בסך 564,331 ₪, בקיזוז החוב שהיה לתובע וכן על הצורך של התובעת שכנגד לדאוג לו לדיור חלופי.
2. דיון והכרעה:
3. כאמור ההכרעה הצריכה בפנינו הינה בשתי זכאויות כספיות נטענות להם עתר כל אחד מהצדדים; הזכאות הנטענת של התובע לפיצוי בגין "פינוי כפוי"; הזכאות הנטענת מצד התובעת שכנגד לדמי שימוש ראויים.
4. טרם שאפנה לבחינת כל אחת מהזכאויות נשוא התביעות, אציין כי לאחר הגשת סיכומי הצדדים בתיק דנן, ניתנה ביום 13/9/21 החלטתו של רשם ההוצאה לפועל, כב' הרשם אביעד איגרא, בבקשת התובע לעיכוב הליכי הפינוי מהדירה ומהמוסך ולדאוג לו לדיור חלוף (בקשה שהוגשה בהמשך לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי התובעת שכנגד ביום 7/4/21 לביצוע פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי).

במסגרת אותה החלטה נדחתה טענתו של התובע כי יש לדאוג לו לדיור חלוף, ובתוך כך נקבע כי נמצא שהתובע לא הוכיח את המרכיבים הדרושים כי המדובר בדירת מגורים שבה התגורר. טעם נוסף לדחיית הטענה (שנבחן למעלה מן הצורך) היה כי מאחר ונקבע במספר פסקי דין שאין לתובע כל זכויות בנכס, אין מקום להפעיל את סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל).

ב.1. תביעת התובע:

1. ייאמר מיד כבר בפתח הדברים כי מצאתי לדחות את תביעת התובע. ראש וראשון לנימוקיי הינו קבלת טענתה המקדמית של התובעת שכנגד ולפיה פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי, מקים בנסיבות בעניין מעשה בית דין החוסם את זכותו של התובע לקבלת סעד כלשהו המבוסס על עילה ו/או עובדה כי הינו דייר מוגן בנכס.
2. במסגרת פסק הדין האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הינו בעל מעמד של דייר מוגן בנכס ו/או כל בעל מעמד אחר מכוחה הינו זכאי להישאר במקרקעין. כן, הבהרתי כי אין לשיקולים אישיים ו/או רפואיים כל משקל לעניין מסקנה זו. פסק הדין בתביעת הפינוי ניתן כאמור ביום 28/5/19 והינו סופי וחלוט.
3. עיון בטענות שהועלו בסעיפי כתב התביעה של התובע, מעלה כי אכן עסקינן בהעתק (בשינויים המחוייבים ובהתאמות שנעשו לכתב התביעה) של סעיפי כתב ההגנה שהגיש התובע בתביעת הפינוי, ובכלל זה הטענות להשקעה בהכשרת המוסך ושיפוץ הדירה; נסיבות אישיות ומצב רפואי; ההצעה של התובעת שכנגד לתשלום דמי פינוי בקיזוז חוב וכן ההסתמכות על אותה חוות הדעת של השמאי מטעמו שצורפה לתביעתו דנן (שנערכה ביום 25/4/17) לעניין הפיצוי הנטען בגין מה שכונה "הפינוי הכפוי של זכות הדיירות המוגנת".
4. משעה שכאמור נדחו כלל טענותיו של התובע בכל הקשור למעמדו כדייר מוגן בנכס ובהינתן זאת שתביעתו דנן של האחרון מבוססת רובה ככולה על טענתו כי הינו דייר מוגן וככזה זכאי לפיצוי בגין פינויו כדייר מוגן ועל בסיס חוות הדעת השמאית האמורה שתכליתה הוגדרה "שווי דמי הפינוי הראויים בגין פינוי המחזיק שהוא דייר מוגן" – הרי שלנוכח קביעתי בתביעת הפינוי, אכן חל בנסיבות דנן מעשה בית דין. מקום בו תביעת התובע מבוססת כולה על טענת התובע כי הינו 'דייר מוגן' והוא מבקש לבסס את הסעד הכספי מכח מעמד נטען זה, הרי שהפועל היוצא של הקביעה החלוטה במסגרת תביעת הפינוי אשר שללה הכרה בכל זכות של דיירות מוגנת, הינה שלילה כל סעד כספי שמבקש התובע לגזור ממנה. ודוק, הבהרה בנדון נכללה במסגרת סעיף 15 לפסק דיני בתביעת הפינוי, עת הבהרתי כי אמנם שמורה לתובע כל טענה לסעד כספי אולם נכללה לצד זאת גם הסתייגות לפיה אין הכוונה לסעדים "בעלי זיקה לחוק הגנת הדייר".
5. גם את ניסיון התובע לבסס את הסעד הכספי לו עתר על זכאות נטענת ל-'דיור חלוף' (כפי שנטען בסעיף 15 לכתב התביעה; סעיף 27 לסיכומיו), יש לדחות מכל וכל. ראשית, צודקת התובעת שכנגד בטענתה (עליה שבה בסיכומיה) כי טענה זו אינה מעניינה של תביעה כספית והדיון בה יוחד להליך הפינוי בהוצאה לפועל, לפי חוק ההוצאה לפועל, ושהתנהל כאמור בפני רשם ההוצאה לפועל. שנית, לטענה זו ממילא לא יכולה להיות תוחלת בענייננו, משעה שביום 13/9/21 (לאחר הגשת סיכומי הצדדים בתיק דנן), ניתנה כאמור החלטת רשם ההוצאה לפועל במסגרתה כאמור נקבע שאין מקום להפעיל את סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל.
6. אף את ניסיון התובע לבסס את הסעד הכספי על טענתו כי יש לראותו "כבר רשות מכללא לאחר שזכות הדיירות המוגנת שלו התבטלה" (כפי שטען בסעיף 1(א) ובסעיף 15 לסיכומיו) יש לדחות. ראשית, כפי שציינה התובעת שכנגד בצדק בסיכומיה, עסקינן בטענה שהינה בבחינת הרחבת חזית, ועל כן דינה להידחות רק מטעם זה. שנית, עמדתה הברורה של הפסיקה הינה שמשעה שעסקינן במקרקעי ציבור (וכך הוא המצב בענייננו), הכרה במעמד של בר רשות מכללא תהיה רק לעתים רחוקות ונדירות וכי רישיון מכללא אינו יוצר זכויות במקרקעין, כי אם רק מהווה טענת הגנה מפני טענת הסגת גבול ודרישה לתשלום דמי שימוש (ר' ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח [פורסם במאגרים] (19/8/15)). במקרה דנן, לא מצאתי את התובע כמי שהינו בעל מעמד של 'בר רשות', ואין לי להפנות בעניין זה אל סעיף 13 לפסק דיני בתביעת הפינוי.
7. אם לא היה די באמור הרי שגם את טענת התובע לפיצוי שמקורו בגין השקעותיו בנכס – רכיב שהוערך בחוות הדעת של השמאי מטעמו בסך 600,000 ₪ - מצאתי לדחות. במסגרת שיקוליי בעניין זה, התחשבתי בכך שעסקינן במקרקעין שהם מקרקעי ציבור; השימוש רב השנים והפקת הרווחים מכח הפעילות המסחרית בדמות הפעלת המוסך, על חשבון הציבור, והעדר ההצדקה להטיל על הציבור חיוב כספי נוסף על מנת לפצותו עבור פינויו מהמקרקעין. אם לא היה די באמור, הרי שלגופן של השקעות נטענות, הנני מאמצת את עמדת התובעת שכנגד בסיכומיה ולפיה אין בנמצא כל פירוט או הפנייה לאסמכתא כלשהי אודות ההשקעות הנטענות כאשר בחוות הדעת עליה ביקש התובע לתלות את יהבו, אכן נעדרת כל התייחסות מתחייבת באשר לשווי ההשקעות, וכל שיש בה הינו ציון סכום כללי של ההשקעה אשר נסמך כל כולו על טענות התובע (ר' סיפת עמוד 15 לחוות הדעת). הדברים נכונים בפרט כאשר בעדותו נקב האחרון בסכום חדש (לעומת זה שטען בכתב התביעה) ביחס להשקעה הנטענת, כשלשיטתו ההשקעה הסתכמה בסך של "280,000 דולר" (ר' ע' 4 שו' 17-18 לפרו'), בעוד שטענה חדשה זו אינה עולה אף בקנה אחד עם גרסה קודמת שמצאה ביטוייה בתצהיר מיום 13/11/2001 (נ/2) שם טען לסכום השקעה נמוך בהרבה.
8. אין גם מקום לבסס כל פיצוי מכח מכתבה של התובעת שכנגד מיום 13/9/1999; גם אם מאותו מכתב עולה כי הייתה נכונות מצד התובעת שכנגד בשעתו לשלם לתובע "דמי פינוי" (בסך 564,331 ₪), הובהר כי המדובר בנכונות לתשלום שהינה בבחינת "לפנים משורת הדין" ובכפוף לקיזוז כל החובות של התובע (כשדמי השימוש עמדו באותה עת לשיטת התובעת שכנגד על סך של 289,000 ₪). מסעיף 4 לאותו מכתב נלמד הרקע של ההצעה – ככזאת שניתנת בתמורה לכך שהתובע יפנה את המקרקעין בהתאם לפסק הדין לפינוי בו אחזה התובעת שכנגד (שניתן מספר שנים קודם לכן) ומתוך רצון לייתר את נקיטת ההליכים בהוצאה לפועל לצורך כך. ברי כי התנהלות התובע שבאה לידי ביטוי באי פינוי המקרקעין עד היום, אינה יכולה כשלעצמה לעלות בקנה אחד עם הרקע של ההצעה האמורה שניתנה מלפני למעלה משני עשורים.
9. על בסיס כל הנימוקים לעיל, הנני מוצאת כאמור להורות על דחיית תביעת התובע.

ב.2. תביעת התובעת שכנגד:

1. התובעת שכנגד כאמור עתרה בכתב תביעתה לסעד בדמות דמי שימוש אותו העמידה על סך 1,314,040 ₪ (כולל מע"מ) בגין התקופה שמיום 11/1/10 ועד למועד הגשת התביעה שכנגד (13/11/19). לתמיכה בטענותיה צירפה התובעת שכנגד כאמור חוות דעת של שמאי מטעמה שנערכה ביום 15/10/19.
2. אין מחלוקת אודות בעלות התובעת שכנגד על כלל המקרקעין וכן אין מחלוקת כי החזקה של התובע חלה על כלל המקרקעין. אין גם מחלוקת במקרה דנן כי התובע לא שילם לאורך כל התקופה הרלוונטית כל סכום לתובעת שכנגד בגין השימוש בנכס; הדברים אושרו מפי התובע מפורשות בעדותו ולא היה בפי האחרון כל הסבר בעל טעם לכך, מלבד ניסיון מאולץ ובלתי מתקבל להסביר את העדר התשלום בנקיטת ההליכים כנגדו בעבר. כך נשאל והשיב בעניין זה:

"ש. נכון שמאז 2010, אתה לא משלם שום דבר לעמידר?

ת. איך אני אשלם, אם יש לי חוב כזה ואתם עושים לי צרות.

ש. למה לא שילמת כמו שצריך?

ת. כי לא נתתם לי לחיות. כל פעם משפט מהשופט ג'יג'י עד עכשיו אני, כמה אני יכול

לסבול? ועוד את רוצה לזרוק אותי בחוץ, זה לא יפה, לא מתאים."

(ר' ע' 8 שו' 1-5 לפרו').

1. משכך הם פני הדברים, הרי שזכאות לדמי השימוש, מתגבשת מכח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע, כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". במקרה דנן, מקום בו אין חולק כי צמח לתובע רווח בגין השימוש שהוא עושה במקרקעין ובכלל זה לצורכי המגורים והפעלת המוסך (ר' עדותו בע' 5 שו' 27-28 לפרו') – חרף פסקי הדין לפינוי וחרף העדר כל הסכמה מצד התובעת שכנגד – הוא חב בתשלום דמי שימוש (ראה והשווה עם ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף [פורסם במאגרים] (21/7/15); רע"א 8313/08 לידו כנרת בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם במאגרים] (31/8/09)).
2. תקופת שווי דמי השימוש הראויים; לא מצאתי בנסיבות העניין להכיר בפרק זמן ארוך יותר מזה של תקופה בת שבע השנים שקדמו להגשת כתב התביעה, ולא מצאתי כי יש בהחלטתי מיום 17/4/19 שניתנה במסגרת תביעת הפינוי (ובמסגרתה נעתרתי כאמור להסכמת הצדדים למחיקת הסעדים הכספיים ושמירת טענות עתידיות בנדון) כדי "להקל" עם התובעת שכנגד ביחס להכרה לזכאות לתקופה של מעבר לפרק הזמן בן שבע השנים שלפני הגשת התביעה שכנגד.

על כן תקופת הזכאות תתוחם בנסיבות העניין בפרק הזמן שבין 14/11/12 עד 13/11/19 (מועד הגשת כתב התביעה שכנגד).

1. שווי דמי השימוש הראויים; התובעת שכנגד כאמור צרפה חוות דעת של שמאי מטעמה בה נכללה התייחסות לנתוני השוואה ותחשיבים – הן ביחס לדמי שכירות למגורים (ר' ע' 14 לחוות הדעת) והן ביחס לדמי שימוש לתעשייה (פעילות המוסך; ר' ע' 21 לחוות הדעת). על בסיס האמור הוצגה בסעיף 10 לחוות הדעת סכימת דמי השימוש הראויים במגרש ביחס לשנים 2010-2019 – מגורים ותעשייה. התובע לא הגיש כל חוות נגדית הן לעניין שומת דמי השימוש ו/או להיקף השטחים שלפיהם חושבו דמי השימוש בחוות הדעת השמאית של התובעת שכנגד. ודוק, חוות הדעת של שמאי התובע כלל אינה רלוונטית לסעד נשוא כתב התביעה שכנגד שכן תוכנה כלל לא עוסק בדמי שימוש. שמאי התובעת שכנגד לא נחקר בעדותו על נתוני ההשוואה בחוות דעתו ומסקנותיו על-פיהם ששימשו אותו לקביעת הערכים השנתיים של דמי השימוש. על-כן, מקובלת עלי טענת התובעת שכנגד בסיכומיה כי שווי דמי השימוש לא נסתר ויש לקבלם.
2. לא נעלמה מעיני העובדה כי במסגרת תביעת הפינוי עתרה התובעת שכנגד לסעד כספי בדמות דמי שימוש בשיעור נמוך יותר, סך של 306,674 ₪, אולם לא מצאתי שיש לסך זה שנתבע באותו הליך כמו גם לשיעור דמי השימוש החודשיים עליו התבסס התחשיב שצורף לאותה תביעה, כדי להגביל את התובעת שכנגד ביחס לאי אלו מרכיבי דמי השימוש להם היא עותרת בתביעתה דנן; משעה שכאמור הסכמת הצדדים הביאה להחלטה אודות מחיקת הסעד הכספי מכתב התביעה בתביעת הפינוי ונשמרו לכל צד טענותיו, התחשיב האמור אינו יכול להוות כל "ממצא" מחייב, ובבחירת התובעת שכנגד לתמוך במסגרת תביעתה דנן את טענתה לדמי שימוש בחוות דעת שמאית (שלא הוצגה בהליך הקודם ונערכה רק לאחר הגשת תביעת התובע דנן), אין פסול או פגם.

1. לאור כל האמור, דין תביעת התובעת שכנגד להתקבל בחלקה. זכאות התובעת שכנגד לדמי השימוש תרוכז על-פי האמור לעיל בטבלה הבאה:

1. יוער ויובהר כי החישוב בטבלה האמורה נעשה על-פי הערכים בחוות הדעת ביחס למגורים (בטבלה בעמוד 14 לחוות הדעת) וביחס לתעשייה (בעמוד 21 לחוות הדעת). מאחר ובסעיף 10 לחוות הדעת ציין השמאי כי רק אומדני השכירות למגורים חושבו ככוללים מע"מ ואומדני השכירות לתעשייה אינם כוללים מע"מ, יוסף לסכום הסופי שיעור המע"מ רק באשר לחלק היחסי מתוכו המתייחס לדמי השימוש לתעשייה ואשר עומד על 93,169 ₪ (17% X 548,055 ₪).

1. סוף-דבר:
2. לאור כל האמור לעיל, דין תביעת התובע להידחות.
3. דין תביעת התובעת שכנגד להתקבל בחלקה בהתאם למפורט להלן, כך שזכאות התובעת שכנגד לדמי שימוש תעמוד על סך של 964,506 ₪.
4. התובע יישא בנוסף בהוצאות התובעת שכנגד כפי שהוצאו בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ב, 25 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.