1. ביום 20/6/2019 קבעתי כי על המערער להגיש כתב ערעור מתוקן, שיערך בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984. בהחלטה האמורה פורטו ההוראות החלות על נוסחה של הודעת ערעור ועל נספחיה.

2. כתב הערעור המתוקן שהגיש המערער נערך שלא בהתאם להוראות הנ"ל. ההחלטות עליהן הוגש הערעור לא פורטו בו כנדרש ולא צוינו בו באופן ברור המועדים בהם הן ניתנו. בנוסף, הודעת הערעור המתוקנת מנוסחת גם היא על דרך הוויכוח והסיפור, וגם לה צורפו מסמכים שאין לצרפם.

לאור האמור, דין הערעור להיות מסולק על הסף מטעם זה בלבד.

3. ככל שהמערער מבקש לתקוף בערעורו את החלטות כב' הרשמת מיום 17/4/2019 ומיום 12/5/2019, בהן נדחו בקשותיו לפטור מאגרה ומעירבון, דין הערעור להידחות לגופו של עניין.

4. לעניין זה אציין, כי בהתאם לפרקטיקה הנוהגת מתאפשר להורות על דחיית ערעור על החלטות רשם בעניין אגרה וערבון ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים (ראו: בש"א 11157/02 מורגנשטיין נ' משה מלמד 4/3/2003; בש"א 661/08 עו"ד אבי גולדבליט נ' מעלות הנביאים בע"מ 23/1/2008; ע"ר (י-ם) 40347-08-10 גבאי נ' עבדי 1/9/2010; ע"ר (י-ם) 34903-03-10 אייכנברונר נ' מועצה אזורית מרחבים 25/4/2010; ע"ר (י-ם) 37751-08-11 סלם נ' עמידר חברה לשיכון בע"מ 6/9/2011; ע"ר (י-ם) 10864-04-14 ירונים נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ 23/4/2014; ע"ר (מחוזי י-ם) 7409-01-16 פיקל נ. בנאי 16/2/2016).

5. בהחלטותיה עמדה כב' הרשמת על כך שפטור מאגרה ומעירבון יוענק למבקש רק כאשר הוא מראה שמתקיימים שני תנאים מצטברים: מצבו הכלכלי דחוק, עד שאינו מאפשר לו הפקדה של הסכום שנקבע, וסיכויי הערעור טובים. על פי קביעתה, סיכויי הערעור שהגיש המבקש קלושים, אם לא אפסיים, ובכך די כדי לדחות את בקשתו. לאור זאת נמנעה הרשמת הנכבדה מלבחון האם המערער הוכיח שהוא חסר יכולת כלכלית, אך ציינה כי ספק אם הדבר עלה בידיו.

6. כפי שנקבע בפסיקה באופן עקבי, שיקול דעתו של רשם בית המשפט בענייני אגרה ועירבון הוא רחב, וערכאת הערעור לא תתערב בו אלא במקרים בהם החלטתו חורגת ממתחם הסבירות, או שנפל בה פגם מהותי (ראו למשל: בש"מ 498/19 גבאי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בני ברק 5/2/2019; בש"מ 654/19 קרליץ נ' אלי יפרח מנהל הבחירות לעיריית באר שבע משרד הפנים 30/1/2019; בש"מ 3493/07 פדרמן נ' לשכת עורכי הדין 7/6/2007).

7. קביעתה של כב' הרשמת בדבר סיכויי הערעור מבוססת היטב, וודאי שלא נפל בה פגם מהותי.

8. החלטות כב' הרשמת הנ"ל ניתנו במסגרת ערעור שהגיש המערער על פסק דין חלקי שניתן ביום 6/2/2019 על ידי בית דין לשכירות בירושלים (להלן: "בית הדין") בתיק 19216-04-15, ועל פסק דין משלים שניתן על ידו ביום 12/3/2019.

בתובענה שהגיש המערער לבית הדין הוא ביקש אישור לביצוע שינוי בנכס בו הוא מחזיק כדייר מוגן. במהלך הדיון בתובענה עמד בית הדין על כך שניתן נגד המערער פסק דין לפינוי. המערער הגיש לבית משפט השלום תביעה לביטול פסק דין, שנידונה במסגרת תיק 47655-12-18. בהחלטה מיום 8/1/2019 עמד בית משפט השלום על כך שהתביעה מעוררת קשיים של ממש, וקבע כי פסק הדין לפינוי יעוכב בכפוף להפקדה כספית משמעותית שתבוצע עד ליום 7/2/2019. לאור זאת, בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 30/1/2019 קבע בית הדין, כי על המערער להודיע עד ליום 7/2/2019 האם הפקיד את הסכום שנקבע. ביום 6/2/2019 הודיע המערער לבית הדין כי הוא מקבל את המלצתו, וכי הוא מבקש למחוק את התובענה. בעקבות הודעת המערער ניתן פסק הדין החלקי, בו מחק בית הדין את התובענה, ואפשר למשיבים לעתור לעניין הוצאותיהם. בפסק הדין המשלים קבע בית הדין כי המערער התחמק במשך תקופה ארוכה מלהבהיר כיצד הוא עומד על הבקשה לערוך שיפוצים בנכס שהוא אמור לפנות, ניסה להכחיש כי קיבל את החלטות בתי המשפט בנוגע לפינוי, הכביד מאוד על הנתבעים בניהול ההליך, עשה דין לעצמו ושלח עשרות בקשות שמתעלמות מהחלטות שניתנו ומפסקי דין בתיקים אחרים. לאור האמור, ולאחר שהביא בחשבון את טענות המערער בדבר מצבו הכלכלי והמשפחתי, מצא בית הדין לחייב את המערער בהוצאות בסך 6,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.

9. התובענה שהגיש המערער לבית הדין נמחקה אפוא לבקשתו. טענת המערער לפיה בית הדין לחץ לסגירת התיק אינה מפורטת כנדרש ואף אינה מתיישבת עם פרוטוקול הדיון בבית הדין מיום 30/1/2019. כמו כן, יש טעם של ממש בהערתו של בית הדין בפסק הדין המשלים, לפיה לנוכח פסק הדין לפינוי התלוי ועומד נגד המערער היה הוא מסלק את התובענה על הסף גם אם המערער לא היה מבקש זאת. בנסיבות האמורות, מקובלת עליי קביעתה של כב' הרשמת כי סיכויי הערעור בייחס למחיקת התובענה אפסיים.

10. אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעורם של הוצאות שנקבעו בערכה הדיונית. מכל מקום, על פני הדברים, לא נמצא פגם בולט בנימוקים שמנה בית הדין במסגרת החלטתו להטיל על המערער לשאת בהוצאות המשיבים. זכרה של טענת המערער, לפיה הסכים למחיקת התובענה כדי למנוע הוצאות, לא בא במסגרת הבקשה שהגיש לבית הדין למחיקת התובענה. בנוסף, לנוכח הערתו של בית הדין שנזכרה לעיל, נראה כי גם אם היה המערער מתנה את הסכמתו למחיקת התובענה באי חיובו בהוצאות, לא היה בכך כדי לסייע בידו. לנוכח האמור, צדקה הרשמת הנכבדה בקביעתה כי סיכויי הערעור ביחס להוצאות בהן חויב המערער קלושים עד מאוד, אם בכלל.

11. לאור המפורט לעיל אני מחליט לדחות את הערעור. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ט, 15 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.