07 אפריל 2020

1. האם הנתבע פעל כדין כשהפסיק לתובעת את תשלום גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש מאי 2019 בגין זקיפת הכנסה מנכס מקרקעין המצוי בבעלותה – זו השאלה העומדת להכרעה בפניי. הצדדים אינם חלוקים על העובדות לרבות על שווי הנכס לפי הערכת השמאי של הנתבע. המחלוקת נסובה על השאלה המשפטית האם לנוכח העובדה שהנכס הוא קרקע/מגרש בלבד ולתובעת אין אפשרות כלכלית לבנות עליו, יש להפחית את דמי השכירות שהיא משלמת עבור דירת מגוריה משווי ההכנסה מהנכס.

ואלו העובדות הצריכות לענייננו:

1. התובעת ילידת 19.4.1966, היא בעלים של נכס מקרקעין בשטח של 779 מ"ר בגוש 18542 חלקה 16 תת חלקה 4 ביישוב ג'דידה - מכר ( להלן- הנכס).
2. בהתאם להסכם המכר מיום 28.4.2015 ^[1] שווי הנכס עמד על סך של 260,000 ₪.
3. התובעת מתגוררת בנפרד מבעלה, עם בנה הקטין בחיפה, ומשלמת דמי שכירות חודשיים בסך של 2,400 ₪.
4. התובעת עובדת ובתקופה הרלוונטית לתביעה משכורתה החודשית עמדה על סך של 1,220 ₪ .
5. עד לחודש 5/2019 יוחסה לתובעת הכנסה רעיונית חודשית שחושבה לפי שווי הנכס בהתאם למחיר הנקוב בהסכם המכר אי לכך, אושרה לתובעת גמלת הבטחת הכנסה בסך של 763 ₪ החל מחודש 7/2016.
6. ביום 7.4.2019 נערכה בדיקת שמאי מטעם הנתבע ולפיה שווי הקרקע עומד על סך של 520,000 ₪, פי 2 מהמחיר הנקוב בהסכם המכר. בהתאם לשומה זו, חושבו הכנסותיה של התובעת מחדש לצורך בחינת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה. מהחישוב עלה כי נכון לחודש 5/2019 הכנסותיה של התובעת עמדו על סך של 3,164 ₪ וזאת כמפורט להלן :

• הכנסה מעבודה – 1,220 ₪.
• שווי הכנסה מנכס המקרקעין – 1,944 ₪.

1. בהתאם לעדכון ההכנסות הסכום הכולל של ההכנסות התובעת בסך 3,164 ₪ עלה על סכום גמלת הבטחת הכנסה בסך 2,633 ₪. לפיכך, התובעת לא הייתה זכאית לתשלומי גמלת הבטחת הכנסה ששולמו לה עבור התקופה מחודש 7/2016 ועד לחודש 4/2019 ותשלום הגמלה הופסק מחודש 5/2019.
2. יצוין, כי הנתבע לא יצר לתובעת חוב בגין התשלומים ששולמו לה בגין התקופה בה אושרה לה הגמלה כאמור.

תמצית טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, מאחר והיא לא יכולה להתגורר בנכס וגם לא להפיק ממנו הכנסה והיא נאלצת לשלם דמי שכירות עבור דירת מגורים יש להחיל בעניינה את תקנה 17 (11) לתקנות הבטחת הכנסה תשמ"ב - 1982 (להלן – התקנות) ולקזז את דמי השכירות אותן היא משלמת עבור דירת המגורים מההכנסה הרעיונית המיוחסת לה מהקרקע שבבעלותה.

עוד נטען כי יש לראות בקרקע שבבעלותה כנכס למגורים לפי סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א – 1980 (להלן – החוק) ועל כן מצבה בפועל אינו שונה ממבוטח המשכיר את הדירה שבבעלותו ושוכר תחתיה דירה חלופית. בנסיבות אלה ולאור תכליתו הסוציאלית של החוק ראוי לקזז את ההכנסה הרעיונית מהנכס למול דמי השכירות שהיא משלמת בגזירה שווה לתקנה 17(11) לתקנות.

התובעת הוסיפה כי שלילת הגמלה מנוגדת לתכלית החוק ופוגעת בזכותה החוקתית לקיום אנושי בכבוד.

החלטת הנתבע מפלה בינה לבין מבוטחים אחרים שיש ברשותם דירת מגורים ומשלמים דמי שכירות.

11. הנתבע מצידו עמד על דחיית התביעה מכח סעיף 5(ב) לחוק לאור העובדה שההכנסות של התובעת עולות על גובה הקצבה. עוד נטען כי התובעת יכולה למכור את הנכס כרצונה או לעשות בו שימוש אחר ולרבות להקים מבנה ארעי ולהתגורר בו ואין דינה של התובעת כמי שאין לו כלום והינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. הנתבע הוסיף וטען כי פרשנות סוציאלית אין משמעה שהנתבע אמור לסטות מהוראות חוק מפורשות ולפיהן יש להביא בחשבון את ההכנסה הרעיונית של התובעת מהקרקע שבבעלותה במסגרת הכנסותיה, ללא קיזוז של דמי השכירות.

דיון והכרעה

12. כפי שנפסק, חוק הבטחת הכנסה מהווה חלק ממדיניות כלכלית חברתית אשר נועדה להבטיח כרשת מגן אחרונה של אמצעי מחייה מינימאליים למי שנעדר אמצעים כאלה וזאת כחלק מהזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד^[2]. עם זאת, הזכאות לתשלום גמלת הכנסה מותנה בתנאים שנקבעו בחוק ובכלל זה מבחן ההכנסות, שתכליתו להעניק את הגמלה רק למי שאכן אין לו הכנסה מספקת לצורך מילוי צרכיו הבסיסיים ואף אין באפשרותו להפיק הכנסה כאמור^[3]. הנחת המוצא היא שבעל רכוש אינו זקוק לקצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימלי^[4].

13. סעיף 5 לחוק קובע את שיעור הגמלה ובס"ק (ב) נקבע כי זכאי שיש לו הכנסה יקבל את ההפרש שבין שיעור הגמלה לה היה זכאי לולא הכנסתו לבין הכנסתו. ובסעיף 9 נקבע מהי הכנסה ומהי הכנסה מנכס לרבות הכנסה רעיונית וכדלקמן:

"הכנסה – הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות –

...

(4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם הנכס הוא של ילדו של הזכאי הנמצא עמו ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה;

...

(ג) לענין סעיף זה, "נכס" – כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, ובין כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל, למעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון ולמעט החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח (בסעיף זה – דירת מגורים".

מהוראות החוק עולה כי מקרקעין המשמשים למגורי המבוטח, לא יילקחו בחשבון בעת בחינת הכנסותיו של המבוטח, ולא תיוחס מהם הכנסה רעיונית ללא הגבלת גודל או שווי כלכלי^[5].

מיום 15.8.2011

תיקון מס' 38

ס"ח תשע"א מס' 2314 מיום 15.8.2011 עמ' 1099 (ה"ח 392)

הוספת סעיף קטן 9(ב1)

14. אופן חישוב ההכנסה מנכס נקבעה בתקנה 10 לתקנות:

"כהכנסה חודשית מנכס יראו את השיעורים הנקובים בפסקאות (2) ו-(3) להלן לפי העניין, מחולקים ב-12, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל – לפי הסכום הגבוה יותר."

בפסיקה נקבע כי יש לפרש את תקנה 10 לתקנות כאילו הוספו בה המילים: "ובלבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה" כך שהשאלה הרלוונטית הינה האם אכן קיימת למבוטח יכולת קונקרטית,שאינה ספקולטיבית או תיאורטית, להפיק הכנסה מהקרקע העודפת באופן מיידי, בלא שיידרש להשקיע לשם כך הון עצמי וכאשר לא קיימת מניעה להפקת הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו^[6].

15. בענייננו, אין מחלוקת שנכס המקרקעין שבבעלות התובעת אינו משמש למגוריה וכן כי לא עומדת בפניה כל מניעה לממש את הנכס היינו למכור את הקרקע ולהפיק ממנה הכנסה באופן מיידי. כפועל יוצא, הצדדים גם אינם חלוקים על כך שחישוב ההכנסה הרעיונית מהנכס נעשתה כדין. כאמור, המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלה האם בנסיבות המקרה יש לקזז את דמי השכירות שמשלמת התובעת עבור דירת המגורים מהכנסה הרעיונית מהקרקע בהינתן כי אין לתובעת יכולת כלכלית לבנות על הקרקע. לטענת התובעת יש להחיל בעניינה את תקנה 17 (11) לתקנות ולפיה במקרה שבו מבוטח משכיר את דירת המגורים שלו ושוכר כנגדה דירת מגורים חלופית, לצורך חישוב ההכנסה מנכס, דמי השכירות שהוא משלם עבור הדירה החלופית יקוזזו מהכנסת דמי השכירות שהוא מקבל עבור דירת המגורים. אין בידי לקבל את טענת התובעת. נכס המקרקעין/הקרקע שבבעלות התובעת אינו מהווה דירת מגורים, גם אם התובעת מייעדת את הקרקע לבנייה עתידית של בית מגוריה. בנוסף, התובעת אינה משכירה את הנכס שבבעלותה והיא אינה מקבלת עבורו דמי שכירות, כך שהוראת התקנה אינה חלה עליה. הלכה למעשה, עניינה של התובעת אינו שונה מכל מבוטח שיש בידו נכס, בין מטלטלין ובין מקרקעין, המיועד על ידו לרכישה עתידית או לבנייה של דירת מגורים ואשר בשלב זה אינו מספיק כדי רכישת/בניית דירת המגורים הרצויה מבחינתו.

16. באופן דומה, על פי הוראת סעיף 9(ג)(2) לחוק סכום שהתקבל ממכירת דירת מגורים ולא הופנה לרכישת דירת מגורים אחרת, יובא בחשבון לצורך חישוב ההכנסה לאחר תום 12 חודשים ממועד קבלת כספי המכירה, גם אם המבוטח לא הצליח לקנות דירה חלופית מסיבות כלכליות וגם אם כספי המכירה עדיין מיועדים לרכישת דירת מגורים עתידית. כפי שנפסק, בענין עמר^[7] "חוק הבטחת הכנסה הינו חוק סוציאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק נועד בעיקרו של דבר, להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס עצמו, ושהכנסתו פחותה מ'רצפה' הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, רמה מינימלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי. אין החוק מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו. משכך, נשללת בסעיף 9 לחוק הקצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא שניתן להפיק הימנו הכנסה מינימאלית. ההשקפה הגלומה בחוק היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שיש לו רכוש ממנו ניתן להפיק, למצער, הכנסה מינימאלית. כך, לשם המחשה, אם מבוטח הוא בעל דירה נוספת על זו שבה הוא מתגורר, עליו להשכירה ולהשתמש בדמי השכירות לשם סיפוק צרכיו הבסיסיים ולא לתבוע קצבת הבטחת הכנסה. מנגד, כאשר מדובר במבוטח שרכושו מצטמצם למקרר, תנור אפייה, כלי בית, כלי מיטה, מערכות בגדים ורהיטים בסיסיים לומדים אנו גזרה שווה מסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 וקובעים כי אין הוא נדרש להעמידם למכירה על-מנת להימצא זכאי לקצבת הבטחת הכנסה. פריטים אלה נחשבים כיום לצרכים חיוניים הדרושים כדי מחיית האדם ועל המדינה לסייע בהבטחת הימצאותם אצל כל מבוטח". עוד נפסק שם כי: "בבחינת הצדק החברתי יש להתחשב לא רק במי שתובע את קצבת הבטחת ההכנסה אלא גם במי שנושא במימונה. במדינת ישראל המדובר, בחלק הארי, בשכירים המשלמים דמי ביטוח לאומי, דמי ביטוח בריאות ממלכתי ובנוסף לכך מס הכנסה בשיעורים בין הגבוהים בעולם.". הנה כי כן באיזון של החוק בין צרכים קיומיים בסיסיים המחייבים תמיכה לבין הקופה הציבורית ניתנה העדפה לשמירה על דירת המגורים של המבוטח על פני נכסים אחרים, כך שדירת מגורים, בשונה ממגרש או קרקע או כספים המיועדים לרכישת דירת מגורים, מהווה אינה שוללת זכאות לקצבת הבטחת הכנסה. עם זאת, רכוש אחר ובענייננו, קרקע הניתנת למימוש, אינו מצדיק תמיכה מהקופה הציבורית שכן ניתן להפיק מרכוש זה את אותה הכנסה מינימלית המשתלמת בגמלת הבטחת הכנסה.

17. אשר על כן, התביעה נדחית.

18. כמקובל, אין צו להוצאות.

19. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג ניסן תש"פ, (07 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. צורף לכתב התביעה. ↑

2. בג"צ 10662/04 סלאח חסן – המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה (1) 752; עב"ל 31641-04-10 מוחמד קוזלי - המוסד לביטוח לאומי (6.3.2012) (להלן – ענין קוזלי). ↑

3. עב"ל 33638-01-13 אחמד מוקטרן - המוסד לביטוח לאומי (10.4.2014) (להלן – ענין מוקטרן). ↑

4. עב"ל 1078/00 מוחמד פואז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לז 23. ↑

5. ענין מוקטרן בסעיף 11 לפסק הדין. ↑

6. ראו ענין מוקטרן והאסמכתאות שם. ↑

7. עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי – זהבה עמר (15.3.05)(להלן – ענין עמר). ↑