<#2#>

נוכחים:

המערער 2 ובאי כוחו עו"ד נבות תל-צור, עו"ד ליה גוני

המערער 1 שוחרר מהתייצבות לדיון היום לפי בקשתו

ב"כ המשיבה עו"ד כרמל כדורי

<#7#>

פסק דין

1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט השלום בראשון לציון (כב' השופט רפי ארניה), בת"פ 7269-04-16 מיום 28.11.18, אשר הרשיע את המערערים בעבירת הטרדת עד, עבירה על סעיף 249 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). לחלופין הגישו המערערים ערעור על גזר הדין מיום 29.4.19, וביקשו לבטל את הרשעתם, או למצער, בכל הנוגע למערער 1, לבטל את קביעת הקלון בעניינו.

עיקרי העובדות שנקבעו בבית המשפט קמא:

1. הצדדים לא חלקו בבית המשפט קמא על מרבית עובדות כתב האישום וכך גם לגבי עובדות נוספות, שאותן פירט בית המשפט קמא כרקע לאירועים, ולהלן תמציתן:
2. מערער 1, הרב יהודה דוד וולפא, הוא רב העיר ראשון לציון, אשר בעת האירועים כיהן בתפקיד זה למעלה מארבעים שנה. בתפקידו, הוא האחראי על מערך הכשרות בבתי העסק בעיר, מערך אשר כולל בין היתר מפקחי כשרות ומשגיחי כשרות.
3. משגיחי הכשרות, אשר שכרם משולם על ידי בתי העסק, הם אלו העומדים עם בית העסק במגע ודואגים לכשרותו. מפקחי הכשרות לעומתם, הם עובדי המועצה הדתית, המפקחים כל אחד על מספר משגיחי כשרות, והם שאחראים על הכנת תעודות הכשרות לבתי העסק שבפיקוחם ("התעודות"), והעברת המלצה בנוגע לתעודות לרב העיר. על פי סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג – 1983, רב העיר הוא החותם על התעודות. לשם נוחות המבקרים בבית העסק ומתן מענה לשאלותיהם, על התעודות אמור להופיע שם מפקח הכשרות ופרטי התקשרות עמו.
4. מר נתנאל ברזילי (להלן: "המתלונן") היה מפקח כשרות במועצה הדתית בראשון לציון, הכפוף למערער 1.
5. כרקע לאירועים, בשנת 2005, הוגשה עתירה לבג"צ (בג"צ 1829/05 התנועה להגינות שלטונית ואח' נ' מועצת הרבנות הראשית ואח' (26.01.06), (הוגש כ-נ/19)), בטענה שבשלוש ערים בישראל, בהן ראשון לציון, רבני הערים, ובהם מערער 1, אינם חותמים על תעודות הכשרות. לטענת מערער 1 בעתירה זו, הוא גמר אומר לחתום רק על תעודות הכשרות של בתי עסק בפיקוחם של אנשים המוכרים לו ואמינים בעיניו, זאת בשל מיעוט תקני המפקחים ביחס לגודלה של העיר, וכן חוסר יכולתו להשפיע על זהות אלו הנבחרים למפקחים. בינואר 2006, אישר בג"צ הסכמתו של מערער 1 לחתום מעתה והלאה על תעודות הכשרות, תוך שהושם דגש על כך שהיעדר הפתרון המנהלי אינו פוטר את מערער 1 מקיום חובותיו כרב עיר ומחתימה על תעודות הכשרות, זאת על אף ה"תקלה" בדמות חוסר יכולתם של רבני העיר להשפיע על בחירת המפקחים, אשר אותה על מועצת הרבנות הראשית לפתור.
6. בספטמבר 2007, הודיע מערער 1 כי הוא מתנה את חתימתו על התעודות בכך שבעלי העסקים בעיר יתקשרו עם חברת כוח אדם שתעסיק את משגיחי הכשרות באופן חיצוני, החלטה אשר נבעה לדבריו, בשל מסקנתו כי אינו יכול לסמוך על ביקורתם של כמה מהמפקחים. בתוך כך הודיע מערער 1 למתלונן על הפסקת עבודתו במחלקת הכשרות של המועצה הדתית. החלטותיו אלו של מערער 1, כולל הפסקת עבודתו של המתלונן, נבלמו, שכן העסקת המפקחים אינה בסמכותו, אלא בסמכות המועצה הדתית.
7. בכל המועדים הרלוונטיים, מערער 1 סירב לחתום על תעודות הכשרות של בתי עסק שבפיקוח משגיחים שהמתלונן ממונה עליהם, כאשר שמו של המתלונן מוטבע בתעודה, וחתם רק על תעודות ששמו של המתלונן אינו מוטבע בהן.
8. בשנת 2009 הגיש המתלונן תלונה למשטרת ישראל כנגד מערער 1, שבה טען כי מערער 1 ורעייתו המנוחה קיבלו דברי מאכל מבתי עסק בעיר, ללא תמורה או בהנחות משמעותיות, כשוחד (להלן: "תיק השוחד"). החקירה בתיק השוחד ארכה כשנתיים, ולאחריה הועבר תיק זה לפרקליטות. במהלך החקירה וכן בשימוע שנערך בפרקליטות מחוז מרכז בתאריך 28.11.2011 (להלן: "השימוע") ייצג מערער 2 את מערער 1.
9. בעקבות השימוע, ביום 5.2.12 העבירה הפרקליטה המטפלת למערערים הצעה לסיום תיק השוחד בכך שתוגש קובלנה נגד מערער 1 לביה"ד המשמעתי, שלא בנוגע לשוחד אלא רק לגבי מעשים לכאוריים נוספים שנחקרו, ככל הנראה, באותה חקירה ונתגלו כבלתי תקינים מבחינה ציבורית (ענייני תרומות לאירוע ציבורי מסוים, וכן עבודות פרטיות בדמות איסוף בשר לצרכים פרטיים, ששלח מערער 1 את המתלונן לבצע עבורו). ההצעה כללה הודאת מערער 1 בהתנהגות שאינה הולמת, נזיפה, ופרישה מתפקידו בתום 4 חודשים.
10. המערערים דחו את ההצעה במכתבם ת/20 מיום 27.2.2012, שבו השיב מערער 2 כי האמור במכתב הנ"ל חורג ממסגרת ההצעה שעלתה בשימוע. כמו כן, ביום 5.6.12 דרש מערער 2 במכתבו למשטרה ת/12 להפסיק לאלתר את חקירותיו של מערער 1. למכתבו זה צירף מכתב ששלח לטענתו למערער 1 ביום 27.12.2011 שבו חיווה דעתו כי בשל סיומה של החקירה, מערער 1 רשאי לחזור למקום העבודה באופן מיידי, וכי בעקבות הליך השימוע הסתבר כי אין בחומר הראיות אשמה. במכתב זה ציין מערער 2 כי "עניין סגירת התיק מחוסר אשמה בתיק והעברת סוגיית תרומות לאירוע להליך משמעתי ברבנות הראשית, ניסוחו טרם הסתיים ומטופל והפרקליטות עושה לסיום לאלתר". בפועל, לאחר חילופי הדברים הנ"ל, נכנס תיק השוחד לסטגנציה ולא חלו בו התפתחויות עד למועדים הרלבנטיים לענייננו.
11. והנה הגענו עד למחצית הראשונה של חודש ספטמבר 2014, אז החליט הרב משה נחשוני (להלן: "הרב נחשוני"), ששימש כרב פוסק בענייני כשרות בעיריית ראשון לציון, לקדם יוזמת פיוס בין מערער 1 לבין המתלונן. הרב נחשוני פנה אל המתלונן, הציג לו נוסח הסכם פשרה, וביקש ממנו לחתום עליו.
12. הרב נחשוני לא העיד במהלך המשפט עקב מצב בריאותו הרופף, אך הודעתו נ/10 הוגשה, ללא הסכמת המאשימה לתוכנה. בית המשפט קמא קבע כי אין מניעה כי דבריו אשר בהודעה זו, הנוגעים ליוזמתו הנ"ל יפורטו, זאת בהתאם לסעיף 10ב לפקודת הראיות. בית המשפט קמא ראה את יוזמתו כעובדה מוסכמת, כיוון שבכתב האישום המאשימה ייחסה לרב נחשוני את היוזמה. לגבי נוסח הסכם הפשרה שהציג למתלונן, קבע בית המשפט קמא כי הרב נחשוני הוא זה שהכין את הנוסח שעליו התבקש המתלונן לחתום, הראה אותו למתלונן, וכן למערער 1, לו מסר את הנוסח. זאת על סמך האמור בהודעה נ/10: "הלכתי לרב וולפא, אמרתי בוא אני עשיתי איזה שהוא נוסח שנתי יחתום יפתח דף חדש יכבד את הרב. הרב וולפא אמר לי אדרבא כנס לנתי, נכנסתי לנתי ונתתי לו את הנוסח..."
13. בעקבות יוזמת הרב נחשוני, מערער 2, אשר במהלך שנת 2014 מונה על-ידי מערער 1 לתפקיד יושב ראש ועדת הכשרות, התקשר אל המתלונן והשאיר לו הודעה. המתלונן חזר אל מערער 2 טלפונית והקליט את השיחה ביניהם. בשיחה זו הפציר מערער 2 במתלונן לסיים את הסכסוך, ולחתום על נוסח הפשרה: "כולה 3 שורות הוא מבקש. אתה יודע, אני הורדתי אותו. אם אתה תדע מה אני עברתי ואיזה ניסוחים היו. אתה לא מבין" (ת/14, עמ' 3, ש' 10-8).
14. לאחר מכן הקריא לו את הנוסח שעליו המתלונן מתבקש לחתום (ת/14 עמ' 4, ש' 24 ואילך):

"מערער 2: הידיעות אשר הועדו נגד כב' הרב וולפא במשטרת ישראל נבעו מטעות וכבר בחקירה הוכח שאינן נכונות. אני מתנצל ומבקש סליחתו של הרב"

המתלונן: לא. לא.

מערער 2: תן לי רגע. זה לא משפטי....הרב ייתן בכתב, לא בע"פ, שהוא מעולם לא יתבע אותך, אתה מבין על מה אנחנו מדברים?

המתלונן: כן.

מערער 2: ז"א אין לו כוונה בכלל לסבך את זה. יש הפרדה, מודה ועוזב ירוחם. הוא מחפש איך לממש את המודה ועוזב ירוחם."

1. בהמשך, הוסיף מערער 2 שאם המתלונן יחתום על המסמך הזה הוא "יקרב את המשיח בעשר שנים", כמו כן אמר לו "אל תעשה את זה בשביל הרב. תעשה את זה בשבילי", וכן הציע למתלונן להתייעץ לגבי הנוסח עם קרוב משפחתו, עו"ד חיים אברהם.

ובהמשך (ת/14 עמ' 10, ש' 15-7)

"המתלונן: אם יוצא מצב שאני בעצם אומר על כזה דבר, שהעדות שלי היתה שקרית ברמז, אני לא אעשה את זה...

מערער 2: לא, אין כאן עניין שקר. אין כאן ענין שקר. טעיתי. קורה שבן אדם טועה.

המתלונן: לא, אני לא טעיתי. אני לא טעיתי במהות. אני טעיתי בזה שנכנסתי בכלל לסיפור. זה כן."

ובהמשך אותה שיחה אומר מערער 2 (ת/14, עמ' 11, ש' 21-13):

"אני מבקש. מתחנן אליך כבנאדם. לא כעו"ד ולא כל הסיפורים האלה. אני באמת רוצה שיהיה שלום. באמת. אתה לא מבין איזה רוח גבית זה ייתן למועצה. איזה רוח גבית יתן לכשרות. איזה בורא עולם יהיה לו נחת מכם. מה עכשיו ההתעקשויות? כשאני אומר לך שהוא מתחייב בכתב לעו"ד שלך יהיה מכתב, הוא בחיים לא תובע אותך, זה לא עובר לשום גורם, זה בסה"כ כדי שנתחיל את הדרך חדשה. אני אומר לך: קפוץ על זה. אבל תעשה מה שאתה רוצה."

1. בהמשך אותו יום נכנס המתלונן לחדרו של מערער 1 במועצה הדתית, כשהוא מצויד במכשיר הקלטה, וביקש ממנו שיחתום על תעודות הכשרות שלו. תמליל השיחה המוקלטת הוגש בהסכמה וסומן ת/15. מערער 1 סירב לחתום על התעודות והבהיר שלא יעשה כן "עד שלא יסודר בינינו". המתלונן שאל את המערער "מה אתה רוצה שאני אעשה" (ת/15, עמ' 2 ש' 16) ועל כך השיב מערער 1 שהרב נחשוני הכין איזה שהוא נוסח, "תחתום לי על זה עכשיו פה ונלחץ ידיים" (ת/15, עמ' 4 ש' 6). עוד הוסיף ואמר מערער 1 כי:

"קודם כל אני מתחייב שאני לא אתבע אותך.... ואני לא אתבע אותך גם בשמיים ולא בבית משפט. אני מתחייב בחתימת ידי. וזה לא סותר. לא כתוב שמה עליך כלום. כתוב שהעדויות שהועדו אז נבעו מטעות והתברר בחקירה שזה לא נכון."

מערער 1 הקריא למתלונן את הנוסח, והמתלונן רשם אותו על פתק (ת/16) ובו כתוב: "העדויות שהועדו במשטרה נגד כבוד הרב וולפא נבעו מטעות ובחקירה הוכח כבר שלא היו נכונות. אני מתנצל בפני הרב ומבקש סליחתו. ובוודאי שהדוחות שלי יהיו נאמנים ומלאים". כמו כן מערער 1 הבהיר "הנוסח הזה ישבו על זה ודנו על זה ואני הסכמתי ככה" (ת/15, עמ' 3 ש' 21).

1. ביום 22.9.2014 הודיע המתלונן למערער 1 כי לא יכתוב את המכתב מכיוון ש"אני מעיד על עצמי עדות שקר" ועל כך השיב מערער 1 "לא יכול, לא יכול" (ת/18).
2. ביום 30.9.2014 התקיימה שיחה נוספת בין המתלונן לבין מערער 1 (ת/19). בשיחה זו אמר לו מערער 1 (עמ' 2 ש' 22-17):

"זה מה שאני מבקש ממך עכשיו. אתה רק תחתום, אני אני חותם לך קודם כל שאני לא אתבע אותך. ובעל פה אני מוסיף ואומר לך, שגם בשמיים אני לא אתבע אותך. מה שאני מבקש שתכתוב, תחתום על הנוסח הזה שכתבתי. אתה גם מבחינה משפטית שם לא מאשים את עצמך. אתה לא רוצה לכתוב 'מתנצל, מבקש סליחה'? גם על זה אני מוכן לוותר. רק את ה – 2 שורות האלה, שהתברר בחקירה שהעדויות היו לא נכונות. תחסוך לשנינו כאב ראש והרגשות וזהו. סיום של פרשה"

1. אין מחלוקת כי באותה נקודת זמן שבה בוצעו השיחות המפורטות, הפרקליטות טרם סגרה את תיק השוחד, אשר נסגר רשמית רק ביום 9.6.15, ואילו הודעה על סגירתו נמסרה למערער 1 רק ביום 24.6.16, במהלך ניהול המשפט בבית המשפט קמא.

הכרעת הדין:

1. בפתח דבריו הבהיר בית המשפט קמא כי אין בכוונתו לדון ולהכריע בשאלה האם טענות המתלונן כלפי מערער 1 בתיק השוחד היו מוצדקות אם לאו, וגם לא במניעים שהובילו להגשת התלונה, שכן אין לעניינים אלו כל רלוונטיות לסוגיות שבהן יש להכריע בתיק הנוכחי.
2. בית המשפט קמא אמנם הביע תמיהה לגבי התנהלות המשיבה בנוגע לסגירת תיק השוחד, אשר נסגר רק כ-3.5 שנים לאחר השימוע שנערך למערער 1, וכן לגבי מועד מתן ההודעה על כך למערערים, למעלה משנה לאחר מכן, אך ציין כי עניין זה אינו משליך על ההכרעה בשאלות שבמחלוקת בתיק זה.
3. באשר ליסוד העובדתי של עבירת הטרדת עד, ציין בית המשפט קמא כי המונח "הטרדה" זכה לפירוש מרחיב בפסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 526/90 עו"ד שרגא בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133 (1991)) (להלן: "עניין בלזר"). מונח זה כולל בין היתר כל פניה אל אדם בדיבור או במעשה שיש בו כדי לטרדו, לרבות פניות אליו על מנת שישוב ויבחן טענותיו והאשמותיו, בייחוד תוך איום מוסווה לפגיעה בשמו או משרתו, לחץ על עד שישנה גרסתו, יצירת לחץ או עוינות של הסביבה נגד עד, ועוד.
4. כמו כן, הפנה בית המשפט קמא לע"פ 247/71 מדינת ישראל נ' בחג'אן פ"ד כו(1) 76 (1971) (להלן: "עניין בחג'אן"), שם נקבע כי "כל התערבות חיצונית במטרה להשפיע על עד במשפט, לשדלו או להניעו לא לתת עדות, או לשנות עדות שנתן, או לחזור בו מהודעה שנתן במשטרה, מהווה הטרדה העשויה להכשיל את עדותו או לפגום במהימנותו".
5. באשר ליסוד הנפשי, קבע בית המשפט קמא כי המודעות הנדרשת בפסיקה היא לטיב הפיזי של המעשה ולא למשמעותו הנורמטיבית. ברע"פ 9689/05 בני סלע נ' מדינת ישראל (2009) (להלן: "עניין סלע"), הבהיר בית המשפט העליון, כי המודעות צריכה להיות למהות המעשה, לטיבו ולנסיבות הכרוכות בו, בלא צורך בהוכחת כוונה של המטריד להכשיל את העדות. כמו כן, נקבע שם כי אין צורך להראות שהאדם שאליו כוונה ההטרדה חש סובייקטיבית מוטרד, או שלהטרדה היתה השפעה בפועל על עדותו.
6. יתירה מכך, העבירה אינה תחומה בזמן. מעשה הטרדה יכול שיתבצע לפני מתן עדות, או אף אחרי מתן עדות, לפני מתן הודעה או אחריה. אין כל מניעה כי מגע ייחשב כהטרדה גם אם חלף זמן רב מאז מסירת העדות. עם זאת, ככל שעיתוי המגע הוא רחוק יותר, וככל שהמגע יהיה מקרי יותר, כך תתחזק הסברה כי המגע לא נעשה "בנוגע לעדות".
7. לאור האמור, הכריע בית המשפט קמא כי הוכח למעלה מכל ספק כי שיחות המערערים עם המתלונן (ת/14, ת/15, ות/19) נועדו לשם הנעתו לחתימה על הנוסח ת/16, שמטרתו לחזור בו מהודעותיו שמסר במשטרה, משום שהיו "טעות" ולא היו נכונות, וכי האמור בשיחות מגבש את היסוד העובדתי הנדרש לעבירת הטרדת עד.
8. נקבע כי המערערים נקטו את כל האמצעים שעמדו לרשותם, על מנת לשכנע את המתלונן לחתום על המסמך הנ"ל. מערער 1 סירב לחתום על תעודות הכשרות של המתלונן כל עוד לא יחתום על המסמך, משום שאם יעשה כן המשמעות היא "שאני מכשיר אותך אבל אני נשאר לא כשר", שהיא מעין פעולת תגמול, ועוד הבטיח כי אם יחתום על המסמך לא יתבע אותו "לא בשמיים ולא בארץ".
9. מערער 2 מצדו הבהיר למתלונן כי חתימתו על המסמך היא עניין שולי בלבד, שאין לה השלכה על מהימנות תוכן הודעתו במשטרה, ואין לה השלכה אישית לגביו משום שמערער 1 לא יתבע אותו בגין הודעותיו במשטרה, וכי חתימתו "תקרב את המשיח" ותקדם את האינטרסים של המועצה הדתית.
10. בית המשפט קמא אף התרשם כי המערערים היו מתואמים ביניהם בדרישותיהם כלפי המתלונן, דבר אשר נלמד מאמירתו של מערער 2 לפיה "ריכך" את הנוסח שהיה מעוניין בו מערער 1, מכך שידע לאמר בשיחה עם המתלונן שמערער 1 יתחייב שלא להגיש כנגדו תביעה, ומהעובדה כי שניהם משתמשים בנוסח "לא בשמיים ולא בארץ" לגבי התחייבות זו.
11. בית המשפט קמא הוסיף וציין, כי על אף שהדבר אינו נדרש בגדר יסודות העבירה, ניתן ללמוד מתגובות המתלונן כנגד הנוסח שניסו השניים להכתיב לו כי חש מוטרד בפועל, נתון שעלה גם מעדותו בבית המשפט קמא (עמ' 23 לפרוטוקול 12.11.2017 ש' 22) שם מסר כי הרגיש לחץ וכי הרגיש שמובהר לו כי אם ישנה את עדותו, תצא לו מכך טובת הנאה.
12. בית המשפט קמא לא קיבל את טענת המערערים כי נוכח פער הזמנים הלא מבוטל שחלף מאז נמסרה הודעתו האחרונה של המתלונן במשטרה בשנת 2011 ועד לשיחות, נלמד כי השיחות לא היו "בנוגע להודעה", זאת בשל שלושה טעמים. ראשית, אין המדובר בפרק זמן כה רב אשר מאפשר להשקיף על השיחות במשקפי "שיחה בטלה", ואף נראה כי השיחות היו מוכוונות מטרה; שנית, במועד השיחות טרם התקבלה החלטת הפרקליטות בנוגע לסגירת התיק; ושלישית, השאלה האם פניה לעד הינה בגדר "הטרדה" אינה מושפעת מפרמטר הזמן, ובהחלט ייתכן כי הטרדת העד תתבצע גם לאחר זמן רב מאז הגשת התלונה ואף לאחר סגירת תיק החקירה מבלי שהוגש כתב אישום. זאת מן הסיבה כי אחת מתכליות הוראת סעיף 249 לחוק העונשין היא הגנה על עדים, ולא יעלה על הדעת, שעד יהיה חשוף למעשי הטרדה, רק בשל העובדה כי תיק החקירה נסגר בלא שהוגש כתב אישום.
13. בית המשפט קמא הכריע אפוא כי השיחות שקיימו המערערים עם המתלונן מגבשות לגבי כל אחד מהם את היסוד העובדתי הנדרש. לקביעתו, אין המדובר בשיחות שנעשו בהיסח הדעת או בדרך מקרה, אלא מדובר בשיחות מתואמות, מוכוונות מטרה, ומדויקות בדרישותיהן, תוך הסבר ברור של "העיסקה" המוצעת: המתלונן יודה "בטעות" שעשה בתלונתו במשטרה ויאשר שהתלונה נמצאה לא נכונה, ובתמורה יוכשרו תעודותיו, וכן יובטח לו כי לא ייתבע. אין כאן כל מקריות, אלא פניות יזומות ומתוזמרות אשר עניינן נוגע להודעות שמסר המתלונן בתיק השוחד.
14. כמו כן, נקבע כי גובש היסוד הנפשי, שכן מתמלילי השיחות ברור לחלוטין כי המערערים היו מודעים לטיב הפיסי של מעשיהם, ומעבר לדרוש אף היו מודעים לפסול הנורמטיבי שדבק בדרישה זו. לראיה, המערערים הבטיחו למתלונן שהמסמך לא יתפרסם ולא יובא לידיעת צד שלישי (ת/19 עמ' 3 ש' 5-2, ת/14 עמ' 11 ש' 19), יישאר לאחר חתימתו בכספת (עדות הנאשם, עמ' 49 ש' 13-12, ובהמשך בעמ' 61 ש' 25-14, לפרוטוקול 30.1.2018, וכן עדות מר דוד שילה, עמ' 47 לפרוטוקול 12.11.2017 ש' 20-13) ולא יהווה ראיה בהליך משפטי עתידי כלשהו "לא בשמיים ולא בבית משפט" (ת/15 עמ' 3 ש' 10-7, ור' גם ת/14 עמ' 5 ש' 6-3).
15. בית המשפט קמא סבר בהקשר זה כי אם עניינם של המערערים היה בסולחה כללית, היו הם מבקשים להציג את המסמך החתום קבל עם ועדה, ולא להסתירו בכספת. טענה זו אף מתחזקת עת מערער 1 חזר בכל השנים על אמירתו "שאם הוא (המתלונן) לא מכשיר אותי – אני לא מכשיר אותו", דהיינו, לשיטתו רק "הכשרה הדדית" תקפה, ורק חזרתו של המתלונן מהודעותיו כי מערער 1 לקח שוחד, יכולה לגרום ל"הכשרתו" של המתלונן ולחתימה על תעודותיו. בית המשפט קמא קבע כי רצונו של מערער 1 בהסתרת המסמך, מעיד על כך שהיה מודע למשמעות מעשיו, לרבות לכך שיש בדרישתו מהמתלונן משום עבירה על החוק.
16. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי מערער 1 נתפס בחוסר דיוק, שכן בחקירתו במשטרה, מסר שלא התכוון לשמור את המכתב שעליו יחתום המתלונן בכספת, וכלל אינו יודע אם יש כספת בבניין המועצה הדתית (ת/5 ש' 123-128), גירסה השונה מהותית מזו שמסר בעדותו בבית המשפט, אז הוכח כי מערער 1 ידע על קיומה של הכספת, ומכאן כי בזמן גביית הודעתו הבין היטב את משמעות הסתרת המסמך, ולכן מסר גירסה שאינה אמת, מה שאף מחזק את המסקנה כי מערער 1 היה מודע לפסול החוקי במעשיו.
17. בית המשפט קמא ציין כי לא היה זה המקרה הראשון שבו דרש מערער 1 כי המתלונן יחתום על מסמך בעל משמעות דומה, זאת כפי שנלמד מעדות מזכיר מחלקת הכשרות, יוסף רצאבי (עמ' 40 לפרוטוקול 12.11.2017, ש' 16-12), שבה תואר אירוע דומה מחודש מרץ 2012, וכפי שרצאבי הבין מיד כי מדובר במעשה שלא ייעשה, כך גם הבין זאת מן הסתם מערער 1, אשר על אף גילו המופלג, ניכר היה מהתנהלותו בבית המשפט כי כוחו במותניו וכי ניחן בשכל ישר ומוח חד כתער, ואשר יודע לעמוד על דעתו ולהביע עמדה ברורה ומדוייקת.
18. בית המשפט קמא הפנה גם להודעת מערער 1 ב-ת/5 ש' 87 ואילך, שם תיקן מערער 1 בכתב ידו את התיבה שבה אמר כי "אחד שהולך להעליל עלילות נגד הרב לא יכול להיות מפקח" והוסיף את המילים "ולא מי שמגיש דו"חות כוזבים". מעשה זה מלמד כי כבר בשעת החקירה הבין מערער 1 את הבעייתיות של כריכת דרישת ההתנצלות מהמתלונן על הגשת התלונה בתיק השוחד, לסירוב החתימה על תעודותיו. הרושם המתקבל הוא, כי באמצעות תוספת זו ביקש מערער 1 "להלבין" את סירובו לחתום על תעודות המתלונן, על ידי כך שתלה את הסירוב גם בטענה שלפיה הגיש המתלונן דו"חות כוזבים. עצם הוספת תוספת זו בכתב יד, מלמדת הן על דייקנותו של מערער 1, והן על הבנתו את משמעויותיהן הנורמטיביות של דרישותיו מהמתלונן.
19. בית המשפט קמא התייחס לטענתו של מערער 1, שלפיה סירב לחתום על תעודות המתלונן בשל דו"חות כוזבים שהגיש לו, וקבע כי לא שוכנע כי יש בטענה זו ממש, זאת בשל העובדה כי מערער 1 היה מוכן לחתום על תעודותיו, אילו רק הסכים המתלונן לחתום על הנוסח שבמסמך ת/16. שהרי כיצד יתכן שפגם כה חמור ומהותי בדמות העדר אמון במתלונן, שנמשך כבר שנים, יתאדה כלא היה ברגע שיחתום על מסמך זה?! נכונותו זו של מערער 1 משקפת ויתור קל ומהיר על העיקרון האמוני, תמורת מסמך הודיה בנושא שאינו בליבת סוגיית הכשרות, ולכן נחזה בעיני בית המשפט קמא כמעושה. דבר זה אף מלמד על דרך הילוכו של מערער 1, אשר ניצל את מעמדו וסמכויותיו לשם השגת מטרה פסולה זו.
20. בכל הנוגע למודעותו של מערער 2, קובע בית המשפט קמא בצורה חד משמעית, כי מערער 2, שהוא עו"ד פעיל, ואף ייצג את מערער 1 בשימוע בתיק השוחד, ידע היטב שחל עליו איסור מוחלט לבוא במגע עם מי שמסר הודעה במשטרה נגד מרשו, ווודאי שחל עליו איסור לנסות ולשכנע אותו לחתום על מסמך הסותר את הודעתו באופן מוחלט.
21. על אף שכבר קבע כי עבירת הטרדת העד יכולה להתקיים גם לאחר סגירת התיק, נדרש בית המשפט קמא לטענת המערערים כי במועד הרלבנטי לעבירות המיוחסות להם, כלומר בחודש ספטמבר 2014, סברו כי תיק השוחד נסגר זה מכבר על ידי הפרקליטות. בית המשפט קמא דחה טענה זו וקבע כי המערערים, לרבות מערער 1, שביקש להסתמך על המצגים שהציג בפניו בא כוחו מערער 2, ידעו היטב כי התיק לא נסגר.
22. ההטרדות התקיימו שנתיים ומחצה לאחר חליפת התכתובות בין הצדדים ביחס להסדר טיעון מוצע, אשר נדחה על ידי המערערים (נ/17, ת/20). הסדר טיעון זה התייחס לפרשות נוספות, אשר גם בהן המתלונן הוא העד המרכזי. מובן כי דחייתו של ההסדר, עדיין מותירה את תיק החקירה פתוח ומאפשרת לפרקליטות להגיש את הקובלנה לבית הדין המשמעתי, אף ללא הסכמתו של מערער 1. מכאן, שגם גרסתם המצמצמת של המערערים, הגורסת כי סברו שתיק השוחד נסגר, אינה מועילה להם, כי עניינה של הקובלנה המשמעתית טרם הסתיים.
23. כמו כן, מערער 1 הוא איש המילה הכתובה, המדייק מאוד בדבריו ובכתביו, ובית המשפט קמא לא קיבל את עמדתו כי על אף שטרם קיבל הודעה רשמית על כך, האמין כי התיק נסגר. בנוסף, עד התביעה מר שילה, יו"ר המועצה הדתית, אשר עדותו המהימנה לא נסתרה, מסר בבית המשפט (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 12.11.17, ש' 30-29) כי מערער 1 תמיד אמר שהוא רוצה לסגור את התיק, ושהפרקליטות "מושכת ומושכת והוא לא מצליח לסגור".
24. לכך יש להוסיף את הדברים המפורשים ששמע מערער 1 מהחוקרת שגבתה את הודעתו ת/3 ביום 30.5.12. במהלך גביית ההודעה אמרה לו החוקרת כי טרם התקבלה החלטת הפרקליטות בתיק זה, ובהמשך חזרה על כך שנית, וכן ביקשה ממנו שלא ליצור קשר עם המתלונן בענייני הפרשה – אזהרה שלא שעה לה. חקירה זו התקיימה לאחר השימוע, ובסופה בוודאי ידע מערער 1 שתיק השוחד טרם נסגר, ואם הניח אחרת – חטא בעצימת עיניים חזקה מאוד, השקולה לידיעה. מערער 1 בעדותו בבית המשפט (עמ' 57, ש' 23 ואילך) הודה כי התייחס לדברי החוקרת כאילו הם אינם נחשבים, דהיינו בחר שלא להאמין להם, אך לא בדק אותם.
25. בית המשפט קמא העיר, כי משפט נוסף שאמר מערער 1 בהקשר זה במהלך מסירת עדותו, מעיד על תפיסת עולמו שלפיה מותר להטריד את מי שהוא בעיניו עד שקר (עמ' 51, ש' 18-21): "לא סמכתי עליה בכלל מה שהיא אומרת... גם עד שקר אסור להטריד?".
26. לגבי מכתבו של מערער 2 למערער 1, שצורף כנספח ל-ת/12, ועליו ביקש מערער 1 לבסס טענה של טעות במצב דברים או הסתמכות על עצה משפטית, העיר בית המשפט קמא, כי על מערער 1 היה להוכיח שהמסמך הגיע אליו, אך אין אינדיקציה לכך. יתרה מכך, אף תוכנו של מכתב זה, מלמד באופן ברור כי נכון לאותו מועד, לא היה בידי מערער 2 עדכון כי התיק נסגר, בשל המילים: "ניסוחו טרם הסתיים ומטופל והפרקליטות עושה לסיום לאלתר".
27. גם מערער 2 היה מודע היטב לכך שתיק השוחד לא נסגר. בהיותו עו"ד, חזקה עליו כי ידע שתיק חקירה נסגר רק מקום שבו נשלחת הודעה על כך, והוא אף ידע היטב כי מערער 1 דחה את הצעת ההסדר, ועל כן גורלו של התיק טרם הוכרע. כמו כן, בהיעדר הודעה על סגירת תיק השוחד, אסור היה למערער 2 ליצור קשר עם המתלונן לא רק מכוח הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982, אלא גם מכח הוראת כלל 37(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו – 1986. גם הטענה בדבר הבחנה שעשה מערער 2 בין פרשת השוחד שסבר שנסגרה, לבין הדין המשמעתי, נטולת כל אחיזה במציאות, שכן מדובר היה בתיק חקירה אחד כולל.
28. הטענה בדבר "טעות במצב דברים" לגבי סגירת תיק השוחד נדחתה אפוא, וכך גם טענה דומה שלפיה סברו השניים בטעות כי פניו של המתלונן לשלום וכי הוא מעוניין בעצמו בסולחה, כך ששיחותיהם אינן עולות לכדי הטרדה. בית המשפט קמא קבע כי לא הובאה כל ראיה שלפיה היה בידי המערערים מידע מוקדם, מהרב נחשוני או מהמערער 1 עצמו, אשר יכול היה לגרום להם לסבור כי מערער 1 מעונין לחתום על הנוסח המוצע על ידם.
29. יתרה מכך, כבר בראשית שיחתו הראשונה של המתלונן עם מערער 1, ניכר היה כי המתלונן אינו מעוניין לחתום, ולכן אין לקבל את הטענה כי מערער 1 סבר בטעות שפניו של המתלונן לסולחה וכי הוא מעוניין בקידום ההסכמות על יסוד הדרישה כי יתנצל ויחזור בו מעדותו במשטרה. טענה זו אינה מתיישבת אף ביתר שאת עם האמור בשתי השיחות הנוספות, שבהן עלה מפורשות סירובו של המתלונן.

השיחה ת/14 בין המתלונן למערער 2 נולדה ביוזמתו של האחרון, אשר השאיר למתלונן הודעה בתא הקולי לחזור אליו. מהדברים שאמר מערער 2 כבר בפתח השיחה, עולה כי הוא ניסה לשכנע את המתלונן לחתום על המסמך ולחזור בו מתלונתו, מבלי שהיה לו כל בסיס להניח כי הדברים מקובלים על המתלונן. בית המשפט קמא אמנם לא שלל את האפשרות כי מטרתו של מערער 2 היתה להביא לסיום הסכסוך בין מערער 1 למתלונן, אך הבהיר כי אין המטרה מקדשת את האמצעים, וכי לא עומדת לזכות מערער 2 כל טעות במצב הדברים.

1. בית המשפט קמא הבהיר מפורשות כי היה ער להכרח לבחון בקפידה את גרסתו של המתלונן, לנוכח מספר נתונים: המתלונן הוא זה שהקליט את השיחות, ואין זו הפעם הראשונה שבה הוא בוחר להקליט את בני משפחת מערער 1, שכן בעבר הקליט שיחה בינו לבין רעייתו המנוחה של מערער 1 (נ/5) על רקע הסכסוך רב השנים עם מערער 1; המתלונן נכנס לשיחה כשהוא מודע מראש לנוסח שעליו הוא מתבקש לחתום, וכל רצונו היה להקליט את הדברים היוצאים מפיו של מערער 1, כסוג של תחבולה לשם תיעודה האלקטרוני; הסכסוך רב השנים של המתלונן עם מערער 1 על רקע רצונו של מערער 1 להפסיק עבודתו של המתלונן כמפקח כשרות. לנוכח נתונים אלה, היה מקום לחשוד בדברי המתלונן, אלא שגרסתו מגובה בהקלטות ברורות וחד משמעיות, ודבריהם המפורשים של המערערים בהקלטות אלו נאמרו מרצונם החופשי, מבלי שהמתלונן שם בפיהם את הדברים.
2. מערער 1 טען ל"הגנה מן הצדק", לשיטתו, בשל כך שההודעה על סגירת תיק השוחד נמסרה לו רק במהלך שנת 2016, למעלה משנה לאחר סגירת התיק בפועל בשנת 2015, ולמעלה מ-7 שנים לאחר שהחלו החקירות בעניינו. בית המשפט קמא לא קיבל טענה זו שכן אין עסקינן בתיק השוחד אלא בתיק נפרד. התנהלות המשיבה בתיק השוחד בהחלט הייתה תמוהה, ובלתי שגרתית, אך אין לה רלוונטיות לגבי העבירה הנוכחית, כיוון שכפי שהוסבר, עבירת הטרדת עד יכולה להתקיים גם לאחר סגירת תיק השוחד. כתב האישום בתיק הנוכחי הוגש בשנת 2016, כשנתיים לאחר האירועים, ללא שיהוי חריג.
3. באשר לטענה בדבר "זוטי דברים", קבע בית המשפט קמא, כי מוטב היה אם לא הייתה נטענת, וברור מנסיבות העבירה, ומיהות המערערים, כי אין מקרה זה בא בגדר המקרים החוסים תחת הגנה זו. בשים לב לכל האמור לעיל, משהתמלאו במעשיהם של המערערים היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירה שיוחסה להם, ומשלא קמה להם כל הגנה בת תוקף, הרשיע בית המשפט קמא את שני המערערים בעבירה של הטרדת עד.

תסקירי שירות המבחן

1. עובר לשמיעת הטיעונים לעונש התקבלו תסקירים ביחס לשני המערערים. לגבי מערער 1 נכתב כי הוא בן 87 ומשמש כרב הראשי של העיר ראשון לציון מזה כ-49 שנים. מערער 1 נשוי בשנית, התאלמן לפני כ-5 שנים מאשתו הראשונה. זוהי הסתבכותו הראשונה והיחידה עם החוק.

ביחס לעבירה, מערער 1 תופס עצמו כקורבן להתנכלות המתלונן אשר לטענתו הגיש את התלונה הנוכחית לשם נישולו מתפקידו. מערער 1 חש צער בעקבות מעורבותו של מערער 2 אשר כל שביקש היה לסייע לו. עקב הפגיעה במוניטין שצבר, חווה מערער 1 צער ותסכול, והוא מצוי בסערת רגשות ומתח נפשי סביב הכרעת הדין וההליכים המשפטיים נגדו, עד כדי קושי להתרכז ולהתפנות לעשייה בתחומים השונים.

מערער 1 לוקח אחריות על המיוחס לו, מבין את הבעייתיות בהתנהלותו, ומביע אמפתיה מילולית כלפי המתלונן. ניכר כי בדיעבד מבין כי פעל באופן בעייתי ופסול ומכיר בכך שהיו דרכים נוספות ומקדמות יותר לפעול בהן.

שירות המבחן התרשם מאדם אשר נהג לאורך השנים באופן תקין ביחס לחוק, בעל כישורים ניכרים אשר הגיע להישגים בתחומי עיסוקו ופועלו הציבורי. דפוסי חשיבתו נוקשים, בייחוד ביחס לערך הכבוד, זאת בשל התרבות והערכים השמרניים שלאורם גדל. שירות המבחן התרשם כי מערער 1 פעל באופן אימפולסיבי וכוחני, אך זאת באופן חריג אשר לא מאפיין את התנהלותו, והוסיף כי יתכן שפעל כך על רקע ביטחון שרכש בעת מילוי תפקידו המשמעותי ורב ההשפעה, אשר מלווה בבקרה מצומצמת.

שירות המבחן העריך כי קיים סיכון נמוך להישנות התנהלות בעייתית מצדו והמליץ לבטל את הרשעתו בדין, זאת לאור חוויות הבושה והחרטה שחווה, לצד המחירים הקונקרטיים ששילם, ועל מנת שלא לפגוע פגיעה מהותית ועמוקה במעמדו, תפקודו ודימויו. כמו כן גובשה עבורו תוכנית של"צ בהיקף 120 שעות, והומלץ על פיצוי כספי למתלונן.

1. באשר למערער 2 נכתב כי הוא בן 70, יליד תוניס. משנת 2005 בבעלותו משרד עורכי דין, אך בעקבות הרשעתו בהליך זה הושעה מתפקידו ואינו רשאי להופיע בבתי משפט. המערער שירת במשך 17 שנים בשירות קבע בדרגה בכירה במילואים, בתפקידים מגוונים, ביניהם כקצין שיפוט בכיר ושופט צבאי. למערער הרשעה קודמת משנת 2013 בגין בנייה ללא היתר, ללא הרשעות נוספות.

ברקע למעשים, מסר כי הניח הנחה מוטעית כי ההליך המשפטי שבו ייצג את מערער 1 הסתיים, וזאת למרות שלא קיבל על כך מסמך רשמי. מערער 2 לוקח אחריות על העבירה, מבין את חומרת מעשיו ואת הבעייתיות בהתנהלותו הפזיזה, מביע חרטה אותנטית, וכן אמפתיה כלפי המתלונן.

שירות המבחן התרשם מאדם אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי וגדוש בעשייה מקצועית, חברתית וקהילתית, והגיע להישגים בתחום עיסוקו, וכי בולטת הטלטלה הקשה שחווה כתוצאה מההליך. שירות המבחן סבור כי בביצוע העבירה תפקד מערער 2 בצורה חסרת אחריות ומקצועיות, מבלי שערך בדיקה יסודית כמצופה ממנו מתוקף תפקידו. שירות המבחן מעריך כי רמת הסיכון להישנות התנהגות אלימה נמוכה וכי ביצוע העבירה הינו חריג למהלך חייו.

התסקיר המליץ על ביטול הרשעתו של מערער 2 בדין, על מנת שלא לפגוע בתחום עיסוקו ופרנסתו, וכן לשם חיזוק כוחותיו ומאמציו החיובים. כמו כן גובשה עבורו תכנית של"צ בהיקף 150 שעות, והומלץ על פיצוי כספי למתלונן.

גזר הדין:

1. בית המשפט קמא קבע כי נסיבות העניין בכללותן אינן מאפשרות לבטל את הרשעת המערערים, על אף המלצת שירות המבחן, ולמרות היותם נטולי עבר פלילי ובהינתן גילם המבוגר. הודגש מעמדו הרם של מערער 1 כרב עיר, אשר מעלה את רף הציפיות המוסריות ממנו. לחטאו בעבירה יש להוסיף את ניצול מעמדו לשם כך, וכן את התפרשות הפגיעה על מספר שיחות. ביטול ההרשעה עלול לייצר מסר ציבורי שגוי.

בנוגע למערער 2, התמקד בית המשפט קמא ביחס שבין מקצועו, כעורך דין, לבין סוג העבירה שעבר, אשר קשורה בטבורה לעולם המשפט. כעורך דין היה מצופה ממנו להיות אמון על שמירת החוק, ובשיחה שבגינה הורשע, ניסה לשכנע את המתלונן כי אין כל פגם משפטי בחזרתו של המתלונן מעדותו.

בית המשפט קמא קבע, בהתאם לפסיקה הנוהגת, כי עצם העובדה שכל אחד מן המערערים חשוף להליך משמעתי עקב הרשעתו בדין, לפי הכללים האתיים החלים על הגילדה המקצועית שלה הוא שייך, אינה מהווה כשלעצמה הוכחה לפגיעה קונקרטית המצדיקה שקילת ביטול ההרשעה.

1. נקבע כי הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה הם טוהר ההליך השיפוטי והחקירתי וגילוי האמת. העבירה נועדה לשמור על עדים מהשפעה חיצונית של בעלי אינטרסים, וכן לייצר מסר ציבורי כי אזרחים שיעידו במשטרה מוגנים מהטרדה ביחס לעדותם.
2. בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נתן דעתו בית המשפט קמא למספר הרב של השיחות שקיים מערער 1 עם המתלונן וכן ל"חרם" שהטיל עליו בכך שנמנע מלחתום על תעודות כשרות שבהן התנוסס שם המתלונן, מה שגרם לפגיעה במעמד המתלונן וכן גרם נזק ציבורי לציבור שומרי הכשרות, שלא יכול היה ליצור קשר עם מפקח הכשרות המוסמך לגבי תעודות אלו. הימנעות מערער 1 מלחתום על התעודות לא נבעה כטענתו מחוסר אמון בדיווחי המתלונן, אלא כפעולת תגמול על תלונתו במשטרה.
3. בית המשפט קמא נתן משקל לכך שפעולת ההטרדה של מערער 2 הסתכמה בשיחת טלפון אחת בלבד, אם כי ארוכה למדי, וכן כי המניעים אשר עמדו ברקע לעבירה מצידו, היו מניעים חיוביים – רצונו להביא לשלום במועצה הדתית. עם זאת אין להתעלם ממעמדו כיו"ר ועדת הכשרות במועצה ומהיותו עו"ד.
4. לאחר בחינת שיקולים אלה ועיון בפסיקה, קבע בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם למעשים נע בין מאסר על תנאי לבין תקופת מאסר של חודשים בודדים.
5. באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לקח בית המשפט קמא בחשבון את עברם הנקי של המערערים, את גילם המתקדם, את הפגיעה המקצועית והמעמדית שהם עשויים לספוג כתוצאה מההרשעה, את הפגיעה שכבר ספג מערער 2 בהשעיה זמנית חלקית על ידי לשכת עורכי הדין, את הפגיעה שספג מערער 1 בכל הנוגע לטיפול המדינה בתיק השוחד, ואת הפעילות הציבורית הענפה ורבת השנים של שני המערערים ותרומתם לחברה כפי שהובאו במסגרת הראיות לעונש.
6. על יסוד מכלול שיקולים אלה השית בית המשפט קמא על כל אחד מהנאשמים עונש המצוי ברף התחתון של המתחם שנקבע ואשר כולל 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעברו העבירה בה הורשעו, ופיצוי בסך 3,000 ₪ למתלונן.
7. בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי במעשיו של מערער 1 דבק קלון. הקלון נקבע על פי תפיסות מוסריות ובקביעתו יש להתרכז בדופי שבמעשה, ובנסיבות העבירה המעידות על פגם מוסרי חמור, וכן לבחון את מהות המשרה הציבורית הרלוונטית. נקבע כי אדם המשמש במקצוע הרבנות, נתפס בעיני הציבור כמגדלור של צדק ויושרה, ובעל סמכות מוסרית ודתית נעלה, קל וחומר עת מדובר ברב עיר, אשר הוא נבחר ציבור שלו מעמד נורמטיבי מיוחד. ציפיות החברה מאדם שכזה נגזרות מכך. על אדם שכזה מוטלת ביתר שאת החובה "לא תעשה עוול במשפט", לא כל שכן הפעלת לחץ בלתי הוגן ובלתי ראוי על עדים, מתוך מטרה להכשיל או להקשות על בירור האמת. מעשיו של מערער 1 חמורים במיוחד משום שהשתמש במעמדו ובתפקידו לשם ביצוע העבירה. מדובר במעשים שלא יעשו, אשר עלולים לפגוע באמון הציבור במוסדות הרבניים, ומשכך, קביעת הקלון היא מחויבת המציאות.

נימוקי הערעור:

1. לטענת המערערים, הכרעת הדין חוטאת לאמת, מתמקדת בשלוש השיחות ולא ברקע להן, ובשל כך הופכת את היוצרות בין המתלונן למערערים. מערער 1 הוא שפסל את המתלונן כמפקח והיה מעוניין בפיטוריו עוד בשנת 2007, כשנתיים לפני מועד תלונתו הראשונה של המתלונן במשטרה, זאת בשל חוסר אמון במתלונן, שבו חשד כי הוא מגיש דו"חות כוזבים. רק לאחר פסילת מערער 1 את המתלונן נקט המתלונן כנקמה בצעדים נגד מערער 1 ובראשם הגשת התלונה בתיק השוחד. המתלונן לקח חופשה יזומה על מנת לבנות "תיק" למערער 1, וכן הקליט שיחה עם אשת מערער 1 שבה הוא נשמע מאיים עליה ועל מערער 1 "או שהוא הולך לפנסיה ונעלם מהחיים שלו, או שהוא נכנס לסרט אימה" (נ/5, עמ' 3, ש' 26-24), מעשה שיש בו כדי לגלם עבירת סחיטה באיומים.
2. מערער 1 החל תפקידו כרב העיר ראשון לציון מאז אוקטובר 1969, ומוכר כבעל גישה הלכתית מחמירה ובכללה בנושא הכשרות. פעילותו כאחראי על מערך הכשרות בעירו, נעשתה בדקדקנות, על פי תפישותיו ההלכתיות וצו מצפונו. ראייה לכך ניתן למצוא בבג"ץ 1829/05 התנועה להגינות שלטונית נ' מועצת הרבנות הראשית (26.1.06), שם הוזכר מערער 1 כאחד מבין שלושה רבני ערים אשר סירבו לחתום על תעודות כשרות בעירם.
3. קיים פער בין הממצאים העובדתיים של בית משפט קמא, לבין מסקנותיו המשפטיות. למשל, לא ניתן ביטוי לכך ששתי השיחות עם מערער 1 נעשו ביוזמתו של המתלונן, ובמטרה "לדובב" את מערער 1 ולהקליטו. כמו כן, המתלונן הוא בעל אינטרס אישי מובהק – הוא נחשף בהגשת דו"חות כוזבים ונפסל על ידי מערער 1 בשל חוסר אמון בו.
4. לטענת המערערים, תיק השוחד אומנם נסגר ביום 9.6.15, אך המערערים סברו בעת המעשים, בשל השימוע וההתכתבות שנערכה לאחריו, כי התיק סגור. לתפישתו ההלכתית של מערער 1, כיוון שהמתלונן הגיש נגדו מה שראה כתלונות כוזבות וכן הגיש לראייתו דוחות כוזבים, המתלונן "צריך דבר ראשון להודות. ואם הוא יודה על הדוחות הכוזבים ועל התלונה הכוזבת במשטרה, אפשר יהיה לדון בחזרתו בתשובה" (ת/3).
5. על פי הראיות שבתיק, בין מערער 1 לבין המתלונן נוצר נתק מוחלט, אשר פגם בעבודת מערך הכשרות ובאווירה ששררה במועצה הדתית. גורמים רבים במועצה הדתית שוחחו ביניהם בדבר הצורך בעריכת פיוס בין הצדדים, והרב נחשוני היה בין גורמים אלו. הרב נחשוני כגורם שלישי, הוא אשר הכין את נוסח מסמך הפיוס, והציג אותו למתלונן ולמערער 1, כפי שנקבע בסעיף 24 להכרעת הדין. מערער 2 התקשר למתלונן ביום 21.9.14, והאחרון חזר אליו והקליט את השיחה. שיחה זו נעשתה בעקבות יוזמת הפיוס של הרב נחשוני, לפי ס' 25 להכרעת הדין.
6. השיחות שנערכו לאחר מכן, בין המתלונן לבין מערער 1 נעשו כולן ביוזמת המתלונן, אשר אף הקליט אותן. במסגרת השיחה הראשונה הגיע המתלונן אל מערער 1 בלי הזמנה, וביקש שיחתום לו על תעודות הכשרות, לאחר שמערער 1 לא חתם למתלונן על תעודות כשרות מאז 2007, משך 7 שנים. שלוש השיחות מטעם המתלונן, נעשה במכוון ועל מנת למשוך את מערער 1 בלשונו תוך הקלטתו. לאור האמור לעיל, צריך היה לראות דווקא במתלונן כ"מטריד" ולא להיפך.
7. לטענת המערערים, לא התקיים היסוד העובדתי הדרוש להרשעה בעבירת הטרדת עד. על התנהגות ההטרדה להיות נכפית על המוטרד, ואילו בענייננו מדובר בשיחות שנעשו ביוזמתו ובמעורבותו של המתלונן. מעדות הרב נחשוני, עולה כי המתלונן ביקש להרחיק את הרב נחשוני ממלאכת התיווך ביוזמת הפיוס, ונטל את המושכות לידיו. בנוסף, הכרעת הדין מתעלמת מכך שהמתלונן עצמו העיד (פרוטוקול 12.11.17, עמ' 21, ש' 26-24) כי פנה לעוזרו של מערער 1 והציע לגמור את הסיפור על ידי מכתב לפרקליטות.
8. לטענת המערערים, על בית המשפט קמא היה לתת משקל בהכרעת הדין להקשר הכללי שבו בוצעו השיחות ורצונם של גורמים רבים במועצה הדתית להביא לפיוס בין הצדדים (כפי שעולה מעדויות רצאבי, דוד שילה, ורס"ב דפנה פרץ).

כמו כן על ההטרדה להיות נוגעת להודעה שהעיד העד, כאשר בעניין סלע, נקבע כי ככל שעיתוי המגע מרוחק יותר ממועד מסירת העדות, כך תתחזק הסברה כי המגע לא נעשה "בנוגע לעדות". במקרה שלנו מדובר בטווח זמן של כ-5 שנים בין תלונת המתלונן למועד השיחות.

1. לטענת המערערים, לא התקיים בעניינם היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הטרדת עד. שגה ביהמ"ש קמא, כאשר לא נתן משקל לדברי המתלונן בשיחות, אשר הטעו את המערערים לחשוב כי הוא מעוניין בפיוס עם מערער 1. הצעת מערער 2 כי המתלונן יתייעץ עם עו"ד בנוגע לנוסח המכתב שוללת את מודעותו לפסול במעשה זה. כמו כן שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו כי אם היתה מטרת המסמך סולחה כללית ויציאה לדרך חדשה, היה על המערערים לפרסם את המסמך קבל עם ועדה ולא לבקש להסתירו. המערערים היו מעוניינים למנוע מבוכה מן המתלונן, דבר אשר היה עלול לטרפד את יוזמת הפיוס. במסגרת ת/3 ות/5 מערער 1 אף הסביר לחוקרת כי המקור לצורך בהודאת המתלונן על מעשיו הפסולים ו"חזרתו בתשובה" הוא מקור הלכתי, וזאת על מנת שהוא יוכל להכיר בו כמפקח.
2. טעה ביהמ"ש קמא בקביעתו כי "ההכשרה ההדדית" שאליה חתר מערער 1 היתה יכולה להתבצע אך ורק באמצעות פרסום המכתב ולא על ידי הסתרתו. לטענת המערערים, שגה ביהמ"ש קמא, באי ההתחשבות מצידו בכך שמדובר היה במהלך דתי פנימי ומצפוני, של חזרה בתשובה, ולא במהלך פומבי שנועד לפרסום ברבים. כמו כן לטענת המערערים, ביהמ"ש לא נתן משקל למילים "בוודאי שהדוחות שלי יהיו נאמנים ומלאים" במכתב הפיוס, עובדה המלמדת כי מערער 1 לא ראה בפיוס עם המתלונן משום עניין אישי, אלא תיקון והשבת אמון במפקח הכשרות.
3. שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו כי נכונותו של מערער 1 לחתום על תעודות המתלונן אם יחתם מכתב הפיוס, היה בבחינת ויתור מהיר וקל על עקרונו האמוני, תמורת מסמך הודיה בנושא שאינו קשור לליבת סוגיית הכשרות. אין המדובר בויתור מהיר וקל, משחלפו כמעט 7 שנות פסילה של מערער 1 את המתלונן, וכן הדרישה לחתימה על כך שהדוחות יהיו נאמנים ומלאים קשורה ישירות לסוגיית הכשרות.
4. שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו כי מערער 1 היה מודע היטב לכך שתיק השוחד טרם נסגר, ולא קבע כל קביעה לגבי מערער 2. מערער 2 האמין כי תיק השוחד נסגר, ועל יסוד אמונתו הציג מצג חד משמעי למערער 1, אשר בהיותו עורך דינו, היה רשאי מערער 1 להסתמך עליו. בית המשפט קמא לא נתן משקל מכריע לראיות השונות בתיק שמהן עולה אמונתו החד משמעית של מערער 2 לגבי סגירת תיק השוחד, והמצג שהציג למערער 1, ביניהם: השיחה שסימונה ת/14, בה אמר מערער 2 לגבי תיק השוחד "כבר מת התיק הזה", מכתבי מערער 2 שנכתבו לאחר השימוע, שסימונם ת/12, שם כתב כי תלונות המתלונן הוכחו כתלונות שווא, כי אין אשמה בתיק, וכי הוחלט להעביר את סוגיית התרומות לדין משמעתי, דבר ש"ניסוחו טרם הסתיים ומטופל והפרקליטות עושה לסיום לאלתר". למכתב זה אף כותבה פרקליטת המחוז. כמו כן, התעלם בית המשפט קמא מנ/13, מכתב אשר יועד לפרקליטות והתקבל שם, שבו כתב מערער 2 "לאחר השימוע הוחלט לסגור את התיק", ומנ/14, מכתב לרב הראשי לישראל, שבו כתב כי תיק השוחד "נסגר בהוראת הפרקליטות".
5. מאחר שהמערערים האמינו כי תיק השוחד נסגר, וכן מאחר שאף לקביעת ביהמ"ש תיק השוחד נסגר רק לאחר כ-3.5 שנים ממועד השימוע, והודעה על הסגירה הועברה למערער 1 רק כשנה לאחר מכן, דבר אשר מהווה התנהלות חריגה מצד המשיבה, היה על ביהמ"ש קמא להסיק את התוצאה המתבקשת, כי היסוד הנפשי של המערערים לא הוכח ונותר בספק.
6. המערערים העלו טענות הגנה שונות, שאותן דחה בית המשפט קמא, שלא בצדק. ראשית הם טוענים להגנת "טעות במצב דברים", בהתאם לסעיף 34יח לחוק העונשין, שכן המערערים טעו טעות כנה ביחס למציאות, והאמינו כאמור כי תיק השוחד נסגר, וכי על רקע הקריאות לפיוס במועצה הדתית, המתלונן חפץ אף הוא בפיוס. ביהמ"ש אף שגה בקביעתו לפיה המערערים היו מודעים לכך שהמתלונן אינו מסכים ליוזמת הפיוס של הרב נחשוני, שהרי נקבע כי המתלונן ראה מראש את נוסח המכתב שהכין נחשוני, ופנה מיוזמתו למערערים, תוך הצגת מצב כוזב להם, מה שגרם להם לטעות כי הוא מעוניין בפיוס זה. כן שגה ביהמ"ש קמא בקביעתו כי מערער 1 הבין כי המתלונן אינו מסכים לנוסח.

בית המשפט קמא אמנם קבע כי יש לנקוט משנה זהירות בעת קביעת ממצאים בהסתמך על חצאי מילים של מי שאינו יודע כי הוא מוקלט, זאת ביתר שאת, עת מדובר בסכסוך רב שנים בין הצדדים לשיחה. עם זאת, ביהמ"ש קמא לא הסיק את המסקנה המתבקשת כי המתלונן ניסה להכשיל את מערער 1 בדבריו. כדוגמא, במהלך השיחה המסומנת ת/19, ניסה להכשילו בשקר כאשר אמר לו (בעמ' 2, ש' 10-12), כי מערער 1 ביקש ממנו אף ללכת למשטרה ולהגיד להם שהכל היה שקרים וכזבים.

מתוקף הדברים האמורים לעיל, טוענים המערערים להגנת "טעות במצב משפטי" למערער 1, שכן הסתמך על חוות דעתו ועל עצתו המשפטית של מערער 2, עורך דינו. בנוסף לאמור, טוענים הם כי קביעת ביהמ"ש קמא כי היה על המערערים להגיש אישור המתעד את המסירה של חוות הדעת של מערער 2 למערער 1 משנת 2012, היא בגדר ציפייה מופרכת. לאור כל האמור, סביר כי אדם שאיננו משפטן, הנותן אמון בעורך דינו, יתבסס על עצתו כי התיק סגור, וכן יסתמך על כך שאם עורך דינו מעורב בשיחות, מדובר בשיחה לגיטימית בהיבט המשפטי.

1. המערערים טוענים להגנת "זוטי דברים". לטענתם שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את הטענה, מבלי לבחון אותה באופן מהותי. מיהותו של המתלונן (הגשת הדוחות הכוזבים מטעמו, איום על הרבנית בנ/5, הגשת תלונת הכזב בתיק השוחד, הסכמה ליוזמת הפיוס וייזום המגע עם מערער 1, וכן הקלטתו את המערערים בסתר, תוך דיבובם וניסיון להכניס בפיהם מילים), כפי שהוצגה בטיעוני המערערים עד כה, וחלקו המכריע בפרשה, הרקע וההקשר הכללי של המקרה, חלוף הזמן, סגירת תיק השוחד והאינטרס הציבורי בהשכנת שלום במועצה הדתית, מביאים למסקנה כי מדובר בזוטי דברים.
2. המערערים שבים וטוענים כי מתקיימת בעניינם "הגנה מן הצדק", זאת בשל התנהלותן המקוממת והשערורייתית של הרשויות. שגה בית המשפט קמא, בכך שעל אף שקבע כי התנהלות הרשויות כלפי המערערים היתה "בלתי שגרתית", לא קיבל את טענתם ל"הגנה מן הצדק". בית המשפט קמא הפריד בצורה מלאכותית בין תיק השוחד לבין התיק דנא, וקבע כי התנהלות המשיבה בתיק השוחד אינה רלוונטית לענייננו. כמו כן בית המשפט קמא לא התחשב בהרחבת דוקטרינת ההגנה מן הצדק שחלה בשנים האחרונות, ועל כן קבע כי יש להשתמש בדוקטרינה רק במקרים קיצוניים בהם "המצפון מזדעזע, ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת". לחילופין, יש להתייחס אל ענייננו כאל אחד מן המקרים החריגים הללו, בשל מחדלי המשיבה הרבים: סגירת תיק השוחד רק בחלוף 7 שנים מיום פתיחתו, השהיית שיגור ההודעה על הסגירה במשך שנה שלמה, הליך השימוע אשר לא נמסרה החלטה בו לאורך שנים ארוכות, יצירת מצב שבו מערער 1 נאלץ לכהן כרב עיר תחת עננת חשדות תיק השוחד, מבלי ששמו נוקה, במשך שנים.
3. לטענת המערערים די בכל אחת מן הטענות הללו, ובוודאי בצירופן יחד, כדי להביא לזיכוי המערערים מהעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.
4. לחילופין, מבוקש להתערב בגזר הדין ולהורות על ביטול ההרשעה, כמו גם את הקביעה שדבק במעשי מערער 1 קלון.
5. לטענת המערערים, שגה בית המשפט קמא כאשר לא עמד על יישום המבחנים שנידונו בפסיקה לסיום ההליך ללא הרשעה:

מדובר בעבירה ראשונה ויחידה בחייו של מערער 1, בן 87, ולאחר כהונה של 50 שנים כרב העיר ראשון לציון. בנוגע למערער 2, בן 70, מלבד הרשעה בעבירת בנייה ללא היתר, עברו ללא רבב, כשמאחוריו קריירה מפוארת כאלוף משנה בצה"ל ופעילות ארוכת שנים כעו"ד. כמו כן שגה בית המשפט קמא כאשר התייחס לשיחות מערער 1 כאל מספר שיחות ולא כאל מסכת אירועים אחת, והרי רק שתי שיחות יוחסו למערער 1 בכתב האישום, שתיהן, ביוזמת המתלונן.

מדובר בעבירה מסוג עוון, ברף חומרה נמוך. בעוד שהמערערים הם אנשים נורמטיביים, המתלונן התגלה כאדם מסוכן שאינו בוחל בביצוע עבירות: הגשת הדוחות הכוזבים (נ/22), איום על רעייתו המנוחה של מערער 1 בעת ששהתה לבדה בבית (נ/5), ולבסוף פניה למשטרה ועלילה בתיק השוחד. נסיבות התיק, ובעיקר התנהגותו של המתלונן לאורך האירועים מביאה לתוצאה שבה העד המוטרד כלל אינו קורבן אלא גורם אקטיבי מטריד.

1. אין קשר בין העבירות למעמדו ותפקידו של מערער 1. המעשים נעשו בשל עניין אישי אמוני, דבר שאף מתחזק לאור היעדר דרישה מצידו לפרסום הפשרה בין הצדדים. כמו כן הוכח כי משבר האמון בין מערער 1 למתלונן החל עוד בשנת 2007, כשנתיים לפני התלונה הראשונה שהגיש המתלונן. לגבי מערער 2, הוא לא נשא בתפקיד ציבורי בשכר. בית המשפט קמא אף ציין כי מניעיו היו חיוביים, וכי דובר בשיחה אחת בלבד, אך ביכר את מעמדו כיו"ר ועדת הכשרות, ואת תפקידו כעו"ד.
2. העבירה בוצעה ללא פגיעה באיש. האינטרס הציבורי היה לסיום המשבר בין מערער 1 למתלונן, המתלונן ניצל את יוזמת הפיוס לפגיעה במערערים.
3. אין כל סבירות שמי מהמערערים יבצע עבירה נוספת, בגילם המבוגר, וכן על רקע ההליך האגרסיבי שננקט נגד המערערים בפרשה זו, אשר גרם להם לעינוי דין קשה.
4. מדובר בעבירה בודדת ויחידה המהווה חריג בולט לדפוסם לאורך השנים. העבירה בוצעה על רקע הלכתי אמוני, ואם בית המשפט היה יורד לעומקן של תפישות יסוד בסיסיות ביהדות, הנוגעות לחזרה בתשובה, ודאי לא היה קובע כי אינטרס שומרי הכשרות נפגע. אינטרס שומרי הכשרות הוא אחד- הבטחת הכשרות, ומה הנפקא מינה לברר עם מפקח ששמו מופיע על תעודות הכשרות סוגיות כשרות, בעת שאינו מקפיד בצורה דווקנית על שמירת הכשרות. אחריות זו, אשר מוטלת על מערער 1, מורה כי היה עליו לפעול על פי צו מצפונו כפי שעשה. אין לקשור בין הימנעותו העניינית של מערער 1 על רקע הלכתי מקצועי מלחתום על תעודות הכשרות של המתלונן בשנת 2007, לבין השיחות מושא ההרשעה.
5. כעולה מתסקירי שירות המבחן, המערערים נטלו אחריות, והביעו חרטה כנה. הכרעת הדין פגעה אנושות בדימויים העצמי של המערערים והם יאלצו לעמוד בפני דין משמעתי, ויחוו פגיעה משמעותית וקשה בתחומי פעילותם.
6. שגה בית המשפט קמא, כאשר הקצין את מעשיו של מערער 1, עד כדי עבירות פליליות חמורות בהרבה מהעבירה שבה הורשע, והצגת הדברים המוטעית בתכלית, כאילו אי חתימה על התעודות היתה אמצעי בידו להפעלת לחץ על המתלונן, דבר שאף סותר את שהוכח כי אי חתימה על התעודות החל עוד ב-2007, כשנתיים לפני תלונת המתלונן במשטרה.
7. שגה בית המשפט קמא כאשר לא נתן משקל הולם לתסקיר שירות המבחן אשר המליץ על ביטול ההרשעה, חרף הממצאים בתסקירים אלו. היה על בית המשפט קמא להתחשב בנסיבותיהם האישיות של המערערים, אשר פורטו בתסקירי שירות המבחן.
8. כמו כן, היה על בית המשפט קמא להעניק משקל של ממש לחלוף הזמן ולעינוי הדין החמור שחווה מערער 1 בעטיה של ההתנהלות התמוהה של המשיבה בעניינו, בכך שתיק השוחד נפתח בשנת 2009 ונסגר בהודעה פורמלית רק לאחר 7 שנים, בעוד ההודעה אף היא הושהתה כשנה.
9. שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי נסיבות העבירה שבה הורשע מערער 1, הן כאלה שיש עמן קלון. אין במעשים אלו להוות פגם מוסרי חמור כפי שפורש בפסיקה, שבה מדובר על מעשים מבישים, בזויים באופן מובהק, הממיטים חרפה על עושיהם.
10. לצורך קביעת הקלון התבסס בית המשפט קמא על קביעות שגויות ובהן הקביעה כי מערער 1 לא חתם על תעודות המתלונן על מנת לפתותו לחזור בו מעדותו וכי המערער פעל מתוך מטרה להכשיל את חקר האמת.
11. אין זה ראוי וצודק כי אקורד הסיום של שירותו הציבורי המפואר של מערער 1, יהיה באות קלון, וכך יאלץ לסיים את תפקידו ואף את חייו.

עיקר טענותיה של המשיבה:

1. המשיבה טוענת כי עבירת הטרדת העד פורשה באופן מרחיב בפסיקה והיא אינה תחומה בזמן. זוהי עבירה התנהגותית ולא תוצאתית, הדורשת מודעות ליסודותיה העובדתיים, ואין צורך בהוכחת כוונה להטרדה או כי בפועל העד הוטרד. כמו כן אין צורך להוכיח מודעות למשמעות הנורמטיבית של המעשה.
2. בתשובה לטענת המערערים כי היוזמה במגעים הייתה של המתלונן, טוענת המשיבה, כי המתלונן בעדותו אמר כי תחילת המגעים הייתה בשיחת טלפון מטעם מערער 2 אליו, ומערער 2 אישר זאת, ולאחר מכן המתלונן, שלא יכול היה לענות לשיחה זו, חזר אליו. כמו כן, בשיחה זו מסר מערער 2 למתלונן, כי מערער 1 היה מעורב בניסוח המכתב. עוד טענה המשיבה כי הרב נחשוני עצמו מסר בהודעתו נ/10 שלא הוא ניסח את המכתב.
3. באשר לטענה בדבר חלוף הזמן ונגיעת השיחות המטרידות לתלונה, טוענת המשיבה כי השיחות התייחסו באופן חד משמעי וישיר לעדות המתלונן במשטרה. כמו כן, כפי שקבע בית המשפט קמא לעניין זה בהכרעת הדין, לא חלף זמן כה רב מאז הודעתו האחרונה של המתלונן בנוגע לשוחד ב-2011, ועד השיחות המטרידות בשנת 2014, ומה גם שבתווך הוגשו תלונות נוספות מצד המתלונן בנוגע להטרדתו, ומערער 1 נחקר בנושא זה.
4. לטענת המשיבה, השכל הישר מורה כי מדובר כאן על הטרדה: המלל ברור, המתלונן צריך להודות ש"טעה" ושכבר "הוכח" שהדברים שאמר אינם נכונים, כלומר שהוא שיקר ותיק השוחד, שטרם נסגר באותה עת ובו המתלונן הוא העד העיקרי, יקרוס. בנוסף, המערערים התחייבו לשים את המכתב בכספת, עובדה המלמדת אותנו כי הם מעוניינים בהסתרת המסמך. כן יש להתחשב בעובדה שמערער 2 הוא עו"ד, ואמר בשיחה למתלונן שהמכתב אינו משפטי, שאין צורך בעו"ד, ועוד.
5. מערער 1 ידע שתיק השוחד לא נסגר עדיין, כך קבע ביהמ"ש קמא, וניתן לראות כי בעת חקירתו בשנת 2012 (ת/3) החוקרת חזרה על ההערה כי תיק השוחד לא נסגר לפחות 4 פעמים. כמו כן ודאי כי מערער 2, בהיותו עורך הדין שייצג את מערער 1 בתיק זה, ידע כי לא התקבל כל מכתב סגירה וכי התיק לא נסגר.
6. ביהמ"ש קמא שגה בקביעתו בסעיפים 57 ו-59 להכרעת הדין, כי הרב נחשוני הוא שהכין את נוסח מכתב ההטרדה מראש: כתב האישום אינו מציין זאת, הודעת הרב נחשוני לא הוגשה לתוכן הדברים בשל התנגדות המשיבה והימנעות ההגנה מלזמנו לדין. כמו כן הרב נחשוני שולל בהודעתו כי זה הנוסח שהוא הכין. בית המשפט הנכבד התבקש על ידי המשיבה, לתקן את הקביעה השגויה הזו.
7. בנוגע לטענתו של מערער 1 לטעות במצב משפטי, ביהמ"ש קמא כבר שלל טענה זו שכן לפי הפסיקה הסתמכות על עצת עו"ד הוכרה כהגנה בצמצום רב. כמו כן מנוסח ת/12, עולה מפורשות כי מערער 2 מסר למערער 1 כי התיק טרם נסגר.
8. בנוגע לטענת זוטי הדברים, טוענת המשיבה כי העניין נידון בביהמ"ש קמא, שם נקבע, בצדק, כי מוטב היה לטענה זו אילולא נטענה, וכי מעשי המערערים נושקים לעבירת "שיבוש מהלכי משפט".
9. באשר לטענת ההגנה מן הצדק, בשל העוול שטוענים המערערים שנעשה בכך שתיק השוחד נסגר לאחר 3.5 שנים, טוענת המשיבה, כי מאחר שהוכח בביהמ"ש קמא כי השימוע והחלפות המסמכים בין הצדדים נערכו בשנת 2012, ואילו עבירת הטרדת העד נעשתה בשנת 2014, מדובר בפער של שנתיים בלבד. כמו כן כפי שכבר נכתב, עבירת הטרדת עד אינה תחומה בזמן, ויכולה לעמוד אף לאחר סגירת התיק.
10. לגבי הטיעונים לעניין גזר הדין, כלל הטיעונים נשקלו בגזר דינו המפורט של בית המשפט קמא, אשר העניק להם משקל ולפיכך העמיד את עונשם של המערערים בתחתית המתחם.
11. טיעונים רבים שנטענו בהודעת הערעור לא הוכחו כלל במשפט, אלא נטענים בעלמא, כגון טיעונים שלפיהם המתלונן הגיש דוחות כוזבים, טיעונים שלפיהם תיק השוחד מקורו בעלילה מצד המתלונן, ועוד.
12. הודעת הערעור אמנם נסמכת על תסקיר המבחן שממנו עולה הבנה והפנמה, אך בטיעונים לעונש ניצל מערער 1 את הבמה, ואמר כי עדיין מדובר לסברתו בעד שקר.
13. מערער 1 הוא רב עיר ונבחר ציבור, והתנייתו את המשך חתימת תעודות הכשרות במסמך שאינו רלוונטי כלל אליהן, מוכיח את יחסו להלכות הדתיות, שהן ממנו והלאה. כמו כן מערער 1 הוא מעסיקו של המתלונן, ובמסגרת זו בוצעה העבירה.
14. לעניין הקלון, הדברים פורטו על ידי בית המשפט קמא, ויוסף כי חומרת העבירה לבדה, אף שגם היא משמעותית בענייננו, אינה כשלעצמה המדד להטלת קלון.
15. לגבי מערער 2 חשוב לציין כי הדגש בעניינו הוא על היותו עורך דין, כאשר בהודעת הערעור אף ישנה טענה לטעות משפטית, אשר מערער זה הינו המקור לה, לכן עניינו חמור יותר. השעייתו כיום היא חלקית בלבד ואין לדעת מה יקרה והאם יהיה הליך משמעתי נוסף.

דיון והכרעה:

1. לאחר שנתנו דעתנו לכלל הטענות שהובאו לפנינו ושקלנו את האמור בהודעת הערעור ובנימוקי הערעור המפורטים, שלא הותירו אבן על אבן, לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעותיו, הכרעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא, הן לעניין הכרעת הדין והן בסוגיות הנוגעות להרשעה, ענישה וקלון.
2. הכרעת הדין של בית המשפט קמא מפורטת ומנומקת, מתייחסת בהרחבה ובפירוט לכלל הסוגיות העובדתיות והמשפטיות העומדות על הפרק ונותנת להן מענה סדור, הגיוני ומשכנע, הנתמך בצבר ראייתי כבד משקל, שחלקו מעוגן בהקלטות שתוכנן מדבר בעד עצמן וחלקו האחר מבוסס על התרשמות בלתי אמצעית ממהימנות העדים, תחום אשר שמור לערכאה הדיונית ואשר בו תתערב ערכאת הערעור רק במקרים חריגים, אשר ענייננו אינו בא בגדרם.
3. ועתה, ביתר פירוט: נשוב ונזכיר כי סעיף 249 לחוק העונשין אוסר, בין היתר, להטריד אדם "בנוגע להודעה שמסר... בחקירה על פי דין". כפי שעולה בבירור מתמלילי השיחות שקיימו המערערים עם המתלונן, ת/14, ת/15 ו-ת/19, כל אחד מהם ניסה במפורש לשכנע את המתלונן לחתום על מסמך שבו הוא מאשר כי התלונה שהגיש נגד מערער 1 בתיק השוחד מקורה בטעות וכי חקירת המשטרה הביאה להפרכת הנטען בתלונה.

כפי שניתן לראות, תוכן השיחות נגע ישירות להודעה שמסר המתלונן בחקירה על פי דין, ועל כן אין בפרק הזמן שחלף מאז הגשת התלונה ועד למועד קיום השיחות כדי לפגום בכוחה של המסקנה המתחייבת שלפיה התקיימו השיחות "בנוגע להודעה". חלוף פרק זמן ארוך בין מועד מתן ההודעה למועד השיחה המטרידה עשוי לחזק מסקנה בדבר העדר נגיעה לעדות, מקום שבו מדובר במגע הנחזה להיות מקרי וכן (ראו עניין סלע, פסקה 12), אך כאשר מדובר בשיחה שעל פי תוכנה נוגעת ישירות להודעה שנמסרה במשטרה, לא מתעוררת כלל שאלת חלוף הזמן בהקשר זה.

1. באשר לסוגיית ההטרדה, טוענים ב"כ המערערים כי לא התקיימו במקרה זה אף אחד מהיסודות, העובדתי והנפשי, הדרושים לצורך הרשעה בעבירה של הטרדת עד. בהקשר זה ציין בית המשפט קמא, בצדק, כי למונח "הטרדה" ניתנה בפסיקת בית המשפט העליון פרשנות מרחיבה, הכוללת, בין היתר, כל פנייה אל אדם, בדיבור או במעשה, שיש בה כדי לטרדו ממנוחתו, לרבות פניות אליו כדי שישוב ויבחן טענותיו והאשמותיו. ראו בהקשר זה הציטוטים שהביא בית המשפט קמא בהקשר זה מתוך פסקי הדין בעניין בלזר ובעניין בחג'אן.

בהתאם לאותה פרשנות, מעשים כגון אלו שבוצעו על ידי המערערים, כלומר שיחות שנועדו לגרום למתלונן לאשר כי תלונותיו היו שגויות ומוטעות, וכי טענותיו הופרכו במהלך החקירה, אינם מעשים פריפריאליים למושג ההטרדה, אלא מצויים בליבת האיסור ועומדים לכאורה בסתירה חזיתית לערכים המוגנים העומדים ביסוד האיסור המעוגן בהוראות סעיף 240 לחוק העונשין.

1. אף על פי כן סבורים ב"כ המערערים כי לא התקיים במקרה זה היסוד העובדתי של עבירת ההטרדה, שכן המתלונן הוא זה שפנה למערער 1, ולא להיפך, תוך שהוא מנצל את יוזמת הפיוס של הרב נחשוני. השיחות לא נכפו אפוא על המתלונן, אלא התרחשו מיוזמתו, תוך ניצול נכונותם של המערערים לשוחח עמו, על רקע ניסיונו של הרב נחשוני לפשר בין הצדדים.
2. תיאור זה של פני הדברים אינו משקף את המציאות. בשיחה המוקלטת הראשונה, ת/14, היה זה אמנם המתלונן שהתקשר למערער 2, אך אין מחלוקת כי את שיחה זו יזם המתלונן לאחר שמערער 2 התקשר אליו והשאיר לו הודעה שבה ביקש ממנו ליצור עמו קשר, כך שהיוזמה לקיום השיחה הייתה באופן מובהק מצדו של מערער 2. מערער 2 הוא גם זה שניווט באופן מיידי את השיחה לעבר הבקשה כי המתלונן יחתום על המסמך שהוכן מראש על ידי המערערים, כפי שעולה בבירור מהתמליל ת/14.

נכונה הטענה כי בהמשך אותו יום היה זה המתלונן שהתייצב במשרדו של מערער 1 ויזם את השיחה שתועדה בתמליל ת/15, אך את זאת עשה רק לאחר שהבין מדברי מערער 2 כעולה מ-ת/14 כי מערער 1 הוא שעומד מאחורי ההצעה ומאחורי הנוסח שעליו התבקש המתלונן לחתום על מנת ליישר את ההדורים בינו לבין מערער 1 ולשוב לעבודה סדירה ותקינה. היוזמה לקיום השיחות ולקידום המתווה הייתה אפוא כולה בידי המערערים, ולא בידי המתלונן.

1. באופן דומה יש לדחות את טענות המערערים בדבר ניצול של הליך הפשרה שיזם הרב נחשוני על ידי המתלונן. אין חולק כי הרב נחשוני אכן יזם הליך פשרה בין הצדדים, כפי שעשו אחרים לפניו, על מנת להחזיר את פעילות המועצה בתחום הכשרות לפסים תקינים. טענה זו אף מצאה את ביטויה בכתב האישום, והתביעה אינה חולקת עליה, אלא שמחומר הראיות שהוצג, ובניגוד לקביעת בית המשפט קמא בהכרעת הדין, ברי כי ההסכם שאותו ביקש הרב נחשוני לקדם אינו זהה לנוסח שהוצג לבסוף בפני המתלונן במהלך השיחות עם המערערים.

בית המשפט קמא נקלע בהקשר זה לטעות כאשר קבע כעובדה מוסכמת כי הרב נחשוני הוא שניסח את המסמך שעליו התבקש המתלונן לחתום, שכן לא כך היו פני הדברים. בית המשפט קמא ציטט בהקשר זה בפסקה 24 להכרעת הדין חלק מהודעת הרב נחשוני במשטרה נ/10, אשר הוגשה אמנם לצורך עצם אמירת הדברים, אך ללא הסכמה מצד המשיבה לאמיתות התוכן. בית המשפט חילץ בכל זאת מתוכה מספר נתונים, על יסוד הסברה כי המאשימה אינה חולקת עליהם, אך מחלוקת קיימת גם קיימת – והראיות מובילות דווקא למסקנה הפוכה בנושא נקודתי זה.

מהראיות עולה בבירור כי מי שניסח את המסמך שעליו התבקש המתלונן לחתום, או לכל הפחות היה מעורב בגיבוש הנוסח ביחד עם אחרים היה מערער 1. הדברים נובעים בבירור מאמירות המערערים ב-ת/14, ת/15 ו-ת/19 ומערער 1 הודה מפורשות בכך שהוא זה שניסח את המסמך הן בהודעתו במשטרה ת/5 (ראו שורות 73-72, 98, 150, 184-182) והן בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול מיום 30.1.18 בעמ' 63).

1. לאור המפורט לעיל, אין חולק כי הרב נחשוני יזם, כאחרים לפניו, הסכם "סולחה", וביקש לפייס בין הצדדים, אך לא המתלונן הוא שניצל את אותו ניסיון על מנת לקדם את מטרותיו שלו, אלא המערערים, ובעיקר מערער 1, הם שעסקו, אגב אותו ניסיון פשרה, בניסוח דרישותיהם ובייצור המסמך שעליו נדרש המתלונן לחתום, והם שיזמו את השיחות, כמו גם את תכנן המטריד, מבלי שהיה בידם כל בסיס להניח כי המתלונן נכון במסגרת הליכי הפיוס לחזור בו מהתלונה שהגיש, או לאשר שמקורה בטעות גרידא.
2. כאן המקום להתייחס לטענה מרכזית נוספת המודגשת בהודעת הערעור, טענת "היפוך היוצרות". על פי טענה זו התעלם בית המשפט קמא מהרקע לאירועים ומהסכסוך ארוך השנים בין המתלונן למערער 1, והתמקד באופן שגוי רק באירועי ספטמבר 2014. לטענת ב"כ המערערים, אילו הייתה נבחנת התמונה הכללית ניתן היה לראות כי המתלונן הוא הצד העברייני, המטריד והמאיים – ואילו המערערים הם תמי הלב. בהקשר זה נטען כי המתלונן הגיש דו"חות כוזבים בענייני כשרות שעליהם היה מופקד, הגיש תלונות שווא נגד מערער 1, לרבות בנושא השוחד, הקליט את השיחות באופן מניפולטיבי ואף ערך בעבר ניסיון סחיטה באיומים כלפי מערער 1 ואשתו הרבנית המנוחה, כמפורט בתמליל ההקלטה נ/5.
3. על כך יש להשיב כי למרביתן של טענות אלה אין כל עיגון ראייתי. מערער 1 אמנם טען בתוקף בחקירותיו השונות כי המתלונן הגיש דו"חות כוזבים, אך טענות אלו לא גובו בשום שלב בראיות בעלות משקל. גם הטענה בדבר עלילות שווא לא הוכחה, וברי כי אין בעובדה שתיק השוחד נסגר לבסוף כדי להעיד על כך שמדובר היה בעלילת שווא. המסמך נ/5 אמנם משקף לכאורה את מה שעשוי להיתפס כניסיון איום או סחיטה, אך ניתן לייחס לו גם הסברים אחרים, ומשלא פנו כלל מערער 1 ואשתו המנוחה למשטרה בנושא זה, מטעמים השמורים עמם, והמעשה והקשריו לא נחקרו, אין מקום להניח הנחות שונות ובלתי מבוססות לחובת המתלונן.
4. ודוק, בית המשפט קמא היה ער באופן מלא לקשיים שבהתנהלות המתלונן, אשר הקליט מיוזמתו את השיחות ואף נקט "סוג של תחבולה" על מנת לתעד את תוכן המסמך מפיו של מערער 1, הכול כמפורט בהרחבה בפסקה 59 להכרעת הדין. עוד ציין בית המשפט קמא כי אילו היה כתב האישום מבוסס על דברי המתלונן לבדם, היה בהחלט מקום לחשוד במניעיו. אלא שכוונותיהם, יוזמותיהם ומטרותיהם של המערערים מוכחים כאמור בדבריהם שלהם, בהקלטות המלאות של אמרותיהם ובדברי עדים נוספים, אשר לא נפל בהם מתום, ועל כן אין במניעיו של המתלונן, אשר ייתכן בהחלט כי לא היו טהורים, כדי לשנות את התמונה.
5. גם טענות המערערים בנוגע ליסוד הנפשי דינן להידחות. כפי שהבהיר בית המשפט קמא, מדובר בעבירה התנהגותית, ובהיבט הנפשי די בהוכחת מודעות המערערים ליסודות העובדתיים של העבירה, ואין צורך להוכיח כוונה להטריד. יתרה מכך, בהתאם לפסיקה, די במודעות לטיבם הפיזי של המעשים ולא למשמעותם הנורמטיבית. יישום מבחנים אלה על ענייננו מוביל בהכרח אל המסקנה כי התקיים במערערים היסוד הנפשי, שהרי היו מודעים היטב לטיב מעשיהם, כמו גם לאופי המטריד של אותם מעשים, במובן זה שהמתלונן נדרש לשנות את עמדתו ולהציג מצג פוזיטיבי שעל פיו הוא חוזר בו מתלונותיו נגד מערער 1.

מעבר לדרוש קבע בית המשפט קמא כי במקרה זה הוכח שהמערערים היו מודעים לא רק לטיבם הפיזי של המעשים, אלא גם לפסול הנורמטיבי שבהם. ככל שמדובר במערער 1, התבססה מסקנה זו במידה רבה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מהמערער, מחריפות שכלו, הבנתו המעמיקה והקפדתו על הפרטים, כמפורט בהרחבה בפסקה 42 להכרעת הדין. עוד נדרש בית המשפט באותו הקשר לקשיים שהתגלו בדברי מערער 1 בנוגע לשאלת השימוש העתידי במסמך החתום, והאופן שבו יישמר.

1. במענה לתהיות שהעלה בית המשפט קמא, ואשר הובילוהו אל המסקנה כי מערער 1 היה מודע לפסול שבמעשיו, טוענים ב"כ המערערים כי מערער 1 לא התכוון לפרסם ברבים את המכתב או לעשות בו שימוש כלשהו, וכי הצורך במסמך החתום היה אמוני, על מנת לבסס את חזרתו של המתלונן בתשובה. כאמור, נושא זה חורג מגדר הדרוש לצורך ביסוס היסוד הנפשי בעבירה, אך דומה כי לנוכח התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מהמתלונן ואורחותיו, ולנוכח הסתירות שנתגלו בגרסתו בהקשר זה, רשאי היה בית המשפט קמא להסיק את אשר הסיק. ראו למשל דברי מערער 1 בת/5 ש' 100-99, 111-110 שמהם עולה כי המסמך החתום נועד בין היתר על מנת לטהר את שמו וכי היה חשוב שאנשים ידעו שהחקירות הפריכו את התלונות, דברים הסותרים לכאורה את גרסתו בבית המשפט שלפיה לא התכוון לעשות במסמך כל שימוש.
2. באשר למערער 2, הרי כפי שציין בית המשפט קמא, הדברים ברורים וחד משמעיים עוד יותר. מדובר בעורך דין פעיל, אשר בוודאי היה ער להוראות החוק, כמו גם לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, האוסרים על יצירת קשר עם עד פוטנציאלי מטעם הצד השני להתדיינות, בנושאים הקשורים לעדותו, ואידך זיל גמור.
3. המערערים טוענים כי במועד קיום השיחות המטרידות עם המתלונן, הם סברו בתום לב כי תיק השוחד נסגר זה מכבר, ועל כן עומדת להם למצער טענה של טעות במצב דברים לגבי נתון זה. ראוי יהיה לציין כי גם לו היה מקום לקבל טענה זו, לא היה בכוחה להביא לזיכוי המערערים מהטרדת העד, שכן האיסור שבסעיף 249 לחוק העונשין אינו מוגבל עקרונית בזמן, ואין הוא פוקע בתום ההליך המשפטי שבמסגרתו נמסרה ההודעה, בין אם הוגש כתב אישום ובין אם לאו. האיסור רחב דיו על מנת להגן על טוהר ההליך הפלילי ועל שלומם של עדים פוטנציאליים, גם מקום שבו לא הבשילה החקירה לכדי גיבוש כתב אישום.
4. גם לגופו של עניין, אין מקום לקבל טענת המערערים בהקשר זה, ואין לנו אלא להצטרף למסקנותיו המובהקות והמנומקות של בית המשפט קמא בנושא זה. אכן הוצאה למערער 1, בעקבות הליך השימוע שבו יוצג על ידי מערער 2, הצעה להסדר מטעם הפרקליטות, שבמסגרתו לא יוגש נגדו כתב אישום והטיפול בתיק החקירה יופנה לאפיק המשמעתי. אלא שמערער 1 דחה הצעה זו נמרצות, ועל כן לא יצא ההסדר אל הפועל והתיק נותר פתוח. בית המשפט קמא אף התרשם ישירות מאישיותו ומדפוסיו של מערער 1 והגיע למסקנה כי בדייקנותו וקפדנותו הבין היטב כי התיק טרם נגנז, וזאת עד לקבלת ההודעה הפורמלית על גניזתו בשנת 2016. נזכיר שוב את דברי מערער 1 בת/5 לגבי חשיבות המסמך החתום על מנת לטהר את שמו ולהבהיר כי החקירות הפריכו את התלונות. ונשאל מה צורך באותו מסמך חתום מקום שבו הוחלט כבר על גניזת התיק וניתן להציג החלטה זו בפני הציבור, ללא כל צורך בתמיכתו או באישורו של המתלונן?
5. ב"כ המערערים מפנים למכתבו של מערער 2 מיום 27.12.11, אשר צורף למוצג ת/12, שבו הוא מאשר למערער 1 לשוב למקום עבודתו ולתפקידו בתום תקופת השהייה, אך גם שם, במכתב שנועד מעצם טיבו להפחית מעצמת החשדות, הובהר כי תהליך סגירת התיק טרם הסתיים ומטופל בפרקליטות. ואם נותר ספק כלשהו בליבו של מערער 1 בנוגע למצב הדברים, הרי בחקירתו במשטרה ת/3 מיום 30.5.12 הבהירה לו החוקרת מפורשות כי תיק השוחד אינו סגור וכי נאסר עליו ליצור כל קשר עם המעורבים בתיק. מאז אותה חקירה ועד לשיחות העומדות ביסוד כתב האישום הנוכחי לא חל כל שינוי במצב הדברים, ואין כל בסיס לטענה כי מערער 1 סבר שהתיק נגנז. קביעות אלה יפות בבחינת קל וחומר כאשר מדובר במערער 2, עורך דין ותיק, אשר ייצג את מערער 2 בהליכי השימוע ויודע וודאי כי כל עוד לא נשלחה הודעה על סגירת התיק הרי שזה אינו סגור, גם אם שוקלת הפרקליטות בכובד ראש את הטענות שהועלו בשימוע.
6. מטעמים דומים לא עומדת למערער 1 גם הגנת הטעות במצב המשפטי. כאמור, הנוסח שעליו הוא מבקש להסתמך מתוך מכתבו של מערער 2 שצורף ל-ת/12 אינו מעיד על כך שהתיק נגנז סופית, וככל שהיה בו כדי לעורר אי וודאות או ספק, הרי שבדבריה המפורשים ואזהרותיה של החוקרת שגבתה ממערער 1 את הודעתו ת/3, כחצי שנה מאוחר יותר, די היה על מנת להסיר כל ספק ולהבהיר למערער 1 כי תיק החקירה לא נסגר על ידי הפרקליטות. בחודש ספטמבר 2014, במועד ביצוע המעשים המפורטים בכתב האישום, ידע אפוא מערער 1 היטב כי התיק טרם נגנז, ולא עומדת לו לפיכך הגנה של טעות בעובדה או במצב המשפטי. ראוי לשוב ולהזכיר בהקשר זה כי אפילו הייתה הטענה מתקבלת, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת ההליך, שכן מעשי ההטרדה אסורים, כאמור, גם כאשר מדובר בעד שתלונתו נגנזה ולא הובילה להגשת כתב אישום.
7. במסגרת הודעת הערעור נטען בנוסף כי עומדת למערער 1 הגנה של טעות במצב משפטי גם במובן זה שסבר כי מעשיו המתוארים בכתב האישום מותרים, שכן בא כוחו המלומד מערער 2 נטל אף הוא חלק במעשים, ועל כן רשאי היה מערער 1 להניח כי אין בפניות אל המתלונן ובניסיונות לשכנעו לחזור בו מהתלונה שהגיש כל פסול. גם טענה זו יש לדחות מכל וכל. בשום שלב לא נטען על ידי מי מהמערערים כי סוגיית חוקיות המגע בעל האופי המטריד עם המתלונן היה נושא לדיון ולהיוועצות, פורמלית או אחרת, בין מערער 1 לבא כוחו, מערער 2. מערער 1 לא הציב שאלה מעין זו לחוות דעתו המקצועית של מערער 2, וזה לא העניק לו תשובה רצינית, מנומקת ומוסמכת שעליה רשאי היה להסתמך. עצם העובדה כי גם מערער 2 נטל חלק במעשים אין די בה על מנת להקים את הגנת ההסתמכות על עצת עורך דין, והמרחק בין הסיטואציה שהתרחשה במקרה זה לבין המבחנים הקפדניים שנקבעו בפסיקה לאימוץ הגנה זו רחוק כמרחק מזרח ממערב. ראו לעניין זה את הפסיקה המוזכרת בפסקה 61 להכרעת הדין.
8. באשר להגנות הנוספות שלהן טוענים המערערים, לא מצאנו הצדקה להרחיב במילים. אין חולק על כך שפרק הזמן שבו טופל תיק השוחד בפרקליטות, עד להחלטת הגניזה היה ארוך וחריג, מבלי שניתן לכך הסבר משכנע. עוד אין חולק כי נפל פגם בכך שההודעה על גניזת התיק לא הגיעה לידי המערערים בסמוך לאחר קבלת ההחלטה, אלא רק שנה ויותר לאחר מכן. עם זאת, לא ברורה כלל וכלל הטענה כי בשל פגמים מעין אלה, הנוגעים כל כולם לחקירת תיק השוחד, קמה למערערים הגנה מן הצדק במסגרת התיק הנוכחי, שעניינו הטרדת עד. מסכימים אנו עם בית המשפט קמא בקביעתו כי מדובר בהליך נפרד, שאין להתנהלות בנוגע לתיק השוחד שנסגר כל השלכה עליו.
9. גם בנוגע לטענת זוטי הדברים, מקובלים עלינו דברי בית המשפט קמא שלפיהם לא היה מקום להעלות טענה מעין זו. מדובר במעשי הטרדה בוטים, שנועדו לגרום למתלונן, שבמסגרת עבודתו היה נתון במידה לא מבוטלת למרותו ולרצונו הטוב של מערער 1, לחזור בו מתלונה שהגיש נגד אותו מערער. מעשים מעין אלה חמורים כשלעצמם, וחמורים שבעתיים כאשר מדובר במערערים נשואים מעם דוגמת רב עיר מכהן ובא כוחו, שהוא עורך דין וראש מחלקת הכשרות במועצה הדתית.
10. דברים אחרונים אלה מובילים אותנו אל הערעור על גזר הדין, המתמקד בסוגיית ההרשעה ובשאלת הקלון. נתנו דעתו לטענות המפורטות בהקשר זה בהודעת הערעור, אך לא מצאנו כל הצדקה להתערב בגזר דינו המנומק והמשכנע של בית המשפט קמא. למערערים זכויות רבות, ואל לה לעשייתם הרבה ולתרומתם לציבור להישכח. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו מובילות זכויות אלה להשתת עונש מתון, המצוי ברף התחתון של המתחם, כפי שפסק בית המשפט קמא, אך לא לביטול ההרשעה או להסרת הקלון.

כפי שצווין בהרחבה בגזר הדין, לא עומדים המערערים במקרה זה באף לא אחד משני התנאים שנקבעו בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337 (1997). אכן עשויים הם לעמוד לדין משמעתי בעקבות ההרשעה, אך אין בכך כדי להקים הנחה בדבר קיומו של נזק קונקרטי, ומכל מקום יש להותיר את שאלת הענישה המשמעתית בידי בגופים המנהליים האמונים על כך, ולהימנע מסיוג ועקיפת סמכויותיהם על דרך של ביטול ההרשעה, תוך פגיעה באינטרס הציבורי הרחב. יתרה מכך, וזה העיקר, אפילו היה מקום להניח כי למערערים צפוי נזק קונקרטי כתוצאה מעצם ההרשעה, לא היה בכך כדי להצדיק ביטול ההרשעה, שכן העבירה שביצעו ונסיבותיה אינם עולים בקנה אחד עם ביטול ההרשעה.

מדובר במעשים חמורים, אשר בוצעו בנסיבות חמורות, על ידי מערערים רמי מעלה, נושאי משרות ציבוריות, בעת שפעלו מתוקף אותן משרות. מערער 1, רב עיר ותיק ורם מעמד, הפעיל כלפי המתלונן, אשר נזקק למערער לצורך ביצוע מלאכתו כדין, מסכת של לחצים, בעצמו ובאמצעות אחרים, במטרה לגרום לו לחזור בו מתלונה שהגיש נגדו במשטרה, או למצער להצהיר כי מקורה בטעות. מעשה מעין זה חותר תחת יסודות ההליך הפלילי, וכאשר הוא מבוצע במודע על ידי אדם רב מעלה, תוך שימוש בתפקידו הציבורי, כלפי אדם כפוף לו, גם אם באופן עקיף, הרי שמדובר במעשה חמור שגם נסיבותיו האישיות, עברו הנקי ותרומתו של מערער 1 לציבור אינם יכולים להקהות עד כדי ביטול ההרשעה.

1. מסקנה דומה מתחייבת גם לגבי מערער 2, עורך דין אשר אמור לשמש כקצין בית המשפט, ראש וראשון לשומרי החוק ולהגנה על טוהר ההליך המשפטי, ועוד כזה ששימש גם כראש מחלקת הכשרות במועצה הדתית בעיר. אם מארזים אלה נסיר את שלהבת ההרשעה, מה יגידו אזובי הקיר?
2. שותפים אנו באופן מלא לדברי בית המשפט קמא בסוגיית הקלון, ולניתוח המעמיק שערך בנושא זה. לטעמנו, כל המוסיף גורע.
3. לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור, על כל חלקיו.

<#3#>

ניתן והודע היום י"ד אדר תש"פ, 10/03/2020 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי בת חן סיקסיק