נתבקשה רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באשדוד (כבוד הרשם הבכיר ערן אביטל) בו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיבה. זאת, לאחר שבית המשפט קבע כי חלה התיישנות על תביעת המערערת, והתביעה נדחתה על הסף.

לאחר קבלת תגובה, ניתנה רשות ערעור ביום 20.11.19. הצדדים השלימו טיעוניהם בכתב על פי הסכמה דיונית, וזהו פסק הדין שלערעור.

רקע

עולה מפסק הדין, כתבי הטענות והמסמכים כי אין חולק שהמערערת הייתה מבוטחת אצל המשיבה בשנת 2014, בעת שהייתה מעורבת בתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 03.01.14. עוד אין חולק כי חברת הביטוח פיצתה את המערערת בגין נזקים שנמצאו ברכב ותיקונו. כמו כן, המשיבה פיצתה את המערערת בגין ירידה קלה בערך הרכב עקב התאונה. הכול על בסיס חוות דעת שמאי. שמאי, שנבחר על ידי המערערת, מתוך רשימת שמאי החוץ של המשיבה.

המחלוקת בין הצדדים התגלעה בשנת 2017. המערערת ביקשה למכור את רכבה ובוצעה בדיקה לתקינות הרכב. בבדיקה נמצאו ליקויים משמעותיים אשר, לטענת המערערת, נוצרו בעת תאונת הדרכים משנת 2014, אך לא נכללו בדו"ח השמאי שהוכן באותה עת, אשר על יסודה קיבלה המערערת פיצויים. טוענת המערערת, כי "השמאי מטעם המשיבה", המשיבה או מי מטעמה, הביאו להשמטה בזדון של ליקויים אלו, מתוך רצון לחסוך בפיצויים ששולמו בגין אותה תאונת דרכים.

כחלק מהמסכת העובדתית, יש להוסיף כי קודם לתביעה זו, הוגשה תביעה ראשונה על ידי המערערת כנגד המשיבה. התביעה נמחקה, על מנת לאפשר למבקשת להגיש חוות דעת המחזקת את גרסתה, ואשר לא הוגשה בתביעה הראשונה. לתביעה הנוכחית אכן צורפה חוות דעת שמאי מטעמה של המערערת, לפיה כתוצאה מהתאונה משנת 2014, נגרם לרכב המערערת נזק נוסף, שלא פורט בחוות הדעת שנערכה בסמוך לתאונה. המדובר בנזק של ממש לשלדה, ל"שאסי", המתבטא בפגיעה בגשר החזית של הרכב, אשר השפיעה על קורה שמאל של הרכב. לפי חוות דעת השמאי החדש, על יסוד תמונות שצולמו על ידי השמאי המקורי, מדובר בפגיעה שהתרחשה באותה תאונה עצמה, ואשר לכאורה אף תוקנה חלקית. הנזק הנוסף, לפי חוות הדעת החדשה, מתבטא בירידת ערך נוספת בשיעור של כ-30%, מעבר לשיעור ירידת הערך שנקבע בחוות הדעת הראשונית בסך 2.5% ומעבר לנזק הכולל כפי שהוערך באותה עת ,בערך של כ-40% מהערך הגולמי של הרכב.

טענת המשיבה הינה כי חלה התיישנות על תביעה זו. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), קובע כי תקופת התיישנות לתביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. במקרה זה, עברו יותר מ-3 שנים מקרות האירוע ועל כן אין המערערת יכולה לתבוע בגין נזקים.

המערערת בכתב תביעתה ציינה כי מרוץ תקופת ההתיישנות של התביעה לא התחיל בעת קרות התאונה, משום שהמשיבה, או מי מטעמה, הטעו את התובעת בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה המהווה את עילת התביעה. לטענת המערערת הנזק החמור הוסתר ביודעין על ידי השמאי, או מי מטעמה של המשיבה, על מנת שתפוצה בסכום תגמולים הפחות ממה שהמגיע לה. בכך, במשתמע, הפנתה המערערת לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות).

בית משפט קמא בחן את טענת ההתיישנות בפתח הדיון, קיבל את עמדת המשיבה ודחה את התביעה מחמת התיישנות. בית המשפט לתביעות קטנות הסביר כי מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח ועילת תביעה שכזו קמה למבוטח עם קרות מקרה הביטוח, וחלפה תקופת 3 שנות ההתיישנות, האמורות בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. בית משפט קמא התייחס לחריג שנקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות תחל מעת גילוי העובדות הרלוונטיות אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע". בית המשפט הדגיש כי המערערת ידעה על עצם קיום התאונה ועל כך שהתאונה גרמה לנזק משמעותי. אמנם, לדברי המערערת, היא לא הייתה מודעת למלוא היקפו המלא של הנזק. אולם, לפי הפסיקה, די בכך שידעה על קיומו של נזק משמעותי כדי שתקופת ההתיישנות תחל לרוץ, אף אם לא ידעה על היקף הנזק במלואו. זאת, על יסוד בר"ע (חיפה) 1711/07 סהר הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עאבד אימן (28.6.07).

עקב הקביעה כי אכן חלה התיישנות במקרה זה, התביעה נדחתה על הסף, בטרם התבררה לגופה, וללא צו להוצאות.

בבקשת רשות הערעור ובהשלמת הטיעון לערעור, ממוקדת טענת הערעור באופן הניתוח של בית משפט קמא את שאלת תחולת התיישנות על התביעה. המערערת מצביעה על כך שבית משפט קמא התייחס לחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, בעוד שהיא טענה להארכת תקופת ההתיישנות על יסוד טענה עובדתית של הטעייה ביודעין על ידי גורם מטעם חברת הביטוח. טענה, המבססת חריג לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. המערערת חזרה על טענתה, לפיה, נוכח ההטעיה ביודעין, יש לחשב את תקופת ההתיישנות מהרגע בו נודע לה על הפגיעה המשמעותית הנוספת, היינו משנת 2017.

המערערת טענה עוד כי שגה בית משפט קמא, כאשר נמנע מלקיים בירור עובדתי ביחס לטענתה כי הנזק הנוסף הוסתר באופן מכוון. שכן, בהעדר בירור עובדתי לא ניתן לשלול את טענתה. נטען כי העובדה שהנזק נראה בתמונות של השמאי משנת 2014, כעולה מחוות הדעת החדשה, אך לא בא לידי ביטוי בחוות הדעת דאז, מלמדת לכאורה על פגם בהתנהלות השמאי הראשון. הובהר, כי אין לה טענה לעניין שומת הנזק שכן פורט בשנת 2014, ואשר התגלה באותה עת. התביעה מכוונת לראש נזק שכלל לא היה ידוע למערערת, באשר הוסתר ממנה.

המערערת תמכה טענתה בפסיקה, במרכזה ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן (23.1.19) (להלן: פרשת חברת החשמל), לפיה בניגוד לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, בה די בידיעה בכוח על עילת התביעה, סעיף 7 קובע למעשה כי תקופת ההתיישנות לא תחל עד קיומה של ידיעה בפועל בדבר התרמית; כי מגמת המחוקק בתיקון סעיף 7 נועד להרחיב את תחולת החריג להתיישנות במצבי תרמית והטעיה מודעת; וכי הדרך הנכונה בדרך כלל לבירור טענות מסוג זה היא במהלך המשפט עצמו, ולא בהחלטה בדבר סילוק על הסף.

המשיבה ענתה לטענות המערערת בכתב תשובה ובהשלמת טיעון לערעור. לשיטתה, כך או כך אין בעובדות הנטענות על ידי המערערת כדי לקיים חריג לכלל התיישנות. זאת, לא לפי סעיף 8 ולא לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. המשיבה טענה מספר טענות מצטברות. ראשית, אף אם ניתן להוכיח כי השמאי שבדק הרכב לאחר התאונה שגה, ונעלם מעיניו אחד מראשי הנזק, אין בכך כדי להוכיח תרמית או הונאה. שנית, תרמית מצד השמאי העצמאי, אינה תרמית של חברת הביטוח. שלישית, החשד של המערערת כי השמאי "רימה" אותה, אינו יוצא מכלל חשד, ומכל מקום אינו יכול להיות מוכח בכל צורה.

בהקשר לטענה האחרונה, המשיבה הדגישה כי, בכל מקרה, המערערת הייתה זכאית להגיש שומה נגדית מיד לאחר קבלת שומתו של השמאי, כמקובל. אולם, היא עשתה כן רק לאחר סיום מרוץ תקופת ההתיישנות. עוד מוסיפה המשיבה, כי חוות הדעת החדשה מטעם המערערת לא מבססת את הטענה כי ההבדל, בין הממצאים בחוות דעת החדשה לבין הממצאים בחוות הדעת הראשונה, מצביעים על תרמית. היינו, טענת התרמית אינה מבוססת ונשענת כולה על טענות בעלמא בלבד.

המשיבה חידדה טענתה והדגישה כי "ההתנהגות הפסולה" המיוחסת למשיבה מבחינה משפטית, מיוחסת לשמאי מבחינה עובדתית. אולם, אין בסיס עובדתי לטענה כי השמאי פעל מטעמה של המשיבה ולכן לא ניתן לייחס לה אחריות למעשיו. המשיבה הזכירה כי מדובר בשמאי עצמאי, שהמערערת עצמה בחרה מתוך רשימה. השמאי אינו שכיר של המשיבה או קשור אליה בהסכם בלעדיות. השמאי מפעיל את שיקול דעת עצמאי, על פי הכללים המקצועיים המנחים אותו. הכללת השמאי ברשימה של המשיבה נעשתה בהתאם לכללים שנקבעו בחוזר המפקח על הביטוח באגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר. על פי הנהלים אין ולא יכולה להיות לחברת הביטוח השפעה על שיקול הדעת של השמאי. כן נטען כי לשמאי שערך את חוות הדעת הראשונה לא היה אינטרס להטעות את המערערת, שכן מדובר בשמאי חוץ.

עוד טוענת המשיבה, כי מעבר לכך שחלה התיישנות על המקרה, אין יריבות משפטית בין המערערת למשיבה. טענותיה צריכות להיות מופנות לשמאי הרלוונטי. כן טוענת המשיבה כי הטלת אחריות על חברת ביטוח, כאשר בוצעה חוות דעת שמאי שהינה עצמאית לחלוטין ואיננה מטעם חברת הביטוח, עלולה להביא לריקון מתוכן של תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח והקבוע בחוזר המפקח.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים לעניין מתן רשות ערעור ובטיעונים המשלימים שהוגשו לאחר שניתנה רשות ערעור, באתי לכלל מסקנה שיש לקבל את הערעור.

בית משפט קמא ניתח את טענות המערערת על יסוד סעיף 8 לחוק ההתיישנות, והפסיקה שניתנה על פיה. אולם, טענות המערערת צריכות היו להיבחן במסגרת של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אף אם הסעיף לא אוזכר במפורש בדבריה. שכן, נטען באופן מפורש כי התיישנות הושעתה מחמת תרמית והטעיה ביודעין, ונטען כי תקופת ההתיישנות צריכה להימנות ממועד גילוי ה"הטעיה". עילות אלה נובעות מסעיף 7 לחוק ההתיישנות, ועל יסוד זה צריך היה לבחון הדברים.

עיון בטענת המערערת לפיה מתקיימים תנאי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אינם חסרי סיכוי, ודי בכך כדי למנוע את סילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. כזכור, הכלל הוא כי הליך סילוק על הסף שמור למקרים נדירים, מובהקים מאוד, בהם למעשה אין לתביעה סיכוי להתקבל (ראו פרשת חברת החשמל, סעיף 19, והפסיקה המאוזכרת שם). אמנם, נכון לבחון שאלת התיישנות בפתח המשפט, ולפעמים גם לקיים מעין "משפט זוטא", אם יש שאלה עובדתית ממוקדת, המאפשרת הכרעה בעניין טענת ההתיישנות. שכן, לעיתים, אם טענת ההתיישנות מתקבלת, ניתן לחסוך את ניהול הראיות לגופו של עניין, על כל העלויות הכרוכות בכך. אולם, כאשר שאלת ההתיישנות עצמה כרוכה בבירור עובדתי מורכב "ראוי להכריע בסוגית ההתיישנות יחד עם ההכרעה בתובענה לגופה" (שם).

טענותיה העובדתיות של המערערת לגופה של התביעה כרוכות באופן הדוק לטענותיה ביחס לעובדות אשר בעטיין "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה" כלשון סעיף 7 לחוק ההתיישנות. אין למעשה מחלוקת על כך שחובת המשיבה הייתה לפצות בגין התאונה שהתרחשה בשנת 2014, כפי שעשתה בפועל. השאלה היא אם חובה זו חלה גם על הנזק הנוסף שהתגלה, הנזק לשלדה של הרכב. בירור שאלת קיום קשר, בין אותו נזק לבין התאונה, קשור באופן הדוק לבירור שאלת ההשמטה של אותו נזק עצמו דו"ח השמאי באותה עת. השאלה היא אם השמאי בשנת 2014 השמיט הנזק עקב זדון, משוגה או משום שכלל לא היה נזק שניתן היה לכלול אותו בדו"ח (מכיוון שטרם התרחש או שהיה כבר ישן). לכן, לכאורה, זהו סוג המקרים בהם ראוי לבחון שאלת ההתיישנות בד בבד עם בחינת עילת התביעה עצמה.

יודגש כי אין בדברים אלה הכרעה לפיה אכן הייתה הטעיה על ידי חברת הביטוח, רחוק מכך. למעשה, במקרה דנן, הנטל המוטל על המערערת להוכיח את טענותיה אינו פשוט כלל ועיקר. המערערת תצטרך להוכיח, בין השאר, כי הנזק לשלדה, שהתגלה רק עתה, נגרם באמת באותה תאונה שטופלה בשנת 2014; כי ההשמטה בחוות דעת השמאי המקורית נעשתה בזדון; כי השמטה זו של השמאי נעשתה עבור חברת הביטוח המשיבה ואף כי ראוי השמאי להיחשב כמי שפעל מטעמה של המשיבה בהקשר זה. אולם, אם יוכחו הטענות, כללי סעיף 7, במיוחד כפי שנותחו בפרשת חברת החשמל, מאפשרים לכאורה להגיע למסקנה כי מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 "הושעה", עד אשר גילתה המערערת את דבר "התרמית".

תשובת המשיבה כוללת למעשה טענות עובדתיות שונות. טענות, המכוונות להפרכת תנאי התחולה של סעיף 7, בעיקר לגבי הקשר הנטען בין המשיבה לבין השמאי. צודקת המערערת בטענתה לפיה, טענות עובדתיות אלה, בעצמן, טעונות בירור בהליך הוכחות.

מכל מקום, אם יוכחו כל הטענות הרלוונטיות להן טוענת המערערת, ותדחנה הטענות העובדתיות של המשיבה, הרי שלכאורה לא יהיה מנוס מקביעה כי חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות. חלק מהבסיס העובדתי עליו נסמכת המערערת נרמז, או נאמר במפורש, בחוות דעת השמאי החדשה. חלק מהדברים טעונים בירור מעמיק למדי, כגון היחס בין השמאים ברשימה של המשיבה לבין המשיבה, מידת עצמאותם, האינטרסים שלהם, והאפשרות כי המשיבה מעודדת בדרך זו או אחרת התנהלות הנוחה למשיבה. הדברים אינם פשוטים להוכחה מצד המערערת, אך אין לומר שלא קיימת אפשרות, "ולו קלושה" כלשון הפסיקה, להוכיח את הטענות.

נוכח כל האמור, הערעור מתקבל. פסק הדין המסלק התובענה מחמת התיישנות – מבוטל. התיק מוחזר לבית משפט קמא לשמיעה, כאמור לעיל. בית המשפט לתביעות קטנות ייתן בהקדם הנחיותיו לצדדים לגבי המשך הטיפול בתיק, יקבע מיד להוכחות או לכל הליך מקדמי, כחכמתו.

בהתחשב בנסיבות, ובשים לב לכך שלא התקיים דיון והצדדים הסתפקו בטיעון ממוקד בכתב, יושתו הוצאות מתונות בלבד. המשיבה תשלם את הוצאות המערערת בהליך זה בסך 3000 ₪.

עותק פסק הדין יועבר לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח כסלו תש"פ, 26 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.