בתיק זה העלו הנאשמים טענת "אין להשיב לאשמה". לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וחזרתי ועיינתי בחומר שבתיק, החלטתי לדחות את הבקשה.

לנאשמים מיוחסת עבירה של שימוש אסור במקרקעין בכך, שלפי הנטען בכתב האישום מדובר "בדירה שפוצלה לחמש יחידות דיור ע"י בניית כניסות, מטבחים, שירותים ומקלחת נפרדים לכל יחידה". למעשה, אין מחלוקת בדבר השימוש בנכס ואודות כך שבמקום קיימות מספר דירות, והשאלה הרלוונטית היא האם הוכח כי מדובר בשימוש אסור, שמא מדובר בשימוש מותר לפי היתר הבנייה.

עד התביעה העיקרי היא מר בועז ליאור, מפקח הבנייה, אשר העיד בהסתמך על החומר שבתיק הבניין כי על פי ההיתר המקורי משנת 1933 הנכס אמור להיות של דירה אחת בלבד, ולאורך השנים לא התקבלו היתרים אחרים. יצויין כי המסמכים המקוריים לא הוגשו ובין הצדדים מחלוקת בדבר הצורך בהגשתם, או הסתפקות בהצגת צילומים.

כידוע, סעיף 158 לחסד"פ אשר כותרתו "זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה" קובע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין".

לגבי אותה "הוכחה לכאורה" ההלכה היא כי משמעותה ש"התביעה לא עמדה בנטל הבאת ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ואין בראיות שהוגשו לבית המשפט כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי" (ע"פ 28/49 סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל).

לפיכך נקבע בפסיקה כי די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה כדי לחייב את הנאשם להשיב על האשמה ולדחות את הטענה. כלומר, יש צורך כי הראיות יקימו אינדיקציה של ממש כלפי הנאשם, אך זו אינה חייבת לעלות בקנה אחד עם מלוא נטל השכנוע להוכיח אשמה מעבר לספק הסביר. יותר מכך, כבר נקבע כי אף אין הכרח להגיע למסקנה כי ככל שלא ייסתרו הראיות ניתן יהיה להרשיע את הנאשם לפי מסכנת הראיות הקיימת. (ר' גם ספרו של י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים, חלק שני א', עמודים 1444-1451).

לפיכך, כבר נקבע בע"פ 732/76, מדינת ישראל נגד כחלון ואחרים:

"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה ולפיה אין להשיב לאשמה, אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות להוכחת יסודות העבירה, שפרטיה בכתב האישום, ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא...ראיות במידה היוצרת אותה מערכת ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע), מן התביעה לנאשם".

עוד ראוי להזכיר את דברי בית המשפט בע"פ (מחוזי – ת"א) 70643/01 מדינת ישראל נגד קהלני:

"קביעה כי על הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה. בדיעבד השאלה שבפנינו היא, אם אכן הראיות עצמן משקפות מצב ברור וחד משמעי שמצביע על כך "אין פה כלום", כדברי הסנגורים, או שמא, כטענת התביעה, "הסיפור" שמספרות הראית – מחייב לפחות שמיעת גרסתו של הנאשם כדי להסיר את העננה"

במקרה דנן אני סבור כי הראיות שהובאו יש בהן כדי לעמוד בדרישות הפסיקה לביסוסה של "עננה" אשר על הנתבעים להפריכה. עיון בתשריטים ובנסח הרישום מצביע לכאורה כי במקום הייתה במקור דירה אחת בלבד, אשר בשלב כלשהו פוצלה. מועד הפיצול אינו ידוע ולנאשמים לא מיוחס עצם הפיצול, אלא השימוש האסור בלבד.

כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה, בשלב זה של הדיון יש לבחון את מצב הראיות בלא מתן משקל לעוצמתן ואף לא לשאלה האם די יהיה בהן כדי להביא להרשעה. במקרה זה אני סבור כי הראיות שהציגה המאשימה עונות על הדרישה ואף מעבר לכך ומקימות עננה משמעותית שעל הנאשמים יהיה להפריך בבוא היום, ולפיכך הבקשה נדחית.

לאור דחיית הטענה נקבע התיק לתזכורת במעמד ב"כ הצדדים ליום 29.4 בשעה 9:30.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשפ"א, 11 מרץ 2021.