בפניי תביעה כספית נזיקית על סך - 12,911 ₪.

עניינה של התביעה נזקי פח עקב תאונת דרכים.

התובע הוא בעלים של משאית, המשמשת ללימוד נהיגה (להלן: "המשאית").

לפי כתב התביעה, בתאריך 12/4/18, נסעה המשאית, בשדרות ההגנה בחיפה, כשהוא נהוג על ידי תלמיד, ולצדו מורה הנהיגה, מר שלמה ז'לקובר (להלן: "מורה הנהיגה").

בנתיב השמאלי, מבין שלושת הנתיבים, נהגה הנתבעת, ברכב פנאי-שטח מסוג ניסאן.

נטען, כי בשלב מסוים, החליטה הנתבעת, לעבור מהנתיב השמאלי, לנתיב המרכזי, בו נסעה המשאית, וגרמה להתנגשות בין שני כלי הרכב, תוך הסבת נזקים למשאית.

הנתבעת כפרה בטענות התובע. לטענתה, התלמיד שנהג במשאית, סטה מנתיב נסיעתו, ופגע בדלת הקדמית והאחורית של רכבה, וגרם לה לנזקים. לפיכך, טענה, כי האחריות לקרות התאונה, היא על הנהג מטעם התובע ולא עליה.

לשלמות התמונה, אציין, כי לאחר הגשת התביעה, הגיש הנתבע, בעלה של הנתבעת והבעלים הרשום של רכב הניסאן, תביעה בסדר דין מהיר, כנגד מורה הנהיגה וחברת הביטוח "מנורה מבטחים" המבטחת את המשאית, בבית משפט השלום בחיפה, בגין אותו אירוע (תא"מ 68218-12-19).

לפי הסכמת הצדדים בפרוטוקול, שהייתה לאחר היוועצות עם בא כוח הנתבעים, הכרעתו ופסיקתו של בית משפט זה, תחייב את הצדדים גם בתביעה הנ"ל.

כל אחד מהצדדים המעורבים בתאונה, העיד בבית המשפט, נחקר ומסר את גרסתו.

דיון והכרעה:

לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת עדויות הצדדים, התרשמות מהאופן בו נמסרו העדויות, עיון בחומר הראיות, הכולל תמונות של זירת האירוע ותמונות של הנזקים שנגרמו עקב התאונה, נחה דעתי, כי דין התביעה להתקבל.

מורה הנהיגה מסר בעדותו בבית המשפט, כי הוא הדריך אותה עת תלמיד בשיעור נהיגה במשאית. הם נסעו בנתיב הימני, בשד' ההגנה, מבין שלושת הנתיבים שבמקום, ותוך כדי נסיעה, שמע חבטה במשאית. הרכב בו נהגה הנתבעת, שהיה בנתיב השמאלי, התנגש במשאית, בפגוש הקדמי בצד שמאל, ומשך את הפגוש החוצה. לשאלת בית המשפט הדגיש, כי התלמיד לא סטה שמאלה, מדובר היה בכביש ישר, והם נסעו במרכז הכביש, בנתיב האמצעי.

עדותו של מורה הנהיגה, הותירה על בית המשפט רושם אמין ומהימן, התרשמתי כי מדובר בעדות, המשקפת נכונה את התרחשות האירוע, והיא אף מוצאת חיזוק, בממצאים שלהלן, הנובעים מיתר הראיות.

מאידך, עדותה של הנתבעת, לא הותירה על בית המשפט רושם מהימן, היא טענה, כי היא נסעה בנתיב השמאלי, כאשר היא הבחינה כי לפניה משאית, אשר נוסעת בנתיב האמצעי. עוד טענה, כי היא ראתה שהמשאית סוטה לנתיב השמאלי, וחוזרת לנתיבה, ולמרות זאת, המשיכה בנסיעה בנתיבה, ואז, לפתע שמעה, "בום" מהצד (עמ' 1 שורות 25-28).

גרסתה לא מסתברת והייתה קשה עלי. אם אכן הבחינה במשאית שהיא "מזגזגת" בכביש, סוטה וחוזרת לנתיבה, כטענתה, הייתה צריכה לשמור ממנה מרחק, ולנהוג בהתאם לכלל הדרך, המחייב נוהג ברכב לנהוג את רכבו בהתאם לתנאי הדרך, לרבות סכנות וסיכונים המשתקפים במהלך נהיגתו.

זאת ועוד, גרסה כבושה זו לא מתיישבת עם הדיווח שמסרה לחברת הביטוח, שם לא העלתה טענה וחצי טענה, בדבר סטייה מוקדמת של המשאית טרם המיפגש התאונתי, ואף לא טענה כי המשאית הייתה לפניה, טרם התאונה. היא מסרה כי נסעה בנתיב השמאלי והמשאית סטתה לעבר נתיבה.

בנוסף, האופן בו העידה, אף הוא תרם להתרשמות העגומה. עדותה הייתה מבולבלת, ולא בשל אי ידיעת השפה (העדות נמסרה ברובה הגדול, בשפה הרוסית, כבקשתה, למרות שהיא שולטת בשפה העברית ואף דיברה בעברית במהלך הדיון). ניכר היה, כי היא מנסה להתאים את גרסתה לעובדות המשרתות את גרסתה.

עוד מסתבר, כי מדובר במי שהייתה באותה עת, נהגת חדשה, אשר נסעה ברכב ללא כיסוי ביטוחי רכושי, דבר אשר הוביל לכך, שחברת הביטוח שלה, דחתה את דרישת התובע לכיסוי הנזקים. בנוסף, רק לאחר שהוגשה התביעה נגדה, פנתה הנתבעת בתביעה רכושית, נשוא תא"מ 68218-12-19, בית משפט השלום בחיפה.

כמו כן, תמונת הנזקים במשאית, וברכב הנתבעת, אף היא, תומכת בגרסת מורה הנהיגה, ומתיישבת עם המסקנה כי הנתבעת, הייתה בתנועה קדימה, ביצעה עקיפה וחזרה מוקדם מדי לנתיב האמצעי, דבר אשר הוביל לתלישת הפגוש הקדמי של המשאית.

לו הייתה המשאית סוטה מנתיבה שמאלה, כטענת הנתבעת, הנזק המתקבל ברכבה, היה מעיכה משמעותית, בדופן הימנית של רכב הנתבעת, במקום המפגש, בשל הלחץ המאסיבי של המשאית על פח הרכב, שפשופים ומעיכה לאורך הרכב, עקב הלחץ, ואף הזזת רכב הנתבעת מנתיב נסיעתו, נוכח הפרשי המשקל המשמעותיים בין שני כלי הרכב. ברם, אין בפני בית המשפט עדות לכל האמור. מתמונות ששיקפו את תוצאות התאונה נראה בבירור סימני מעיכה ותלישת הפגוש הקדמי של המשאית בצד שמאל ושפשוף בדופן הימנית של רכב הנתבעת.

עוד מסתבר מחומר הראיות, כי הייתה מצלמה ברכב הנתבעת, והתובע פנה אליה, על מנת שתיתן לו לראות את הסרטון. הדבר עלה במשפט, ועוד בטרם השיבה התובעת, התפרץ בנה לשיחה ואמר, שאכן הייתה מצלמה, אך היא לא פעלה באותה עת (עמ' שורות 11-16).

ההתרשמות הכוללת מכל האמור לעיל, היא כי גרסתה של הנתבעת לא יכולה להתקבל, ועל כן, אני מעדיף את גרסת מורה הנהיגה, על פני גרסתה של הנתבעת.

אשר על כן, אני קובע כממצא עובדתי, כי המשאית נסעה בנתיב האמצעי, מבין שלושת הנתיבים שבמקום.

הנתבעת נסעה בנתיב השמאלי, החלה לעקוף את המשאית, ביקשה להשתלב בנתיב האמצעי, לפני המשאית, אך השתלבותה הייתה מוקדמת מדי, והיא פגעה עם הדופן הימנית של רכבה, בחלק הקדמי שמאלי של המשאית, תוך גרימת הנזקים, כמפורט בדוח השמאי, התומך את התביעה.

התשתית הנורמטיבית לענייננו הינה כדלקהלן:

תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה קובעת כי "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או סיכון".

תקנה 21 לתקנות התעבורה קובעת:

"(א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות;

(ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא:

(1) יקפח זכותו של אדם וישתמש שימוש מלא באותה דרך;

(2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא ייתן מקום לגרום נזק כאמור;

(3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה;

(4) יסכן חיי אדם.

(ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות או ללא תשומת לב מספקת, בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצביו, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה, והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך, ובכל עצם הנמצא על פני הדרך, או סמוך לה, ובמצב הדרך".

כללי היסוד הנורמטיביים הללו, מחייבים נוהג רכב, שלא לסטות מנתיב נסיעתו, אם הדבר גורם להפרעה או לסיכון, ובנוסף, חייב הוא לנהוג בזהירות, ללא קיפוח זכותו של משתמש דרך אחר, וללא גרימת סיכון לאדם או רכוש.

חוששני שמהעובדות שהוכחו בפני בית המשפט, עולה, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה, מכוח הוראות אלה, נהגה בחוסר זהירות, סטתה מנתיב נסיעתה, פגעה במשאית וגרמה לתאונה.

אשר על כן, המסקנה היא כי הנתבעת הינה אחראית לקרות התאונה.

אשר לנזקים.

לפי חוות דעת השמאי, התומכת את התביעה, נגרמו למשאית נזקים במגן הקדמי, הפנס הראשי שמאלי, ופנס מהבהב שמאלי. חלקים אלה התעקמו, נמחצו, או נשברו, והיה צורך בהחלפתם. השמאי ביצע תחשיב, ובסיכום חוות דעתו טען לנזק כולל של 7,700 ₪.

יצוין כי בכתב התביעה, לא טרח התובע לנכות את הפרשי חלקי החילוף, כמפורט בחוות הדעת השמאית, וכן, את המע"מ שלא אושר על ידי השמאי (בשל העובדה כי מדובר בעצמאי, אשר מנכה את רכיב המע"מ מול רשויות המס). בנוסף, לא הוצגה קבלה על ביצוע תשלום, אלא חשבונית עסקה בלבד.

בחנתי את עלויות החלקים, עבודת הפחחות שנדרשה בעבורם, ובשים לב לבלאי שנוכה בגין החלקים, וההפרשים שנוכו, כמפורט לעיל, מצאתי את העלויות סבירות וראויות, ומשקפות נכונה את הנזקים שנגרמו עקב התאונה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 7,700 ₪ בצירוף עלות השמאי בסכום של 1,170 ₪, וכן הוצאות משפט בסכום של 500 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. מאותו מועד, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

הודעה לצדדים זכותם לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידיהם.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, י"ב טבת תש"פ, 09 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.