התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעה כספית ע"ס 192,971 ₪.

ביום 16/8/2019 על גבי 36 עמודים הגישה הנתבעת בקשה דחופה לעיכוב הליכים עקב תניית בוררות, להארכת מועד להגשת כתב הגנה עד 30 יום לאחר מתן החלטה בבקשה ודרישה להוצאות בגין אי שליחת התראה בטרם הגשת התביעה.

ביום 19/8/2019 ניתנה על ידי החלטה (בעמוד 9 -36) המורה על המצאה לצד שכנגד ויתר האמור שם.

תגובת התובעים הוגשה ביום 28/8/2019 על גבי 13 עמודים ושורתם האחרונה מציינת, כי לביהמ"ש סמכות לדון בתובענה.

ביום 9/9/2019 ביקשו התובעים ארכה בת יום אחד להגשת תשובתם.

הארכה ניתנה ולמחרת היום על גבי 53 עמודים הגישו תשובה ארוכה, מפורטת יתר על המידה ובהיקף בלתי סביר בעליל, ממש כבקשה עצמה ואף מעלה מכך.

לאחר הרעפת עשרות עמודים של כל צד על משנהו ושל שניהם יחדיו על ביהמ"ש:

קיוויתי כי הסכמה תהא בנמצא אך אין היא בנמצא.

בנסיבות אלו, לא נותר לי אלא לקבוע, כי ההכרעה בסעד המבוקש^[1], עיכוב הליכים בשל תניית בוררות, אינו בסמכות רשם ועל כן, הבקשה, התגובה והתשובה יובאו ע"י המזכירות להכרעת שופט/ת.

אין בהחלטה זו משום מתן ארכה להגשת כתב הגנה, כפי שהתבקש.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ט, 12 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.

1. הזמנת תגובה ותשובה הינם בסמכות רשם בהקשר לסעד הנ"ל. ↑