ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה מיום 28.04.2019 (כבוד השופט גלעד הס) בת"א 51644-12-15 לפיו חויבו המערערים לשלם למשיבה, כפיצויי הסתמכות בגין הודעת ביטול שלא כדין, סך של 563,049 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, ובתוספת הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ ובתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ₪. עתירת המשיבה לפיצוי בגין אובדן מוניטין ועוגמת נפש - נדחתה.

1. הרקע לסכסוך שבין המערערים, בעלי דירות בבניין מגורים בחיפה, לבין המשיבה, חברה יזמית, נעוץ בהסכם "עיבוי בינוי" שנכרת ביניהם ביום 17.05.2012, לפיו התחייבה המשיבה לעבות ולשפץ את דירות המערערים, להרחיבן ב-30 מ"ר ולהוסיף להן מרפסות. בתמורה לכך אמורה הייתה המשיבה לקבל את כל הדירות הנוספות שניתן לבנות לפי תכנית 2187/חפ (להלן - ההסכם).

2. המשיבה התחייבה "להגיש לועדה המקומית בקשה להיתר בניה תוך 3 חודשים" ממועד חתימת ההסכם (סעיף 15 להסכם), ולקבל היתר בניה "תוך 12 ממועד הגשת התכניות". כן ניתנה למשיבה אופציה להארכת תקופת 12 החודשים ב-6 חודשים נוספים: "ליזם בלבד תהיה הזכות לקבל ארכה בת 6 חודשים נוספים ובלבד שהודיע לבעלים 30 יום לפני תום 12 החודשים על כך שבדעתו לבקש ארכה" (סעיף 16 להסכם).

3. בפועל, הבקשה להיתר הוגשה ביום 05.09.2012, שמונה עשר (18) ימים לאחר המועד החוזי, ואושרה, בתנאים, בהחלטת הוועדה המקומית מיום 11.02.2013.

ביום 30.05.2013 פנתה המשיבה, באמצעות בא כוחה, למערערים, באמצעות בא כוחם עו"ד ברנט, וביקשה מהם את ארכת ששת החודשים הנקובה בסעיף 16 להסכם. בין היתר ציינה בבקשתה: "בשל נסיבות שאינן בשליטת היזם, קרי דרישות בלתי סבירות של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כתנאי לקבלת ההיתר, מתעכב קבלת ההיתר הסופי. בין אם יצליח היזם להסיר חלק מדרישות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ובין אם לאו, פועל היזם להשלים ולמלא אחר מלא דרישות הוועדה, בהקדם". על יסוד האמור ביקשה המשיבה: "...בהתאם להוראות סעיף 16 להסכם, אבקש אישורו של עו"ד ברנט, בשם בעלי הדירות, לארכה בת שישה חודשים לקבלת היתר בנייה". המשיבה הוסיפה וציינה: "נציגי היזם עומדים לרשות הדיירים בכל שאלה ואו עדכון".

4. להפתעת המשיבה דחה עו"ד ברנט במכתבו מיום 03.06.2013 את בקשתה באופן נחרץ. אף הודיע לה על ביטול ההסכם. עו"ד ברנט סמך את סירובו להיענות לבקשת הארכה בכך שהבקשה להיתר בנייה "הוגשה על ידי מרשתך שלא בתוך הזמן האמור ולפיכך באיחור" ולפיכך לא קמה לה הזכות לבקש ארכה; שהמשיבה "הוסיפה חטא על פשע" בכך שמאז מרץ 2013 "לא עשתה מאומה"; ובכך שהמשיבה מצויה "למצער בהפרה צפויה" משום שלא יעלה בידיה להוציא את ההיתר כמתחייב לפי ההסכם.

לאור האמור לעיל הודיע עו"ד ברנט למשיבה כי "בקשתך לארכה – נדחית", ולאור ההפרה הצפויה "דין ההסכם להתבטל".

לא הועילו פניות המשיבה וההשתדלויות מטעמה, עו"ד ברנט, כשלוחם של המערערים, נותר איתן בעמדתו, עמד על דחיית בקשת הארכה ועל ביטול ההסכם.

5. נקדים את המאוחר ונציין כי לא חלפו ימים רבים וכבר ביום 27.08.2013 אחזו המערערים כתב שיפוי שנחתם ע"י חברת גרינברג את שניאור – השכרת דירות למגורים בע"מ (להלן – גרינברג) לפיו התחייבה גרינברג לשפות את המערערים על פיצוי אותו יחויבו, אם יחויבו, לשלם למשיבה בגין ביטול ההסכם עמה. ביום 18.11.2013 נחתם בין המערערים לבין גרינברג הסכם פינוי בינוי במסגרתו התחייבה גרינברג להרוס את הבניין הקיים ולבנות תחתיו בניין חדש בו יקבלו המערערים דירות חדשות בהתאם למוסכם ולמפרט.

6. נחזור צעד אחד אחורה. המשיבה לא השלימה עם ביטול ההסכם עמה ועם ההתקשרות המתגבשת עם גרינברג, ובחודש אוקטובר 2013 הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד המערערים ונגד גרינברג, תובענה לפסק דין שיצהיר כי ההסכם שנכרת עמם שריר וקיים. לצד ההליך העיקרי הגישה המשיבה גם בקשה לסעד זמני, בה עתרה לצו שיאסור על המערערים להתקשר עם גרינברג עד להכרעה בתובענה.

בהחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי ביום 26.03.2014, נדחתה הבקשה לצו מניעה מש"במהלך הדיון הוברר כי המבקשת עצמה ניהלה מו"מ עם המשיבה 22 להעברת זכויותיה בפרויקט, עקב חוסר יכולת ו/או כדאיות כלכלית אך לא טרחה לפרט זאת בבקשתה או בתצהיר הנלווה לה". בשולי החלטתה קבעה כי "אם אמנם יתברר כי הצדק עם המבקשת, הרי לאור העובדה שמדובר בחוזה מסחרי, שהמבקשת לא הוכיחה עדיין כי יש באפשרותה לקיימו, ניתן יהיה לפצותה על אובדן האינטרס הכלכלי בכסף".

בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא בהחלטה מיום 16.06.2014.

להלן עוד נשוב ונעסוק בהחלטות אלו.

סילוקה של המשיבה מהפרויקט, כמו גם התקשרות המערערים בהסכם פינוי בינוי עם גרינברג – הפכו לעובדה מוגמרת.

7. משכך, הגישה המשיבה נגד המערערים לבית המשפט השלום תובענה כספית לפיצויי הסתמכות, בה עתרה לפיצוי בסך של 911,978 ₪ בעבור החזר הוצאותיה ; פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין אובדן מוניטין; סך 100,000 ₪ כפיצוי בגין עוגמת נפש, ואף פיצוי עונשי בסך 100,000 ₪. המשיבה טענה כי המערערים ביטלו עמה את ההסכם שלא כדין, ומשכך עליהם לפצותה על כל נזקיה.

מנגד טענו המערערים כי המשיבה היא זו שהפרה את ההסכם בכך שהגישה את הבקשה להיתר באיחור, כי בגין אחור זה לא הייתה זכאית לארכת ששת החודשים, ומשכך לא הייתה יכולה להשיג, ממילא, את היתר הבנייה במועד המתחייב לפי ההסכם. נטען כי המערערים היו זכאים לבטל את ההסכם כבר ביום 03.06.2013, וכי בדין בוטל. המערערים אף ביקשו להסתמך על הקביעות שבהחלטת השופטת אבניאלי, העומדות לחובת המשיבה מכוח "מעשה בית דין", משאלו מהוות ראיה לכך שלמשיבה לא הייתה יכולת כלכלית לבצע את התחייבויותיה לפי ההסכם.

אלו המחלוקות העיקריות שהונחו להכרעתו של בית משפט קמא.

8. קודם שנסקור את פסק הדין נושא הערעור, נביא כלשונם שני סעיפים מההסכם סביבם נסבה המחלוקת:

סעיף 15 להסכם:

"היזם יציג את תכניות ההיתר לפני מנהלי הפרוייקט מטעם הדיירים טרם הגשתן לועדה המקומית... היזם מתחייב להגיש לועדה המקומית בקשה להיתר בנייה בתוך 3 חודשים מחתימת הסכם זה. פרק הזמן שתיערך בדיקת מנהל הפרוייקט מטעם הדיירים לא ייכלל במניין התקופה להוצאת היתר בניה. למען הסר ספק, מנהל הפרוייקט יעביר הערותיו, אם יהיו, תוך 14 ימים לכל היותר".

סעיף 16 להסכם:

"מוסכם כי במידה והבקשה להיתר בניה תוגש ע"י היזם במועד ובמידה ולא יתקבל היתר בניה תוך 12 חודשים ממועד הגשת התוכניות, למרות שהיזם ביצע את כל הנדרש ממנו ע"י הרשות, יבוטל ההסכם בין הצדדים ללא קנס. ליזם בלבד תהיה הזכות לקבל ארכה בת 6 חודשים נוספים ובלבד שהודיע לבעלים 30 יום לפני תום 12 החודשים על כך שבדעתו לבקש ארכה".

9. בית משפט קמא (כבוד השופט הס) נתן דעתו, בראש ובראשונה, לשאלת מועד הגשת הבקשה להיתר, שלפי ההסכם אמורה הייתה להיות מוגשת עד ליום 17.08.2012 עת הוגשה בפועל ביום 05.09.2012, בעיכוב של 18 ימים. השופט קמא קבע כי לפרק הזמן שנקבע בהסכם להגשת הבקשה (3 חודשים) יש להוסיף את "פרק הזמן בו בדק מנהל הפרויקט מטעם הדיירים את הבקשה להיתר", כי הוכח לפניו כי "הבקשה התעכבה אצל הדיירים פרק זמן של כחודש ובסופה אף אבד העותק החתום, כך שהתובעת נאלצה להחתים את בא כוח הנתבעים על עותק חדש"; וכי "עו"ד ברנט חתם בשם הדיירים ביום 5.9.12 על הבקשה להיתר ללא מחאה".

על יסוד נימוקים אלו נקבע כי "לא היה איחור בהגשת הבקשה להיתר", וכי מועד הגשת הבקשה לא היווה מניעה לזכאות המשיבה לקבלת ארכת ששת החודשים.

10. בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערים לפיה לא הייתה זכאית המשיבה לקבלת ארכת ששת החודשים מכיוון שלא ביצעה את התנאי המוקדם הקבוע בסעיף 16, לפיו "היזם ביצע את כל הנדרש ממנו על ידי הרשות" עת קבע כי המשיבה "פעלה באופן סביר בהחלט עד למועד הודעת הביטול". את מסקנתו לעיל נימק בית משפט קמא, בין היתר, בכך שהבקשה להיתר הועברה למסלול פרסום כבר ביום 30.10.2012 והמשיבה "הצליחה בתוך פחות מ-60 יום להביא את הבקשה לכדי פרסום"; גם בכך שהתקופה שחלפה עד לקבלת ההנחיות לפרסום "הינה תקופה סבירה בהחלט". בית משפט קמא קבע כי בהינתן שכבר ביום 11.02.2013 אישרה הוועדה המקומית את הבקשה להיתר הרי "בתוך כארבעה חודשים מיום הגשת הבקשה להיתר הצליחה התובעת להביא את הבקשה לאישור (מותנה בתנאים) של הוועדה המקומית", שכן התנאים בהם הותנה האישור "רובם תנאים טכניים סטנדרטיים, למעט התנאי לעניין מספר יחידות הדיור, כאשר מספר היחידות הוקטן והועמד על 43 יחידות דיור".

בית משפט קמא הוסיף ודחה את טענתם הנוספת של המערערים שיש בה להכשיר את סירובם למתן הארכה, שנסמכה על תיק הרישוי, לפיה נהגה המשיבה בחיבוק ידיים ובחוסר מעש החל ממועד החלטת הוועדה, וקיבל בהקשר זה את עדות מנהל המשיבה, לגביה ציין "כי עדותו בהקשר הפעולות שבוצעו ואי-נטישת הפרויקט הייתה קוהרנטית ואמינה בעיניי". בהסתמך על עדות זו קבע כי "שוכנעתי כי לאחר החלטת הוועדה המקומית לא נטשה התובעת את הבקשה להיתר וכי היא אכן פעלה להשלמת התנאים" וכי היעדר רישום על פעילותה בתיק הבניין אינו מעיד על דבר שכן "הפעולות שהיה על התובעת לבצע אינן מוצאות ביטוי באופן שוטף ברישומי הוועדה המקומית". ראיה מכרעת למסקנתו זו מצא בית משפט קמא בחישוב האגרות שנמצא בתיק הוועדה המקומית, לגביו צוין כי "מדו"ח זה עולה כי ביום 13.10.2014 נערך חישוב אגרות בתיק. חישוב אגרות מהווה את השלב האחרון לקראת הוצאת היתר בנייה ומעיד בדרך כלל כי התנאים שקבעה הוועדה המקומית התמלאו".

11. נוכח האמור לעיל הסיק בית המשפט כי המשיבה הייתה זכאית לקבל את ארכת ששת החודשים המוקנית לה בסעיף 16 להסכם, שהינה "זכות של היזם" ומש"דרך המלך" להיענות לה. בהינתן הזכאות לקבלת הארכה, ובהינתן ממצאו, שהוסק מחוות דעת המומחים שהעידו לפניו, לפיו "הזמן הסביר להוצאת היתר בנייה במקרה שלפניי הינו כתשעה חודשים מיום החלטת הוועדה המקומית", הוסיף בית משפט קמא וקבע כי "ברור כי לו הייתה מקבלת התובעת ארכה, הרי גם לפי המומחה מטעם הנתבעים עצמם, הייתה זו עומדת במועד ההסכמי כאשר תום המועד ההסכמי, כולל הארכה הינו 5.3.14", וכי "מתן ארכה היה מאפשר לתובעת לעמוד בהסכם והנתבעים אינם רשאים שלא ליתן ארכת מועד בנסיבות אלה ולטעון להפרת צפויה ביחס למועד ההסכמי הרגיל".

נקבע אפוא כי "אי-מתן הארכה, וחמור מכך, ביטול ההסכם לאור הפרה צפויה נטענת מהווה הפרה של הנתבעים את ההסכם".

12. בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערים לפיה חסומה המשיבה בהחלטת כב' השופטת ד"ר אבניאלי וקבע כי "ניתוח חומר הראיות שלפני מגלה כי המשא והמתן בין התובעת לגרינברג למכירת הפרויקט החל באופן משמעותי רק לאחר הודעת הביטול", עת לטעמו "הנתבעים אינם יכולים להסתמך כאקט מגלה הפרה צפויה על אירועים שארעו לאחר שניתנה הודעת הביטול מטעמם ביום 3.6.12" [הטעות במקור- צ"ל 3.6.13] (ההדגשה במקור) (סעיפים 68 ו־70 לפסק הדין).

13. מכאן נפנה בית המשפט קמא לבחון את סוגיית הפיצוי המגיע למשיבה ואת שיעורו. בהינתן שהמשיבה לא תבעה פיצויי קיום אלא פיצויי הסתמכות בלבד, סקר בית משפט קמא את הראיות שהובאו בפניו (עדות מנהל החשבונות של המשיבה, עדות רואה החשבון של המשיבה, והמסמכים שהוגשו על ידם) על מנת להסיק מהן את אותן "ההוצאות הסבירות" שהוציאה המשיבה בהסתמך על ההסכם. בית משפט קמא הלין אמנם על הלקוניות שאפיינה את התצהירים, אך סבר כי מניתוח הצרופות שנלוו לתצהיר מנהל החשבונות (מאזני בוחן, כרטסות חשבונות לשנים הרלבנטיות, פקודות יומן, הסכמים עם ספקים וחשבוניות), כמו גם מיתר הראיות ומהחקירות הנגדיות, "ניתן להגיע למסקנה ברורה לגבי ההוצאות בהן ראוי להכיר לצורך תשלום פיצוי ולגבי ההוצאות בהן אין להכיר". בסעיפים 150-178 בחן בית משפט קמא בדקדקנות ראויה לציון מסמך מסמך, הוצאה אחר הוצאה, תוך השוואתן לעדויות, חלקן אישר, חלקן דחה, ובסופה של הדרך הגיע למסקנה לפיה ממכלול הנטען יש לאשר כהוצאות "בנות פיצוי" הוצאות המסתכמות כדי סך של 563,049 ₪. העתירות לפיצוי בגין עוגמת נפש, נזק למוניטין ופיצוי עונשי- נדחו.

14. המערערים לא השלימו עם פסק דינו של בית המשפט קמא, והגישו את הערעור המונח לפנינו. בערעורם לא הניחו ידם מכל קביעה וקביעה של בית משפט קמא, והלינו על כולן.

מקבץ הטענות הראשון מתייחס להגשת הבקשה להיתר באיחור של 18 ימים. נטען כי חובת הגשת הבקשה להיתר תוך תקופה של שלושה חודשים (לפי סעיף 16 להסכם) היא מוחלטת, "מדובר במועד מדיד ומוחלט", ואין ניתן להפחית ממנה את ימי "בדיקת מנהל הפרוייקט מטעם הדיירים" המצוינת בסעף 15 להסכם;

מקבץ הטענות השני עניינו בהצדקת סירוב המערערים ליתן למשיבה את ארכת ששת החודשים. נטען כי קבלת הארכה מותנית בהגשת הבקשה להיתר במועד ובקיום הדרישה "שהיזם ביצע את כל הנדרש ממנו ע"י הרשות" - עת שתיהן הופרו ע"י המשיבה;

מקבץ טענות נוסף מתייחס להפרה צפויה. נטען כי ממילא לא יכלה המשיבה להשיג את היתר הבניה במועד החוזי;

מקבץ טענות חמישי מתייחס לטענה לפיה חוסמים ממצאי החלטת השופטת אבניאלי את תביעת המשיבה במחסום השתק פלוגתא.

ובמקבץ הטענות השישי מלינים המערערים על גובה הפיצוי אותו חויבו לשלם למשיבה עת נטען כי ההוצאות לא הוכחו: "לא הוצגו ראיות בדוקות. המשיבה לא הציגה בפני בית המשפט חוות דעת מומחים, קבלות..." לא הוכחה הוצאה בפועל של ההוצאות הנטענות, גם לא הקשר שלהן לפרויקט.

המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו.

15. הארכנו בציטוטים מתוך פסק דינו של בית משפט קמא המפורט והמנומק היטב, משמצאנו כי הוא משקף כהלכה את הראיות שהובאו בפניו, ומפרש נכונה את המסמכים הרלבנטיים, באופן העולה בקנה אחד עם הראיות, עם לשון המסמכים, עם כוונת הצדדים, עם כללי הפרשנות ועם השכל הישר וההיגיון המתבקש.

אנו מוצאים לנכון להורות על דחיית הערעור בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, משאין מקום לדחות את ממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית משפט קמא, כמו גם את קביעותיו בשאלת המהימנות; משהממצאים שקבע תומכים במסקנותיו המשפטיות, ומשאין לגלות בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא כל טעות שבחוק.

16. נבקש להוסיף מספר הערות.

אין מחלוקת כי לולא ביטלו המערערים את ההסכם ביום 03.06.2013, ולו נעתרו לבקשת הארכה של המשיבה מיום 30.05.2013, היו עומדים לרשות המשיבה 18 חודשים (12+6) מיום הגשת הבקשה (05.09.2012) לצורך קבלת היתר, קרי: עד ליום 05.03.2014.

כיום אין עוד מחלוקת כי המשיבה הייתה יכולה להשיג את היתר הבניה עד ליום 05.03.2014 לעיל, הן לאור העובדה שבתיק הבניין נמצא חישוב אגרות, המלמד שהמשיבה השלימה את התנאים שבהחלטת הועדה מיום 11.02.2013, והן, ובעיקר, מכוח ממצאו של בית משפט קמא, שנסמך על חוות דעת המומחים שהעידו לפניו, לרבות עדות מומחה המערערים, לפיו "הזמן הסביר להוצאת היתר בנייה במקרה שלפניי הינו כתשעה חודשים מיום החלטת הוועדה המקומית", ומשכך "...לו הייתה מקבלת התובעת ארכה, הרי גם לפי המומחה מטעם הנתבעים עצמם, הייתה זו עומדת במועד ההסכמי כאשר תום המועד ההסכמי, כולל הארכה הינו 5.3.14".

אין פלא אפוא שהמערערים מיקדו את טיעוניהם בערעור בטענה להיעדר זכאות של המשיבה לקבלת הארכה בשל הגשת בקשת ההיתר באיחור.

17. טענת המערערים לאי זכאות המשיבה לארכה הנסמכת על מועד הגשתה של הבקשה להיתר באיחור של 18 ימים מקוממת.

ראשית, הבקשה להיתר אכן הוגשה ביום 05.09.2012 שעה שמניין שלושה חודשים מיום חתימת ההסכם מביאנו ליום 17.08.2012. אלא שהוברר בבית משפט קמא כי עו"ד ברנט ב"כ המערערים חתם בשם מרשיו על הבקשה להיתר באותו היום בו הוגשה, ביום 05.09.2012! הדעת נותנת כי לו סבר עו"ד ברנט שהמשיבה החמיצה את המועד להגשת הבקשה וכי היא נמצאת בהפרה, שלא היה חותם על הבקשה, למצער, היה חותם תחת מחאה ומסייג את חתימתו תוך שמירה על טענת האיחור, בניגוד לממצאו של בית משפט קמא לפיו "עו"ד ברנט חתם בשם הדיירים ביום 5.9.12 על הבקשה להיתר ללא מחאה".

הפסיקה אינה מאפשרת התכחשות למצג:

"ההתכחשות למצגים (וכן להבטחות) שניתנו במשא ומתן לכריתת חוזה או למצגים שנתנו יסוד להנחה כי נותנם לא יעשה שימוש בזכות המוענקת לו על-ידי החוק או החוזה - מהווה פגיעה בחובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12ו 39-לחוק החוזים. לפגיעה זו משקל יתר אם (כפי שנדרש בדיני ההשתק) זה שכלפיו נעשה המצג (או מקבל ההבטחה) שינה על-פיהם את מצבו לרעה" (רע"א 4928/92 יחזקאל עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ''ד מז(5) , 94, 100-101).

עו"ד ברנט היה מנוע אפוא, נוכח חתימתו על הבקשה, מלהסתמך על נימוק הגשת הבקשה באיחור.

שנית, לפי ממצאו של בית משפט קמא "הבקשה התעכבה אצל הדיירים פרק זמן של כחודש", עת סעיף 15 להסכם קובע כי "למען הסר ספק, מנהל הפרוייקט יעביר הערותיו, אם יהיו, תוך 14 ימים לכל היותר" (ההדגשות שלנו), קרי, עיכוב של 16 יום (30-14) הוא באשמת הדיירים, ויש להחסיר אותו מתקופת העיכוב של המשיבה, באופן המצמצם אותה לכדי יומיים בלבד. אף יומיים אלו נדחים בפני ממצאו הנוסף של בית משפט קמא לפיו "...ובסופה אף אבד העותק החתום, כך שהתובעת נאלצה להחתים את בא כוח הנתבעים על עותק חדש". הנה כי כן, את כל תקופת העיכוב - 18- ימים יש לזקוף לחובת המערערים ולא לחובת המשיבה.

שלישית, לאמור לעיל גם מתווספת הפרשנות הנכונה לטעמנו, של הוראת סעיף 15 להסכם, בהלימה לעמדת בית משפט קמא, לפיה ההיגד "פרק הזמן שתיערך בדיקת מנהל הפרוייקט מטעם הדיירים [14 ימים] לא ייכלל במניין התקופה להוצאת היתר בניה" נסב על תקופת שלושת החודשים להגשת הבקשה, ולא רק על תקופת שנים עשר החודשים שהוקצבו להוצאת ההיתר, וזאת בשל מיקומה של ההוראה דווקא בסעיף המתייחס כל כולו לתקופה של טרום הגשת הבקשה להיתר והמועד שהוקצב להגשתה.

פרשנות זו מוחקת כליל כל איחור מצד המשיבה בהגשת בקשת ההיתר.

18. כפי שטענו בבית משפט קמא, חזרו המערערים גם בהליך הערעור, אף ביתר שאת, על הטענה לפיה הקביעה שבהחלטת השופטת אבניאלי בהליך צו המניעה, לפיה "במהלך הדיון הוברר כי המבקשת עצמה ניהלה מו"מ עם המשיבה 22 להעברת זכויותיה בפרויקט, עקב חוסר יכולת ו/או כדאיות כלכלית אך לא טרחה לפרט זאת בבקשתה או בתצהיר הנלווה לה", חוסמת את תביעת המשיבה במחסום "השתק פלוגתא", ומחייבת את דחייתה.

העלאת הטענה, עת גלוי וידוע כי בהחלטת השופטת אבניאלי נפלה תקלה, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בניהול הליך משפטי. ונסביר.

ביום 03.06.2013 הודיע עו"ד ברנט לב"כ המשיבה כי הוא דוחה את בקשתה לארכה, וכי ההסכם עמה בטל ומבוטל. בתיקי המוצגים עבי הכרס שהוגשו לנו לקראת הדיון, בולטת שורת מכתבים שהפנתה המשיבה לעו"ד ברנט, פעם אחר פעם, בהם התחננה על נפשה, חזרה וביקשה גם מן הדין, וגם מנימוקים שלפנים משורת הדין, כי יחזור בו מהודעת הביטול וייעתר לבקשת הארכה, שאז מנוי וגמור עמה שתוציא את ההיתר במועד המתחייב ותמלא אחר כל התחייבויותיה.

עו"ד ברנט הקשיח את לבו ודחה את כל הפניות אליו.

בצר לה, ובניסיונה להקטין נזקים, ניאותה המשיבה לנהל משא ומתן עם גרינברג, שהציעה לה לקבל תמורת הסתלקותה מההסכם, דירה בפרוייקט, המירה את ההצעה, לבקשת המשיבה, לתשלום של 900,000 ₪, ולאחר מכן חזרה בה מהצעתה זו.

אלא שמשא ומתן זה נוהל לאחר שבקשת המשיבה לארכה סורבה ולאחר שהודע לה על ביטול ההסכם הביטול, ולא קודם לכן, כפי שהשופט קמא קבע: "... המשא והמתן בין התובעת לגרינברג למכירת הפרויקט החל באופן משמעותי רק לאחר הודעת הביטול", וכן: "הנתבעים אינם יכולים להסתמך כאקט מגלה הפרה צפויה על אירועים שארעו לאחר שניתנה הודעת הביטול מטעמם..." (ההדגשה כאמור במקור).

ממצאו זה של בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם תצהירו של מר גרינברג מיום 14.06.2017, שהוגש לבית משפט קמא, לפיו: "אצהיר כי פגישה ראשונה בנוכחות נציג חברת ד.א. מעלה הכרמל, מר נוימן; ב"כ התובעת דאז עו"ד פז בית הלחמי; ב"כ הבעלים, עו"ד ברנט ואנוכי, התקיימה ביום 12.6.13 בשעה 11:30 במשרדו של עו"ד בית הלחמי" (סעיף 15 לתצהירו) וכן "במסגרת הפגישה שהתקיימה ביום 12.6.13... הציעה חברת גרינברג את שניאור כי היא תרכוש אך ורק את פעילות התובעת בקשר לפרויקט וזאת בתמורה לדירת 4 חדרים שתבנה בפרויקט" שהומרה אחר כך בהצעה לתשלום בסך 900,000 ₪ כולל מע"מ. עוד עולה מתצהירו כי רק "סמוך לאחר קיומה של הפגישה הנ"ל, נשלחה לתובעת טיוטת הסכם ראשונה... במהלך מחציתו השנייה של חודש יוני 2013 התנהל מו"מ אינטנסיבי... וביום 19.6.13 התקיימה פגישה נוספת..." (סעיף 19).

אף שבסעיף 7 להחלטתה התייחסה השופטת אבניאלי לתצהירו של מר גרינברג וציינה את התאריך הנכון לפגישה שנערכה בינו לבין המשיבה "12.6.13" - חל שיבוש בפרק "הדיון במעמד הצדדים" שבהחלטה, וחודש יוני 2013 – מועד שלאחר הודעת הביטול, הפך משום מה לחודש יוני 2012 – מועד שלפני הודעת הביטול. השופטת קבעה כי "במהלך חקירתו הנגדית אישר מר נוימן כי התנהלו מגעים בין המבקשת לבין המשיבה 22... אשר במסגרתו הוחלפו תכתובות מייל בין עו"ד פז בית הלחמי לבין ב"כ המבקשת עו"ד ברנט (מש/1). בהמשך אישר כי הוחלפו טיוטות הסכם בין עורכי הדין אך טען כי הדבר נעשה ללא ידיעתו וכי את המיילים מיום 20.6.12 שקדמו להחלפת הטיוטות הוא רואה 'פעם ראשונה. לא הייתי מודע להם'..." (סעיף 11 להחלטה).

אלא שאין המדובר כלל במיילים מיום 20.6.12 כי אם במיילים מיום 20.6.13 כעולה ממוצגים מש/4 – ת/26 בתיק המוצגים של המשיבה, שאינם אלא הודעות דוא"ל שמועדיהן 20.06.2013, 23.06.2013 ו-24.06.2013, שלושה שבועות לאחר הודעת הביטול.

קביעת השופטת אבניאלי בדבר "מו"מ עם המשיבה 22 להעברת זכויותיה בפרויקט, עקב חוסר יכולת ו/או כדאיות כלכלית", שהיא הקביעה אותה מבקשים המערערים ליישם במסגרת מעשה בית דין, נסמכת רק על הפגישה, המשא ומתן ,המיילים והטיוטות, שמועדיהם אחרי הודעת הביטול ולא לפניה, ולא הוצגה בפנינו נקודת משען אחרת.

החלטת בית המשפט העליון לפיה "... משום שמחקירתם הנגדית של נוימן ועו"ד בית הלחמי עלה כי עוד בטרם בוטל ההסכם מ-2012 על ידי בעלי הדירות, ניהלה מעלה הכרמל מגעים עם גרינברג למכירת זכויותיה בפרויקט והוחלפו טיוטות הסכם" (פסקה 3 להחלטה), נסמכת על החלטת כב' השופטת אבניאלי ועל השיבוש בתאריך.

נדגיש כי איננו מתיימרים חלילה להעביר תחת שבט הביקורת את החלטת כבוד השופטת אבניאלי, ודאי לא החלטת בית המשפט העליון. כל שאנו אומרים הוא שכאשר המערערים ובאי כוחם יודעים היטב כי החלטת השופטת אבניאלי נסמכת על שיבוש בתאריך, לפיה המו"מ, המיילים והטיוטות - משתייכים לתקופה שלפני הודעת הביטול והוסתרו, בעוד שנעשו אחרי הודעת הביטול, מצופה היה כי הטענה הנסמכת על אותה החלטה לא תמצא את מקומה בטיעוניהם.

19. יתרה מזו, החלטה בצו מניעה זמני, אף שניתנה לאחר חקירת המצהירים, נעדרת מטבעה, אופי של סופיות, אין היא מכריעה סופית, משפטית או עובדתית, בזכויותיהם וחובותיהם של הצדדים באותו הליך, והיא ניתנת לביטול או לשינוי. משכך אינה יכולה להקים השתק פלוגתא בהליך אחר.

בע"א 8981/04 אבי מלכה, מסעדת אווזי הזהב נ' אווזי שכונת התקווה, נפסק:

"אמנם בעא 199/82... הועלתה האפשרות (מבלי לקבוע הלכה בעניין) כי אפשר שהחלטה תהווה מעשה בית דין, אך זאת רק כאשר 'המשפט פוצל לשלבים וניתנה הכרעה על יסוד ראיות מלאות', מה שאין כן ב'החלטת ביניים שניתנה בבקשה למתן צו זמני", וכן: "הסעד הזמני , מעצם הגדרתו, לא נועד לקבוע סופית את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים. הענקת סעד זמני אין פירושה הענקה של זכות מוקנית שאינה ניתנת לביטול".

ראו גם ע"א 10861/03 המועצה המקומית בנימינה נ' המועצה הדתית, פסקה 5, עא 4187/12 יפה עמית נ' בנק לאומי, פסקה .4

אפילו השופטת אבניאלי לא סברה שנסתם הגולל על זכות המשיבה להוכיח כי הייתה עומדת בהסכם וכי המערערים לא היו רשאים לבטלו, שאם לא כן לא הייתה קובעת כי "אם אמנם יתברר כי הצדק עם המבקשת, הרי לאור העובדה שמדובר בחוזה מסחרי, שהמבקשת לא הוכיחה עדיין כי יש באפשרותה לקיימו, ניתן יהיה לפצותה על אובדן האינטרס הכלכלי בכסף", שהרי כל שנקבע על ידה הוא שאין למנוע מהמערערים התקשרות עם גרינברג.

20. אנו מורים על דחיית הערעור.

המערערים ישלמו למשיבה את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪.

העירבון שהפקידו המערערים יועבר למשיבה באמצעות בא-כוחה.

הפיקדון שהופקד ע"י המערערים במסגרת הליך עיכוב הביצוע יועבר למשיבה באמצעות בא-כוחה.

ניתן היום, י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהעדר הצדדים.