לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לטענתה עקב תאונת דרכים שארעה לה ביום 27.6.18.

התובעת ילידת מאי 1958 וכיום בת כ-64 שנים, גננת במקצועה.

הצדדים חלוקים הן בשאלת הגרסה והן בשאלת החבות (קרי-האם מדובר בתאונת דרכים זאת ככל שתתקבל גרסתה העובדתית של התובעת) וכמובן בשאלת הנזק.

התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובעת נקבעה נכות צמיתה בשיעור 15%, נכות זו מהווה "נכות על פי דין" המחייבת בתיק זה, ככל שיוכח שמדובר בתאונת דרכים.

מטעם התובעת הוגשו תצהירים שלה, של הגב' סמארה סעאדה רנא (לעניין הנזק) ושל מר גבי חרמון. התובעת והגב' רנא נחקרו, מר חרמון לא הגיע להעיד ולהיחקר היות ובשעתו היה (לפי הנטען) לאחר השתלת שיניים, לישיבה הנדחית לא התבקש זימונו שוב והתובעת משכה את תצהירו מהתיק.

מטעם הנתבעת זומנו לעדות החוקר וכן הגב' מרוות שוקחה, החוקר לא נדרש בסופו של יום להעיד, הגב' שוקחה נחקרה (ולמרות שזומנה ע"י הנתבעת סוכם כי ב"כ התובעת יחקור אותה ראשון מה שייעל את חקירת ב"כ הנתבעת לאחר מכן אשר קיבל זכות לחקירה נגדית של העדה שזימן).

לגרסת התובעת בתצהירה, התאונה ארעה בעת חזרתה מהעבודה ביום 27.6.18 בצהריים ליד רחוב הגפן 7 בחיפה. התובעת טוענת כי בעת שירדה מרכבה מעדה ונפלה מה שגרם לפגיעה בכתף ויד שמאל. לטענתה "נפלה על המדרכה".

בחקירתה הנגדית אישרה התובעת שלאחר התאונה פנתה תחילה לקופת החולים ורק לאחר מכן הופנתה לבית החולים בני ציון. כאשר נשאלה ביחס להעמדת הרכב, ציינה כי הרכב עמד חלקו על המדרכה וחלקו על הכביש (מה שיצר מעין שיפוע בין החלק הימני לשמאלי של הרכב).

לתאונה לא היו עדים מלבד מר חרמון שכאמור לא הגיע להיחקר ותצהירו הוצא מהתיק לבקשת התובעת.

מטעם הנתבעת העידה הגב' שוקחה שאישרה שאמרה לחוקר כי היא חשבה שהתובעת החליקה ונפלה על המדרכה בדרכה הביתה, דקות לאחר שעזבה את גן הילדים. למעשה ניתן לקצר ולומר כי הגב' שוקחה אישרה את נכונות תמליל השיחה עם החוקר (ולכן התייתרה עדותו). כאן המקום לומר שעל פי התמליל נשאלה הגב' שוקחה האם הנפילה קשורה לרכבה של התובעת והיא ענתה ש"לא..לא,לא...", היא למעשה אינה יודעת דבר על סיבת הנפילה ואין בנמצא שום אמרה או טענה שהגב' שוקחה ראתה את התאונה.

מכאן כל צד בתביעה לקח את עדות הגב' שוקחה למקום הנוח לו, אני מעדיף את טענות ועמדת התובעת בנקודה זו לפיהן עדותה של הגב' שוקחה איננה בעלת משקל מן הטעם שאין לה שום ידיעה אישית על התאונה והיא שמעה חלקי גרסאות מפי מורות אחרות ולא שמעה גרסה מלאה מפי התובעת עצמה אלא רק קיבלה הודעה ממנה שהיא נפצעה בתאונה ותו לא.

הגב' שוקחה הדגישה בעדותה שאין לה ידיעה בנוגע להגדרת "תאונת דרכים" וענתה בשלילה לשאלת החוקר בדבר מעורבות רכב משום שסברה שמשמעות מעורבותו של רכב היא שהתובעת נדרסה או נפגעה מרכב .

אם כך, עדות הגב' שוקחה איננה מסייעת לנתבעת שזימנה אותה ברם היא בוודאי לא מסייעת לתובעת שכן בשום שלב לא הובאה לידיעתה העובדה הנטענת שהתאונה ארעה בעת יציאה מהרכב והגב' שוקחה לא שמעה על מהלך תאונה כזה ממי מהמורות האחרות.

המשמעות אם כך שלאופן אירוע התאונה יש רק עדות אחת ומדובר בעדות יחידה של בעלת דין.

הנתבעת הרחיבה בסיכומיה במישור זה והצביעה על כך כי מעבר לאי קיומם של עדות או חיזוק לגרסת הנתבעת, הרי בהזדמנויות הראשונות בהן פנתה לטיפול רפואי, לא אוזכרה מעורבותו של רכב.

טענה זו של הנתבעת נכונה, התובעת לא הזכירה בתצהירה את הפניה הראשונה לקופת חולים ברם כיום אין חולק שכך עשתה ואין חולק שברשומה הרפואית מאותו היום בקופת החולים לא עולה אזכור למעורבות רכב, למען הסדר הטוב אצטט את האמור ברשומה מקופת חולים מאוחדת שהוגשה לתיק:

"היום בחזרה הביתה מהעבודה נפלה על צד שמאל של הגוף, נחבלה בגפה שמאלית עליונה ואינה מסוגלת להזיזה"

בסעיף האבחנות נרשם WORK ACCIDENT.

מקופת החולים פנתה לבית החולים בני ציון. במסמכים מבית החולים בני ציון נרשם:

בשחרור סיעודי "המטופלת הגיעה עקב חבלה ביד שמאל מהיום"

בסיכום הביקור במיון "היום בחזרתה הביתה מהעבודה לפי הפנייה, נפלה ונחבלה בצד שמאל של הגוף, לדבריה נחבלה באמה שמאל. שוללת חבלת ראש או חבלות אחרות.

גם כאן כל צד נתן לדברים את הצבע הנוח לו ברם איך שלא ייבחנו הדברים, אין מצד אחד במסמכים הרפואיים הראשונים תיאור פוזיטיבי של נפילה אחרת (קרי "נפלה במדרגות" "נפלה בבור", "החליקה על שמן" וכיו"ב) ומצד שני אין שום אזכור של נסיעה, סיום נסיעה, רכב, נפילה מרכב, נפילה בעת יציאה מרכב וכיו"ב.

היות והנטל להוכחת הגרסה רובץ על התובעת הרי הקביעה הרלוונטית לגבי מסמכים אלו היא שהם לא מסייעים ומחזקים את עדותה גם אם אינם סותרים אותה.

ביום 1.7.18 ביקרה התובעת בקופת החולים ואז נרשם לראשונה "ביום 27.6.18 נפלה מזמן יציא מאוטו בדרך מהעבודה נחבלה ביד שמאל..." (שגיאות הכתיב במקור)

זו גם הייתה הפעם האחרונה שהרכב אוזכר במסמכים רפואיים שכן ביום 3.1.19 שוב נרשם "לפי דיברי הנבדקת נפלה 27.6.18 בדרך מעבודה..." (שגיאת הכתיב במקור).

למוסד לביטוח לאומי הוגשה תביעה לתשלום דמי פגיעה בעת שהתובעת כבר הייתה מיוצגת (סעיף 5 לאותה תביעה) ובה נרשמה מעורבות רכב:

אלא שבדו"ח הוועדה הרפואית שדנה במל"ל בתביעת התובעת שם נרשם (משום מה) שאין מעורבות רכב (קטיגורית):

בהחלט ייתכן שמדובר בטעות או אי הבנה וספק אם התובעת אכן שללה מעורבות רכב (ולו משום שבשעתו כבר הייתה מיוצגת והתביעה נגד הנתבעת הוגשה כחודש בלבד לאחר מועד הוועדה שהתכנסה ביום 14.5.19).

מכל מקום, משקלם של המסמכים וההודאות המאוחרות נמוך בעוד שמשקלם של המסמכים וההודעות הסמוכות מיד לאחר התאונה גבוה יותר.

האם ניתן לקבל את התביעה?

כאמור, עניין לנו בעדות יחידה של בעלת דין ללא שום סיוע חיצוני, המסמך הרפואי בו אוזכר רכב מגיע מאוחר מדי וניתן מספר ימים לאחר התאונה.

סעיף 54 לפקודת הראיות קובע שעל בית המשפט לנמק מדוע הוא מסתפק בעדות כזו. הוראה זו זכתה להתייחסות רחבה בפסיקה אשר הורתה לשופט המכריע על פי עדות יחידה לפי סעיף 54 הנ"ל לנקוט בזהירות "כפולה ומכופלת", "להזהיר עצמו" ולא להסתפק רק בכך שהעדות עשתה רושם אמין ואם רק על רושם זה הוא סומך, עליו לדחות את התביעה ולמשל ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד יצחק ואחרים:

"(עתה סעיף 54 של פקודת הראיות [נוסח חדש]) ביטל את הצורך בעדות מסייעת במשפט האזרחי. אולם בצדק ציין השופט רווה בהחלטתו שעדיין חייב השופט, בכל אחד מחמשת המקרים השכיחים המנויים בסעיף 54, לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות אחת, ללא סיוע. לשם כך אין די בנוסחה חסרת המשמעות ששופטים סיגלו לעצמם, על-פי משקל האזהרה שהשופט באנגליה נוהג לתת לחבר המושבעים, כאשר אצלנו השופט כביכול "מזהיר את עצמו" שלפניו רק עדות אחת, כאילו שופט אינו מוזהר ממילא להקפיד בכל מעשה שפיטה שהוא עושה. פירושה של אותה "אזהרה עצמית" אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב השופט בזהירות כפולה ומכופלת. אולם עצם הצורך בזהירות מיוחדת כזאת עדיין אינו ממצה את החובה המוטלת על השופט לפי סעיף 54, לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק."

בית המשפט העליון מיקד את העניין והורה שעל מנת לתת "אמון מלא" בעדות יחידה של בעל דין מחויב בית המשפט להקפיד ולהחמיר עם עדות וגרסת התובע יותר מאשר עם תובע אחר שגם גרסתו מתקבלת אך יש לה סיוע או חיזוק ויישום גישה זו יוצר בתיק זה בעיה של ממש מבחינת התובעת כפי שיפורט להלן.

כדי שאוכל לנמק הכרעה המתבססת על "אמון מלא" בעדות יחידה של בעלת דין, על העדות כאמור להיות ללא רבב, שלמה וקוהרנטית משלב התצהיר ועד תום החקירה ועל התובעת היה לעשות הכל כדי לוודא שלא ייווצר מצב בו היא מבקשת לזכות במשפט על סמך עדותה היחידה.

והסיפא לפסקה הקודמת שומט את הקרקע מתחת לאפשרות לקבל את התביעה על יסוד "אמון מלא" בעדות יחידה. במקרה כאן היה בנמצא עד שהצהיר כי ראה את אופן קרות התאונה ורץ לעזרת התובעת והוא זה שעזר לה לקום מנפילתה . הווה אומר שמדובר בעד מהותי שהיה יכול לשפוך אור על אופן קרות התאונה, איך, מתי והיכן בדיוק נפלה התובעת, מה אמרה לו עם הגעתו ולכאורה מדובר בעד שאין לו עניין להתחמק מעדות (אם היא נכונה).

משכך כלל לא מובנת אי הגעתו של העד להעיד בדיון ההוכחות הראשון (ספק אם השתלת שיניים מצדיקה זאת) ועוד פחות מובנת היא הקלות בה מיד ויתרה התובעת על עדותו, מקל וחומר כשלב"כ התובעת ניתנה "השליטה" על קיום מועד ההוכחות נוסף (קרי האפשרות להודיע על חקירת עדת הנתבעת) ואכן ביקש הוא מועד כזה ברם ללא זימון העד מטעמו.

רק עתה בסיכומי התובעת נטען בסעיף 30 שהעד סובל ממחלת כלי דם מרותק למיטתו ואיננו יכול להעיד, אולי זה נכון להיום ברם לא זה מה שנאמר ונמסר בשעתו ולא ברור ממתי הפך, אם בכלל, למנוע מלהופיע לבית המשפט.

כאשר בעל דין עליו נטל ההוכחה נמנע מלהביא ראיה או עדות שהן בבחינת "ראיית/עדות זהב" עבורו, לא ניתן להסתמך רק על עדותו ולקבוע שחרף ההימנעות מהבאת העדות הנוספת, יש לתת "אמון מלא" כזה מיוחד, בעדות אותו בעל דין.

ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו שהיה בידו חומר שהיה מביא לסתירת עדות אותו עד (מר חרמון) ברם אינני נדרש לטענה זו שכן העדות בכל מקרה, חסרת משקל ללא חקירה נגדית והתובעת ויתרה עליה.

כאן לא מסתיימות הבעיות שבגינן אי אפשר לקבל את התביעה על יסוד עדותה היחידה של התובעת. תצהיר התובעת לקוני וכל התיאור של הנקודה העיקרית במחלוקת בתיק זה מתמצא ב:

בחקירה הנגדית התפתחה הגרסה, התובעת אישרה כי התצהיר איננו מדייק כשהוא מתחיל את הטיפול הרפואי בבית החולים בני ציון וכי בפועל היא אכן פנתה תחילה לקופת החולים (עמ' 1 לתמליל שורות 36-38).

ואז מעמ' 3 לתמליל מול שורות 34-37 עולה רושם, מפי התובעת (נרשם בתמלול בטעות מפי ב"כ הנתבעת ברם האזנתי להקלטה) שאין היא באמת זוכרת מה בדיוק קרה ואיך בדיוק מצאה עצמה על הרצפה, פגועה וכואבת, התובעת אישרה בעמ' 4 לתמליל בשורות 12-13 שהיא לא יודעת אם החליקה או נפלה.

באותו השלב ואחרי שלא ניתן היה להבין איך בדיוק ארעה התאונה, התערבתי וביקשתי מהתובעת שתספר, לאט, בפירוט ובסדר כרונולוגי מה באמת קרה, מהיכן הגיעה, היכן חנתה ואיך נפלה, אז התברר לראשונה שהיא החנתה את הרכב, חציו על המדרכה וחציו על הכביש. שאלתי איזה חלק של הרכב היה על המדרכה, זה הימני או זה השמאלי (של הנהג), בתחילה נוצר רושם שהצד השמאלי-של הנהג הוא זה שהיה על המדרכה (עמ' 4 לתמליל שורות )32-33, אחר כך אמרה התובעת שבעצם הצד השמאלי בו ישבה כנהגת הוא זה שנמצא על הכביש (עמ' 5 שורות 10-11), כאן אינני יכול שלא להזכיר את טענת ב"כ הנתבעת שהשינוי בין צד ימין לשמאל של הרכב קרה לאחר התערבות ב"כ התובעת בחקירה ומהומה קטנה שנוצרה בעקבות כך כשב"כ הנתבעת מפנה לכך שברחוב הגפן בחיפה, אי אפשר לחנות חצי רכב על המדרכה "הפוך" כלומר עם צד שמאל על גביה וצד ימין על הכביש. בין לבין עלה שוב שהתובעת לא באמת יודעת מה קרה ואיך קרה שנפלה מהרכב (הרישא לעמ' 5 לתמליל).

כאן יש להתערב ולומר שאם כך הדבר, התובעת לא נפלה על המדרכה כפי שניתן היה להבין בתחילה אלא על הכביש ולכאורה שכבה שם עד שמר חרמון הגיע אליה. מעבר לצורך, מר חרמון בתצהירו לא אומר דבר על צורת חניית הרכב ועל מיקום נפילת התובעת, כביש או מדרכה.

אם כך, מעבר לוויתור על עדות חיונית ועל המשתמע מכך, לפחות מבחינת הפסיקה, עדותה של התובעת לא הייתה מושלמת, התצהיר רחוק מלהכיל את מלוא הפרטים הנדרשים ואת מהלך החקירה סקרתי לעיל. גם אם מדובר בעדות שסה"כ עשתה רושם מהימן קרי "עדות רגילה", החסרים ומהלך החקירה והתפתחות הגרסה לא מאפשרים להפוך אותה לעדות המאפשרת את אותו נימוק מיוחד לשם קבלתה כעדות יחידה או לזכות במה שמכונה בפסיקה כ"אמון מלא".

משכך אין מנוס אלא להורות על דחיית התביעה.

נוכח תוצאת ההכרעה אין באמת צורך להיכנס לשאלת הנזק אך בכל זאת ראיתי מקום להתייחס לשאלה זו ולו ברמת פירוט סבירה ותמציתית. גם כאן הנטל רובץ על התובעת, בעיקר ככל שמדובר בנזקים מיוחדים שחלקם (לעבר ובהווה) מעידים ברמה גבוהה על הדרוש והצפוי בעתיד.

גם כאן התובעת לא הפליאה לפרט, להסביר ולהוכיח את מלוא נזקיה הנטענים, ייאמר שגם הנתבעת לא הפליאה בסיכומיה בדיון בטענות התובעת ביחס לנזקיה ואין מנוס אלא לדלות את שניתן, ממה שהוגש וממה שניתנה עדות גביו.

הדיון בראשי הנזק עוקב אחר הסדר בסיכומי התובעת כאשר כל הסכומים מעוגלים ברמת אלף הש"ח לפי כללי העיגול.

הפסד השתכרות לעבר- הנתבעת לא הכחישה בסיכומיה את בסיס השכר הנטען עובר לתאונה קרי כ-8500 ₪ להיום.

אין חולק כי התאונה ארעה 3 ימים לפני החופש הגדול (עמ' 10 לתמליל שורות 32-24), אין חולק כי במהלך החופש הגדול הייתה זכאית התובעת ממילא לקבל שכר מלא ללא עבודה וגם קיבלה שכר זה (הסיפא לעמ' 10 ועמ' 11 שורות 1-8 לתמליל ) ואין חולק כי ללא קשר לתאונה, בשנת 2019 נסגר הגן בו עבדה התובעת מאז שנת 1989 ובאותה שנה גם יצאה היא לפנסיה בגיל 62 (עמ' 11 לתמליל שורות 23-29).

על פי החקירה (עמ' 12 לתמליל) שכרה של התובעת שולם גם מעבר לחופש הגדול הגם ששהתה לטענתה באי כושר עד חודש מאי 2019 אז חזרה לעבודה חלקית של כיומיים בשבוע. לטענתה נגרעו משכרה כל מיני תוספות כגון הבראה (עמ' 12 שורה 7).

באופן מוזר ביותר, הגם שתצהירה של התובעת נחתם ביום 14.9.20, לא טענה התובעת, גם לא רמזה על כך שמהפיצויים ששולמו לה, נוכה עוד שנה קודם, ביום 31.8.19 שכר החודשים ספטמבר עד דצמבר 2018 ששולם לה בזמן תקופת אי הכושר (כמעט 40,000 ₪).

באופן מוזר לא פחות, אישור המעביד על הניכוי לעיל לא הוגש בשום שלב, לא בתצהיר, גם לא בהוכחות ועד להגשת הסיכומים אז צורף לראשונה אישור הנושא תאריך 3.2.22. לתובעת הפתרונים.

התובעת טוענת כי למרות סגירת הגן והגעתה לגיל פרישת נשים, הייתה ממשיכה לעבוד, במקום אחר.

קשה מאד לברור משלל הטענות את הנזק האמיתי שנגרם, קשה להבין האם השכר שולם על חשבון ימי מחלה או שהתובעת שמרה עליהם (מדובר בכ-800 ימים) ופדתה אותם, לא ברור האם בפועל נוכו מלוא המשכורות נשוא האישור, לא ברור מה הייתה ההשתכרות עם החזרה לעבודה חלקית, אין הפניה לדו"ח רציפות בעבודה ולכן יש צורך בביצוע פסיקה על דרך אומדנה (שכן ללא ספק שהתה התובעת באי כושר וללא ספק ולפחות עד סגירת הגן, הייתה לפגיעתה השפעה כזו או אחרת על כושר השתכרותה.

היות וממילא אנכה את תגמולי הביטוח הלאומי, ייגרם עיוות אם לתובעת לא ייפסק דבר בגין תקופת אי הכושר.

התובעת בסיכומיה תבעה הפסד שכר מלא ל-26 חודשים. בגין 10 חודשי היעדרות מעבודה (ולהזכיר שבפועל מדובר ב-8 חודשים היות והחופש הגדול שולם ולא נוכה) הנני אומד את נזקיה בפועל בסכום של 60,000 ₪. בגין 16 חודשים נוספים בגינם נדרש בסיכומים פיצוי והיות ויש בסיס להניח שגננת כה מנוסה הייתה מוצאת משרה כזו אחרת בהשגחה על ילדים/כגננת, הנני אומד את הפסדיה בסך 45,000 ₪ .

סה"כ הנזק בגין הפסדי השתכרות לעבר (אין טענה בסיכומים להפסד עתידי) עומד על 105,000 ₪.

הוצאות מכל סוג שהוא, לעבר ולעתיד-הנזק לעבר הוא נזק מיוחד, מעבר להשתתפויות מינוריות בקופת החולים לא צורפה ראיה גם לא לשקל אחד של הוצאה מיוחדת. יש להניח שהיו הוצאות שנבעו מהשתתפות בביקורים אצל רופאים, נסיעות והשתתפות (ככל שהייתה) בטיפולי פיזיותרפיה וכיו"ב הוצאות מתונות. אין שום אינדיקציה לצורך בהוצאות עתידיות, בוודאי לא כאלה ברות חישוב. התאונה היא תאונת עבודה וכל הוצאה משמעותית אמורה להיות מכוסה ע"י המל"ל/חוק בריאות והנני פוסק לתובעת סכום גלובלי בסך 3,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר-בעניין זה הוגש תצהיר כלתה של התובעת שטענה כי הובטח לה פיצוי כספי על העזרה שנתנה עקב התאונה, בסיכומים הוערכה העזרה ב-1,200 ₪ ל-26 חודשים, אין בנמצא עזרה בשכר מגורם שאיננו בן משפחה. מהחומר הרפואי עולה כי לפחות בחודשים הראשונים לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה מסיבית יותר, אחר פחת הצורך בהדרגה, הדברים מסתדרים גם עם עדות כלתה שבחקירתה סיפרה שהעזרה המסיבית ניתנה בחצי השנה הראשונה (עמ' 14 שורה 25 לתמליל) וכיום כבר לא נדרש (כמובן) לקלח את התובעת או להלבישה והעזרה מתמקדת בעזרה בבישול, קניות כבדות וניקיון.

הנני מעריך את הפיצוי בגין העזרה ל-7 החודשים הראשונים ב-10,000 ₪ (יותר ממנה שהתובעת ביקשה בסיכומיה כסכום אחיד לכל אחד מ-26 החודשים שכן מה שנדרש בחודש הראשון, לא נדרש בחודש ה-20).

הנני מעריך את הפיצוי (הממוצע) בגין 19 החודשים הנוספים בסך 15,000 ₪.

סה"כ הערכת הנזק בגין עזרת צד ג' לעבר עומד על 25,000 ₪.

עזרת צד ג' לעתיד-התובעת ביקשה בסיכומיה פיצוי בסך 800 ₪ לחודש כפול מקדם 196, מדובר בסתם הערכה, הנכות משמעותית אך לא מצריכה עזרה צמודה, חישוב לפי כ-500 ₪ לחודש לפי המקדם המבוקש מביא ל-98,000 ₪ וסכום זה נראה סביר בשים לב לגילה ולנכותה של התובעת.

כאב וסבל-התובעת ביקשה 18,790 ₪, הנתבעת לא מתנגדת בסיכומיה לסכום זה ומשכך עומד הפיצוי בראש נזק זה על 19,000 ₪ להיום.

סה"כ הנזק עומד על 250,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות סך 98,000 ₪ (115,678 ₪ פחות בגין קיזוז בסך 18,000 ש"ח שביצע המל"ל ) על פי אישור מל"ל מיום 16.7.19 וכן דמי פגיעה נוספים שלא כלולים באותו אישור ל-3 החודשים הראשונים בסך 22,078 ₪ זאת על פי אישור מל"ל נוסף מיום 28.11.18.

לאחר עיגול עומדים ניכויי המל"ל על 98,000 ₪+22,000 ₪=120,000 ₪.

אשר על כן, אם הייתה מתקבלת התביעה, הייתה זכאית התובעת לקבל מהנתבעת סך 130,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%+מע"מ ובצירוף אגרת משפט ושאר ההוצאות בסכום כולל של 1,000 ₪.

אלא שהתביעה נדחית.

אשר להוצאות הנתבעת, התביעה לא נדחית כי גרסת התובעת קרסה אלא משום שלא הוכחה דיה משום שמדובר בעדות יחידה. לא מצאתי מקום לחייב את התובעת בהוצאות.

זכות ערעור כקבוע בדין.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ב, 22 יוני 2022, בהעדר הצדדים.