לפניי תביעה להחזר תשלום שביצעה התובעת לנתבעת עבור קורס שיווק אתרים באינטרנט.

בתביעתה טענה התובעת כי במהלך שיחת ייעוץ אצל נציגת הנתבעת הופעל עליה לחץ לחתום על טופס הרשמה למועמד.

לשיטת התובעת היא שילמה עבור הקורס סך של 16,900 ₪, מתוכם 4,600 ₪ מכספה הפרטי ואת היתרה היא שילמה מכספי המענק לו זכאים חיילים משוחררים.

התובעת טענה כי היא השתתפה בקורס כשלושה חודשים בלבד, החל מיום 3.4.17 ועד ליום 10.7.17, כאשר הקורס פרוס על פני כשנה. התובעת מציינת כי במקביל ללימודים היא החלה לעבוד בעבודה תובענית ובשל היותה חולת אפילפסיה אין היא מסוגלת לשלב בין השניים, על כן היא ביקשה לבטל את רישומה ללימודים ולקבל החזר כספי של שכר הלימוד.

הנתבעת מנגד טוענת כי התובעת נרשמה תחילה לקורס מקדים שמטרתו מיון הנרשמים והתאמתם ללימודים וכי היא עברה אותו בהצלחה. בתום הקורס המקוצר ניתנה לה האפשרות להחליט האם להירשם לקורס המורחב, אם לאו, כך שטענתה של התובעת כי הופעל עליה לחץ לחתום על טופס ההרשמה אינה נכונה. אגב כך מציינת הנתבעת כי עלות הקורס המקוצר היא 100 שקלים בלבד, והוא מהווה מעין תחנת יציאה בכל הקשור להתקשרות בין הצדדים. כך - באם הנרשם מבקש להמשיך בלימודים הוא משלם את עלות הקורס המורחב שהיא גבוהה יותר.

ביום 28.3.17 נרשמה התובעת לקורס המורחב בשיווק אתרים באינטרנט אשר נפתח ביום 3.4.17. התובעת למדה בקורס עד ליום 10.7.17, אז ביקשה לעזוב את הלימודים ולקבל החזר מלא של שכר הלימוד. הנתבעת הודיעה לתובעת כי עפ"י החוק אין היא זכאית לקבלת החזר שכר הלימוד.

הנתבעת טענה כי התובעת לא ציינה בפניה (לא בעת ההרשמה ולא במהלך הלימודים) כי היא סובלת מבעיות רפואיות, על אף שאלו היו ידועות לה עוד טרם הלימודים. עוד טענה הנתבעת כי בחירתה של התובעת להתחיל ולעבוד בעבודה אשר אינה מאפשרת את המשך לימודיה הינה החלטתה של התובעת בלבד, ואין ללמוד מכך כי חלה על הנתבעת חובה להשיב לה את כספה.

במהלך הדיון שנערך לפניי העידו אלו – התובעת, אביה של התובעת (עדות קצרה) ונציגת הנתבעת.

מעדות התובעת עולה כי במועד ההרשמה התובעת לא עבדה וכי במהלך הלימודים מצאה היא עבודה שאינה קשורה לתחום הנלמד בקורס, כמו כן התובעת טענה כי בשל מחלתה (חולה באפילפסיה), הנסיעות באוטובוסים השונים (ממקום העבודה ללימודים) והאינטנסיביות של העבודה לא יכולה היתה לשלב בין הלימודים לעבודה, ועל כן ביקשה היא לעזוב את הלימודים ולקבל החזר כספי. התובעת חזרה תחילה על טענתה לפיה נרשמה לקורס ביום הראשון בו הגיעה אל משרדי המשיבה, ואולם לאחר מכן אישרה כי נטלה חלק בקורס מקדים וכי חתמה על הסכם בנוגע לעריכתו כחודשיים לפני החתימה על ההסכם נשוא התביעה.

אביה של התובעת חיזק את דבריה וטען גם הוא כי מצבה הרפואי אינו מאפשר לה לשלב בין הלימודים לעבודה.

נציגת הנתבעת טענה בעדותה כי התובעת לא ציינה בפני אף גורם ובשום שלב כי היא סובלת מבעיה רפואית אשר יש בה כדי להשפיע על השתתפותה בקורס, וטענה זו הועלתה רק כאשר ביקשה התובעת לעזוב את הקורס. הנתבעת הציעה לתובעת לעבור לקורס אחר או להקפיא את הלימודים, אולם התובעת סירבה לשתי ההצעות.

לאחר ששמעתי את הדברים, קראתי את כתבי הטענות, ובחנתי את המסמכים שצורפו לתיק בית המשפט, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות – זאת מן הנימוקים הבאים –

1. מעדותה של התובעת עולה כי למעשה אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים בנוגע לכך שביום 31.1.17 היא נרשמה לקורס מקדים (מיון המועמדים) אצל הנתבעת, כשבסיומו היא נרשמה לקורס המורחב לשיווק אתרים באינטרנט (ביום 28.3.17). ומכאן שטענת התובעת לפיה ביום הראשון שבו הגיעה אל משרדי הנתבעת הופעל עליה לחץ והיא חתמה בו במקום על ההרשמה לקורס המורחב אין בה ממש.

הנה כי כן התובעת לא הוכיחה כי נפל כל פגם בכריתתו של ההסכם בין הצדדים.

1. בהעדר פגם בכריתת ההסכם, ומשלא ביקשה התובעת לקבוע כי נפל פגם בשירות אשר ניתן לה נופל הדיון לגדר ביטולו של הסכם מכח תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), תשע"א – 2010 , אשר הותקנו מכוחו של חוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

תקנה 2 לתקנות קובעת כדלקמן:

"2. צרכן רשאי לבטל הסכם בהתאם לפסקאות (1) עד (7) ובלבד שביטול הסכם לרכישת טובין יהיה בתנאי שצרכן יחזירם לעוסק והטובין לא נפגמו ולא נעשה בהם שימוש בידי הצרכן לרוכש.....

(3) לרכישת שירות כאמור בפרט 8 ו 9 לתוספת – בתוך 14 ימים מיום עשיית ההסכם ובלבד שהביטול ייעשה 14 ימים שאינם ימי מנוחה לפחות, קודם למועד תחילת השירות".

למען שלמות התמונה יובהר כי פריט 9 בתוספת מתייחס ל"חוגים וקורסים למעט קורס כהגדרתו בחוק הפיקוח על מכונים פסיכומטריים, התשס"ט – 2008", והקורס נשוא דיוננו נופל לגדרה של הגדרת פריט 9 הנ"ל.

1. מטרתו של חוק הגנת הצרכן היא להגן על צרכנים, זאת בשל אי השוויון הקיים בינם לבין העוסקים. ההנחה הרווחת היא כי הצרכן נמצא בעמדת נחיתות בהשוואה לעוסק מבחינת כוח המיקוח והמידע המצוי בידו, משכך, נקבע כי החוק הינו קוגנטי דהיינו, חוק שלא ניתן להתנות עליו ולא ניתן לוותר על הזכויות וההגנות שהוא מעניק (סעיף 36 לחוק הגנת הצרכן) (אלא לטובת הצרכן).

התקנות הנוגעות לביטול עסקה הותקנו מכוחו של החוק ומטרתן היא לעגן את זכות הביטול של הצרכן בעסקה בה התקשר עם עוסק.

1. משכך, על פי הקבוע בתקנות, התובעת הייתה זכאית לבטל השתתפותה בקורס בתוך 14 ימים מיום התקשרותה בהסכם. התקנות קובעות, כי על 14 הימים להיות 14 ימים שאינם ימי מנוחה וכן עליהם להיות קודם למועד תחילת השירות.

אין חולק, שהתובעת שילמה עבור הקורס המורחב סך של 16,900 ₪ וכי רק לאחר שלושה חודשים בהם היא השתתפה בקורס (ולו באופן חלקי), פנתה לראשונה לנתבעת וביקשה לבטל השתתפותה בקורס ולקבל החזר מלא של כספה.

משלא פעלה התובעת לביטול השתתפותה במועד – ממילא אין היא זכאית לבטל את ההסכם מכח הוראות התקנות.

1. לא למותר לציין כי התובעת ביקשה לקבוע כי ההסכם שנערך בינה לבין הנתבעת הוא חוזה אחיד, אותו יש לבטל בהיותו מקפח, ואולם התובעת לא הראתה איזו מהוראות ההסכם היא הוראה מקפחת, ולמעשה עולה מעיון בהסכם שנערך בין הצדדים כי לתובעת ניתנה אפשרות, מעבר לאלו המנויות בחוק ובתקנות, להפסיק את לימודיה מבלי להפסיד את כספה – במעבר לקורס אחר. הנה כי כן לא זו בלבד שההסכם אינו מקפח על פניו אלא שהוא מוסיף ומעניק לתובעת זכות שאינה עומדת לה על פי הדין.
2. אשר לטענות התובעת לעניין מצבה הרפואי - התובעת טענה כי מצבה הבריאותי לא אפשר לה להמשיך בלימודיה במקביל לעבודתה, ובחנתי האם יש בטענה כדי להביא לקביעה כי סיכול הוא שמנע המשך קיומו של החוזה על פי תנאיו (וזאת אף בהתעלם מהשאלה האם הסיכול מקורו בהתנהלותה של התובעת ובבחירותיה שנעשו לאחר תחילת ההתקשרות).

יחד עם זאת, התובעת לא הוכיחה את טענתה זו. התובעת צירפה לתביעתה אישור רפואי ובו המלצה על המשך הטיפול התרופתי שהיא נוטלת ללא שינוי (אף צוין כי נערך דיון על הפסקת הטיפול). מהאישור הרפואי ניתן ללמוד כי התקף הפרכוס האחרון ממנו סבלה התובעת היה בחודש מאי 2012 (כחמש שנים לפני ההתקשרות נשוא ענייננו, ועוד לפני שירותה של התובעת בצה"ל), ולמעשה אין כל הנחייה במסמך שהוצג או הגבלה על תפקודה של התובעת בקשר למחלתה, אף לא לאור שעות העבודה שבהן היא עבדה במועד הפקת האישור – 2.10.18.

1. לאור האמור לעיל, ולפי התרשמותי מעדויות הצדדים, נראה בעיניי כי הסיבה שהניעה את התובעת להפסיק את השתתפותה בקורס, הייתה השתלבותה בשוק העבודה והעדר הצורך בסיום הכשרתה לשם העסקתה. בעדותה ציינה התובעת כי עברה לתחום אחר שכלל לא קשור לשיווק באינטרנט וכי ביקשה להפסיק את השתתפותה בקורס.

מדובר למעשה, לכל היותר, בטעות בכדאיות העסקה, וזו אינה מצדיקה ביטולו של ההסכם אשר נערך כדין וכובד על ידי הנתבעת.

1. לסיכום הדברים - לאחר שמצאתי כי אין עומדת לתובעת זכות חוקית לבטל את ההסכם ללא עילה מכח תקנות הגנת הצרכן, ובשים לב לעובדה שהתובעת לא הצליחה להוכיח כי נפל פגם בכריתת ההסכם או כי יש בנסיבות כדי ללמד על סיכול האפשרות להמשיך ולקיים את ההסכם במתכונתו המקורית, ואף לא כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, בעמידתה על תנאי החוזה - אני דוחה את התביעה.
2. למעלה מן הצורך אציין כי אף במעמד הדיון הוצע לתובעת, על אף האמור, להקפיא את לימודיה ו/או לעבור וללמוד קורס אחר, וזאת בתוך טווח של שנתיים ממועד הדיון כאן – ואולם התובעת דחתה כל ניסיון לפשרה.

מכל האמור – התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בגין ההליך כאן בסך של 500 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תשלח העתק מפסה"ד לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ח כסלו תש"פ, 26 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.