בעניין בקשה להארכת מועד להישפט, שהוגשה בקשר עם דו"ח משטרה (הודעת תשלום קנס) מס' 90506536037 שנרשמה כנגד רכב המבקשת, בגין עבירת מהירות (מצלמת א-3) ביום 04.08.16.

ביום 15.08.16 נשלחה הודעת תשלום הקנס בדואר רשום לכתובתה הרשומה של המבקשת. אין מחלוקת כי המבקשת פנתה במסגרת המועד הקבוע בחוק למפנ"א, בבקשה להסבת הדו"ח על שם הנהג ברכב מר יששכר בוהדנה, העובד אצל המבקשת.

ביום 20.11.16 נשלחה למבקשת תשובת מפנ"א בכתב, והמבקשת התבקשה בה להמציא תוך 20 יום, מסמכים נוספים הנדרשים כמקובל לתמיכה בבקשתה, בהם תצהיר הנהג ותצהיר קצין בטיחות או מנכ"ל המבקשת, המאשר כי הנהג עושה שימוש עיקרי ברכב.

המבקשת לא פעלה כמבוקש ולא העבירה מסמכים במועד כפי שהתבקשה.

המבקשת טוענת בבקשתה, כי בשנת 2017 (16.02.17) קיבלה לפתע דרישה לתשלום הקנס בתוספת ריבית פיגורים.

עם קבלת דרישת התשלום, פנה ב"כ המבקשת למפנ"א בבקשה נוספת במכתב אליו צורף תצהיר מנכ"ל החברה. יש להעיר כי תאריך המכתב (נספח ג') - 12.12.18 ותאריך אימות החתימה בתצהיר (נספח ג1) גם הוא 12.12.18. בהמשך נשלחו המכתב והתצהיר פעמיים נוספות למפנ"א כ"תזכורת".

נראה כי ממועד הדרישה להעברת מסמכים (20.11.16) ועד הפניה המחודשת של ב"כ המבקשת למפנ"א (12.12.18) חלפו כ- שנתיים ימים. זאת ועוד, אף ממועד משלוח דרישת התשלום (16.02.17) ועד לפנייה למפנ"א כאמור, חלפו כ- 22 חודשים.

המבקשת לא העבירה במועד את המסמכים הנדרשים. מדובר במסמכים, שדרישתם רלוונטית ומקובלת לצורך החלטה בבקשות דומות. לא ניתן כל הסבר לשיהוי הניכר בפנייה השנייה ובהעברת התצהיר למפנ"א. לא זו אף זו, למעשה בכל התקופה לא הועבר תצהיר הסבה של הנהג.

ב"כ המבקשת טוען כלפי מפנ"א כי לא פעלו לטפל בבקשה וטוען להגנה מן הצדק בכך שנטען כי זהות הנהג [ולעניין זה למעשה אף זהות מבצע העבירה], ברורה ונמסרה על ידי המבקשת למשטרה.

עם זאת, נראה כי המבקשת לא פעלה כלל כפי שהיה מצופה ממנה לקדם את בקשתה ולעקוב אחריה. המבקשת פונה כעת לביהמ"ש בבקשתה תוך שיהוי ניכר שכן הדו"ח עצמו משנת 2016, בחלוף כמעט 3 שנים. בנוסף עולה כי המבקשת נקטה בשיהוי ניכר, כאשר לא העבירה המסמכים הנדרשים ולא קדמה בקשתה משך כשנתיים.

על פי הכללים שנקבעו זה מכבר בפסיקת בתי המשפט, בית משפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט, ישקול שיקולים הדומים במהותם לשיקולים הקבועים בסעיף 130(ח) לתקנות סד"פ, לגבי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות הנאשם, היינו: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש למשפטו, או גרימת עיוות דין למבקש, כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

[ראה: ע"פ 40395/07 יאיר גרין נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9142/01 סוריא אטליא נ' מדינת ישראל].

לעניין "סיבה מוצדקת" (לאיחור בהגשת הבקשה) - המבקשת התרשלה בכך שלא העבירה מראש עם בקשת ההסבה שנשלחה למפנ"א את המסמכים התומכים בבקשתה להסבת הדו"ח ועוד יותר התרשלה בכך שלא העבירה את המסמכים גם לאחר שנענתה בכתב על ידי מפנ"א, והתבקשה להעביר את המסמכים על פי המפורט במכתב מפנ"א.

לעניין השפעת השיהוי בהגשת הבקשה במקרים דומים, זה נאמרו בפסיקה דברים ברורים:

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, (27.12.11) (פורסם בנבו), קבע כבוד הש' רובינשטיין:

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, (19.04.12) (פורסם בנבו), קבע כב' הש' רובינשטיין:

"ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה...".

ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, (08.01.14) (פורסם בנבו), כתב כבוד הש' ג'ובראן:

"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".

ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, (30.10.14) (פורסם בנבו), במקרה של שיהוי דומה בהגשת הבקשה, נדחתה הבקשה ובית המשפט העליון (כב' הש' שוהם) קבע:

"בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)".

הדברים מדברים בעד עצמם.

לענייו טענה ל"עיוות דין - טענת המבקשת כי אדם אחר נהג ברכב במועד העבירה, מעבר להיותה טענה הדורשת הוכחה בראיות טובות, אינה מצדיקה כשלעצמה הארכת המועד להישפט ואינה מהווה "עיוות דין" שיש בו כדי להצדיק את קבלת הבקשה. [ראה רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל ; רע"פ9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל ; ע"פ 4448/09 קמר נ' מדינת ישראל].

ראוי להוסיף כי אף הטענה כי אכיפה המבוצעת במצלמת א-3 מצדיקה כשלעצמה, הארכת מועד להישפט, אף אם הוגשה בשיהוי ניכר, היא טענה שנדחתה, בפסיקה מנחה של בתי המשפט השונים. ראו למשל: עפ"ת 7334-12-18 בן דוד נגד מדינת ישראל, (26.02.18) (פורסם בנבו).

בימים אלו ממש, התקבלה החלטת ביהמ"ש העליון ברע"פ 1771/19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (11.07.19), בה קבע ביהמ"ש העליון באופן ברור, כהלכה מחייבת, כי כל הקביעות לגבי אמינות מערכת א-3 שנקבעו ב"פרשת בדראן" – אינן מצדיקות הארכת מועד להישפט על פי ס' 230 לחסד"פ.

ובלשונו של כב' הש' ג'ורג' קרא:

"לאחרונה נקבע בבימ"ש העליון כי הנפסק בעניין בדראן אינו מקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת מועד להישפט. נפסק כי פסק הדין בענין בדראן לא פסל את מצלמות א-3, ומכל מקום פסק דין זה אינו בגדר תקדים מחייב ואף לא הלכה מנחה. דברים אלה נכונים גם ביחס לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. לאמור, שהנפסק בעניין בדראן אינו מצדיק הארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר".

מכאן שעל פי הלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון - אין לקבל כאן את הטענה ל"עיוות דין".

סיכום והחלטה:

המבקשת הגישה בקשתה תחילה במועד, אולם לא עשתה דבר משך כשנתיים, אף לאחר שנדרשה על ידי מפנ"א להעביר מסמכים לתמיכה בבקשתה להסבת הדו"ח על שם עובד המבקשת, מסמכים שדרישתם סבירה ומקובלת וכן הם נמצאים בשליטתה של המבקשת.

משלא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר בהגשת המסמכים וחידוש הבקשה (לאחר שנתיים) אני מוצא כי לא ניתן "טעם מוצדק" לאי הגשת הבקשה במועד, ולא מתקיימת בשל כך עילה למתן ארכה להארכת המועד לבקשה להישפט.

בהתאם לפסיקת בתי המשפט (כפי שהובא לעיל בהרחבה), בשל השיהוי הרב בהגשת הבקשה, ומפאת חשיבותו של עיקרון סופיות הדיון, ראוי לדחות הבקשה.

לא זו אף זו, לאור קביעת ביהמ"ש העליון (בימים אלו) בעניין ליאור עבודי (הנ"ל), וההלכה כי אין לראות בטענות שהועלו כנגד אמינות המצלמה (א-3) בביהמ"ש ב"פרשת בדראן" כל חשש ל"עיוות דין" המצדיק מתן ארכה להגשת בקשה להישפט, לא מתקיים "עיוות דין" בעניינה של המבקשת.

בהעדר "טעם מספיק" לאי הגשת הבקשה במועד ובהעדר חשש ל-"עיוות דין" ונוכח האמור, אין בידי לקבל את הבקשה - לפיכך, הבקשה נדחית.

זכות ערעור כחוק.

מזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ' תמוז תשע"ט, 23 יולי 2019, בהעדר הצדדים.