1. לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בצפת בשבתו בנצרת (כב' השופטת מ. ברלינר-לוי) מיום 20.6.2019, במסגרתה מינה בית המשפט מודד מוסמך כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיבחן באיזו חלקה הוענקו לנתבע זכויות לשם הקמת קיוסק ועל אילו חלקות הוא בנוי הלכה למעשה היום.
2. עסקינן בתובענה לפינוי וסילוק יד מקרקע שהזכויות בה, כך לטענת המשיבים (כאן) הינן בבעלותם. בתמצית יצוין כי המשיבים הינם בעלי חלק מזכויות בבית משותף המצוי בגו"ח 13854/37 (להלן: "חלקה 37"), והמבקש הינו בעלים של מבנה המצוי בגו"ח 13854/114 (להלן: "חלקה 114"). בתביעה נטען כי המבקש הקים מבנה נוסף בסמוך למבנה שבבעלותו, כשהמבנה הנוסף פולש לחלקה 37 שבבעלות המשיבים. לתובענה צורפה מפת מדידה שנערכה בידי מודד מוסמך.

טענת המבקש בתמצית הינה (בין היתר) כי מיקום הקיוסק בחלקה 37 הינו המיקום בו הוענקו לו זכויות מלכתחילה. מכאן שלא קיימת כל פלישה מצדו.

1. במסגרת ההליך קמא ניתן פסק דין בתובענה עוד ביום 10.12.17. ערעור שהוגש לבית משפט זה התקבל והתיק הושב לבית המשפט קמא לשם השלמת הבירור העובדתי הנדרש לצורך הכרעה במחלוקת. לאחר השבת התיק לבית המשפט קמא, נשמעו המודד שערך את מפת המדידה וכן הגב' רבקה דובדבן (יועצת משפטית לשעבר ברמ"י), כאשר לאחר חקירתם של אלה, ולאחר שניתנה לצדדים זכות טיעון, נתן בית המשפט קמא החלטתו שלעיל על פי סמכותו שבתקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984.
2. בהחלטתו מציין בית המשפט קמא כי המינוי דרוש לשם השלמת התמונה שבפניו ועל מנת לסייע בחקר האמת וזאת נוכח טענות המבקש בפניו כי חוזה החכירה והפיתוח (על אף האמור בהם – ת.נ.ש.) מתייחסים לחלקה 37 וכן בשים לב לדברי המודד והגב' דובדבן.
3. על החלטה זו כאמור מבקש המבקש להשיג לפניי. המבקש טוען כי המשיבים לא הגישו חוו"ד בהליך קמא והסתפקו בהגשת מפת מדידה. בנסיבות אלה, המינוי לא נועד להבהרת דברים סתומים שלא מצויים בתחום מומחיותו של בית המשפט, אלא לשם הבאת ראיות עצמאיות מטעם בית המשפט, ולמעשה השלמת ראיותיהם של המשיבים. הדברים נאמרים ביתר שאת בהינתן התנגדות המבקש למינוי ולפי שאין המדובר במקרה בו עומדות שתי חוות דעת מטעם הצדדים שהמודד נדרש להכריע ביניהן. מדובר במקרה בו תובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו משלא הביא חוו"ד מטעמו ומשכך, יש אך לדחות את תביעתו. אף אין מקום למנות מודד, בהיעדר מחלוקת בדבר מיקום המבנה, כפי שבית המשפט עצמו העיר בדיון. עוד נטען כי בית המשפט קמא פירש את פסק דינו של המחוזי בערעור באופן שגוי, אף שצוין בו מפורשות כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא להמשך הבירור העובדתי ולשם כך יתאפשר לצדדים (בלבד) להביא ראיות בפני בית המשפט.
4. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובהחלטת בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה איננה מצריכה תשובה וכי דינה להידחות מיד, בגדר תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.
5. עניינה של הבקשה שלפני בהחלטת ביניים של הערכאה המבררת. על פי הפסיקה, ככלל יידונו השגות על החלטות ביניים כאלה במסגרת הערעור על פסק הדין אלא אם כן דחיית הדיון עלולה להשפיע באופן מהותי על זכויות הצדדים (רע"א 2856/12 גדעון כהן ו- 21 אח' נ' מע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.12)). לא מצאתי כי העניין שלפניי מצדיק השגה בשלב זה.
6. ראשית, רשאי היה בית המשפט קמא לפעול על פי הסמכות המוקנית לו בתקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולהורות על מינוי מומחה מטעמו וזאת לאחר שנתן לצדדים לטעון בעניין. סמכות זו, כפי שציין בצדק, איננה תלויה בהגשת חוות דעת מטעם הצדדים או בהסכמתם ודי אם בית המשפט סבור כי יש בכך כדי לסייע לו להשלים בירור עובדתי נחוץ. אין בפסק הדין שניתן בבית משפט זה, כדי למנוע מינוי כאמור או להגביל את בית המשפט ביחס לאופן המשך הבירור העובדתי הנדרש.   
7. שנית, ולגופו של עניין, בית המשפט מנה את השיקולים שעמדו ביסוד החלטתו ובכלל אלה, טענות הנתבע כי הזכויות שהוקצו לו בתשריט שצורף להסכם החכירה הינן בחלקה 37 חרף האמור בהסכם (המקצה זכויות בחלקה 114). טענה זו בהינתן הראיות שהובאו ובכללן הסכמי החכירה, טענות המודד והגב' דובדבן, טעונות בחינה, בין היתר, ע"י מודד מוסמך.
8. נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.
9. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, לא מצאתי לחייב בהוצאות. 

ניתן היום, י"ז אב תשע"ט, 18 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.