1. בפני בקשת המבקש/הנתבע 1 לחיוב התובעת בהוצאותיו.

2. ביום 31.3.20 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שבין התובעת לנתבע 2 שמסיים את המחלוקת בתיק.

3. עתה בפני בקשת המבקש לחיוב המשיבה/התובעת בהוצאות משפט.

4. לטענת המשיבה ב"כ המבקש יצר עמה קשר על מנת לסיים את המחלוקת בדרך של פשרה והמשיבה השיבה לו שתעשה ככל שביכולתה על מנת לעשות כן. הצדדים באו בדברים ובשום שלב לא עלתה בקשתו של המבקש לחיוב בהוצאות.

5. המשיבה מוסיפה וטוענת שהמבקש לא הגיש כתב הגנה וכן שב"כ המבקש מייצג את שני הנתבעים.

6. במסגרת התשובה לתשובה טוען המבקש שהמו"מ שהתנהל היה בתיק אחר ושקיים בלבול אצל המשיבה בעניין זה.

7. תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת:

"א. בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו.

ב. החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512.

ג. בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות.

ד. ניתן צו להוצאות בהליך פלוני, לא ייפגע הצו על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך של ערעור על הצו הראשון."

8. בע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן (פורסם בנבו), נקבע:

"בעל דין שזכה בדין זכאי כי שכרו לא ייצא בהפסדו וממילא זכאי הוא להוצאותיו (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 509)."

9. בת"א (מרכז) 5520-08-07 Systems Flash Disk Pioneers Ltdm נ' שמאולי יבוא ויצוע בע"מ (פורסם בנבו), נקבע:

"כעניין שבעקרון וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות. עם זאת זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 ). [ראו גם ; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 10, 2009) 745); ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600, 615 (הרשם השופט מרזל); ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, 2008), 48); ד"ר חמי בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2, תשס"ד-2004) 244-243; משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מ' 15, 2007) ב', 1315)]."

10. ומן הכלל אל הפרט, הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו מתייחס לנתבע 1, אך מציין שיש בו כדי להביא לסילוק טענות הצדדים האחד כנגד משנהו.

ההסכם נערך עם הנתבע 2 בלבד.

11. בניגוד לנטען בתגובה המשיבה וכפי שניתן לראות בפרטי ב"כ הצדדים, ב"כ המבקש אינו מייצג את הנתבע 2. נוסף בזאת, המבקש הגיש כתב הגנה בתיק.

12. מן הראוי היה לכלול ולהתייחס לנתבע 1 במסגרת הסכם הפשרה ומשהתובעת לא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

13. איני סבור שיש מקום ותועלת בעריכת בירור נוסף במסגרת ב"כ הצדדים בנוגע לניהול המו"מ ועל כן אסתפק בנטען ע"י ב"כ הצדדים.

14. אי לכך, בהתחשב בהלכה בנוגע לחיוב בהוצאות ראליות, בסוג ההליך, העובדה שלא הוצגה כל קבלה בנוגע לתשלום שכר הטרחה ששולם בפועל, השלב בו הסתיים ההליך ועידוד סיום הליכים בדרך של פשרה, המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך של 1,800 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 ימים.

ניתנה היום, י"א ניסן תש"פ, 05 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.