08 דצמבר 2020

בפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 22.9.2019, אשר התכנסה מכח פסק דין מחזיר מיום 19.3.2019 (ב"ל 43726-05-18) (להלן: "פסק הדין המחזיר") אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר (להלן: "הוועדה").

רקע רלוונטי

1. המערער, יליד 1978, מכור לסמים קשים, סובל מברונכיטיס כרונית, יתר לחץ דם, דיכאו והפרעה נפשית. המערער השתחרר ממאסר לפני שנתיים ונמצא במעקב פסיכיאטרי, כעולה מהודעת הערעור שהוגשה לתיק.
2. ועדה רפואית נכות כללית קבעה למערער נכות רפואית משוכללת בשיעור 40%. בגין מצב נפשי דיכאון וחרדות נקבעה למערער נכות בשיעור 25%, בגין ברונכיטיס כרונית – 20%, בגין יתר לחץ דם – 10%.
3. המערער הגיש ערעור על החלטת וועדת אי כושר מיום 25.4.2018. ביום 19.3.2019 נתנה כבוד הרשמת חבקין תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה: "המשיב מסכים להמלצת בית הדין להשבת עניינו של המערער לועדה לעררים (אי כושר) על מנת שתשקול עמדתה מחדש תוך התייחסות להשפעת הליקויים על כושרו לעבוד לרבות התייחסות לנתוניו האישיים".
4. המערער מלין על החלטת הועדה הנוכחית, שהתכנסה ביום 16.6.2019, דחתה את עררו והותירה את החלטת הועדה מדרג ראשון על כנה.
5. לאחר דיון שהתקיים ביום 8.7.2020 בפני כב' הרשמת שמר – בגס, ביקש המערער לטעון בפני שופט והתיק נשמע בפני ביום 24.11.2020.

עיקר טענות הצדדים

1. לטענת המערער הועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר. הועדה לא בחנה כל ליקוי, את השפעתו של כל ליקוי ואת השפעתם המצטברת על כושר עבודתו. דרגת הנכות הנפשית שנקבעה למערער בשיעור 25% לפי פריט ליקוי 34ב' 3-4 לתקנות כוללת בתוכה הגבלת בינונית עד ניכרת של כושר העבודה. הסעיף גם קובע הגבלה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי.
2. המערער עומד על כך כי אומנם שיעור נכותו המשוקללת עומד על 40%, אולם פריטי הליקוי מהם הוא סובל הינם בחומרה משמעותית עם השפעה ישירה על כושר העבודה ולא ניתנה לכך התייחסות בועדה, תוך שלא ניתנה התייחסות מפורשת לפריט הליקוי הנפשי בו מצוינת במפורש הגבלת בינונית עד ניכרת של כושר העבודה.
3. בנוסף, הועדה לא התייחסה לנתוני האישיים ולנסיבותיו האישיות, בהן היותו מכור לסמים קשים ולאחר ריצוי מאסר ממושך, שאינו מצוי במעגל העבודה מזה כ – 8 שני. הצעות העבודה אף מתעלמות מכך כי למערער בעיות תקשורת והסתגלות.
4. במסגרת הדיון טען בפני ב"כ המערער כי סוגי העבודות שקבעה הועדה כי המערער מסוגל לבצע אינן מובנות כשמדובר בליקוי נפשי שנקבע לו שיעור נכות של 25%, כי אלו אינן מתאימות לנסיבותיו האישיות של המערער וכי בעניין זה נימוק הועדה אינו מספק.
5. המשיב סבור כי דינו של הערעור דחייה, שכן לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה. הועדה קבעה כי יש בליקוי הנפשי של המערער כדי למנוע השתלבות בעבודות הכרוכות בלחץ נפשי וכי טווח עיסוקיו המתאימים של המערער גדל, נוכח העדרן של מגבלות פיזיולוגיות. תוך כך, נקטה הועדה בסוגי העבודות אשר תואמים את מגבלות המערער.
6. עוד טוען המשיב כי יש לדחות את טענת המערער לפיה פריט הליקוי הנפשי שיושם בעניינו משמעותו הגבלה בינונית עד ניכרת בכושר העבודה, שכן יש בכך כדי לאיין את הסמכות המוקנית לועדה לעררים אי כושר. המשיב אף מבקש לאבחן בין המונח 'כושר עבודה' ל'כושר השתכרות', שכן האחרון משלב את נתוניו הסובייקטיביים של המבוטח ואת השפעת כלל הפגימות.
7. במסגרת הדיון חידדה באת כח המשיב כי הועדה התייחסה לנתוניו האישיים של המערער וכי פריט הליקוי הנפשי שיושם בעניינו של המערער אינו קובע בהכרח הגבלה בינונית בכושר העבודה ויש לבחון את העניין לפי כלל הנסיבות, כאשר ממילא הגבלה בינונית בכושר העבודה תואמת לדרגת אי כושר, לפיה לא איבד המערער 50% מכושרו להשתכר. תאמר אחרת וכל מי שיושם בעניינו פריט הליקוי הנפשי הייתה נקבעת לו דרגת אי כושר אוטומטית. דרגת אי הכושר שנקבעה למערער הולמת את אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לו.

דיון והכרעה

1. מכוח סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 בית דין זה מוסמך לדון, בערעורים על החלטות ועדות לעררים (אי כושר) בשאלות משפטיות בלבד. בהקשר זה נקבע כי כיוון שהוועדה לעררים, להבדיל מוועדה רפואית לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, רק כאשר החלטתה נגועה באי סבירות העולה כדי טעות שבחוק (דב"ע שם/1031 - 01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).
2. קביעת דרגת אי הכושר מסורה לוועדה המיומנת לכך ואין בית הדין מחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו, אלא אם מדובר בטעות משפטית הגלויה על פי נוסח ההחלטה.
3. בהתייחס לוועדה הדנה בעניינו של מערער מכוח פסק דין נקבע כי עליה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה. ביקורתו השיפוטית של בית דין מוגבלת לשאלה – האם מילאה הוועדה אחר מצוות פסק הדין (ראה דב"ע נא/01 – 29 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.1.2008).
4. בענייננו, על יסוד הסכמת הצדדים, קבע פסק הדין המחזיר כי –

"ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת המשיב להחזיר את התיק לועדה בהתאם למפורט בתגובה שהוגשה ביום 18.3.19.

החלטת הועדה תהיה מנומקת ומפורטת, המערער יזומן לועדה ויוכל לטעון טענותיו בפניה".

וזו לשון הסכמת המשיב, על בסיסה ניתן פסק הדין המחזיר -

המשיב מסכים להמלצת בית הדין להשבת עניינו של המערער לועדה לעררים (אי כושר) על מנת שתשקול עמדתה מחדש תוך התייחסות להשפעת הליקויים על כושרו לעבוד לרבות התייחסות לנתוניו האישיים".

1. וכך עולה מפרוטוקול הועדה ביחס לדברי ב"כ המערער ביחס לפרטי הנכות והערר –

" הוא היה בין מאסרים. יש לו 25% נפשי שמשפיע על האלמנט תעסוקתי חברתי הוא היה במצב נפשי קשה. צורך סמים שנים רבות. לא צלח מסגרת שיקומית אין לו מקצוע. עבד כמטפל לפני שנים. הוא לוקח כדורים רבים. הוא מעולם לא השתלב באף מסגרת. צריך להתייחס למצבו הקשה בין מאסרים הוא סובל מקשיי נשימה זה מקשה עם עבודה שמצריכה תקשורת".

1. הועדה קבעה, לאחר שהאזינה לדברי בא כוח המערער, כי –

" הועדה עיינה בפסק הדין בית הדין האיזורי לעבודה 26/3/19 וכן עיינה בתיקו הרפואי של המערער בדו"ח עובדת השיקום והאזינה לעורר ובאת כוחו ועיינה במכתב הנימוקים לועדה מאת עורכת הדין. ועדה רפואית קבעה נכות בשיעור של 40% בתאריך 25/5/17 מתוכם 25% הפרעה אישיות 20% בגין ברונכיטיס כרונית פסיכיאטר ד"ר א. קליין ציין בסיכומו מ23/5/17 שהמערער מסוגל לעבודה מלאה ללא לחץ נפשי וללא חשיפה לאבק. לפיכך המלצתו היא שהנ"ל לא איבד כדי 50% מכושרו לעבוד ולהשתכר. עובדת השיקום בחוות דעתה מיום 22/7/17 קבעה שהנ"ל כשיר לעבוד כסדרן במרכול וכן בעבודות ייצור עובדת השיקום ציינה העדר ליקויים פיזיים מגדילים את טווח יכולתו התעסוקתית. המערער עבד כמטפל בקשישים והועדה סבורה כי הוא אינו כשיר לעבוד בעיסוק זה בדיוק שקבע ד"ר תמיר גפן רופא תעסוקתי אשר בדק אותו ב 3/5/5 עם זאת לאור גילו הצעיר והעדר השכלה אקדמאית הרי שכשיר לעבוד ע"פ המגבלות שקבע ד"ר קליין בחוות דעתו הרכבה אריזה מיון והדבקה ליד שולחן עבודה סדרן במרכולים איסוף עגלות במרכולים וכדומה, כל זאת בהיקף מלא.

הועדה מודעת לרקע האישי כולל המאסרים החוזרים והעדר רצף תעסוקתי משמעותי, אולם הועדה סבורה שהוא מסוגל והיה יכול לבצע את המטלות בעיסוקים שהוצעו לעיל.

לפיכך הועדה שבה ודוחה את הערר ומקבלת את החלטת דרג 1.

1. אחרי שעיינתי בפרוטוקול הועדה ובטענות הצדדים, מצאתי כי זו קיימה אחר הוראות פסק הדין המחזיר. משכך, לא מצאתי כי נפל פגם משפטי בהחלטתה, המצדיק את החזרת עניינו של המערער לפתחה.
2. מהתיאור שהובא עולה, כי הוועדה נימקה החלטתה, כאשר מסקנתה מבוססת על ממצאים ונתונים מתיקו של המערער. ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה, אשר על יסוד המסמכים שבתיק פירטה מהם הליקויים המגבילים את כושר העבודה של המערער, נתנה דעתה לנתוניו האישיים, ציינה עבודות שהמערער מסוגל לבצע במצבו ועל סמך כל אלה קבעה את דרגת אי הכושר.
3. הוועדה הסבירה כי על אף נתוניו האישיים של המערער, הכוללים מאסרים, העדר רצף תעסוקתי, ברונכיטיס והפרעת אישיות קיימת, יכול המערער לעסוק בעבודות ללא לחץ נפשי וללא חשיפה לאבק, תוך שהיא מונה את העבודות אותן מסוגל המערער לבצע: עבודות הרכבה, מיון, הדבקה ליד שולחן, סדרן במרכולים, איסוף עגלות וכו'.
4. איני מקבלת את טענת המערער כי היה על הוועדה לנמק יותר לגבי התחום הנפשי לאור פריט הליקוי שיושם בעניינו. אכן, פריט הליקוי הנפשי שהותאם בעניינו של המערער מציין כי בהפרעה זו, בגינה קיבל המערער נכות, קיימת הגבלה בינונית עד ניכרת של כושר העבודה, אך אין בכך כדי לגרוע מסמכותה של הועדה לעררים (אי כושר) להתייחס לנתוניו האישיים של המבוטח ולקבוע את אשר מוטל עליה, קרי לבחון את יכולתו של המבוטח להשתכר, נוכח ההפרעה שקיימת לו.

הדברים אף מתיישבים עם עב"ל 327/03 מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 15.4.2004, בו נקבע כי יש לראות בנכות הרפואית נקודת מוצא אובייקטיבית לעניין דרגת אי הכושר ובעניינו הדברים מתיישבים, שכן אין סטייה מדרגת הנכות הרפואית שנקבעה למערער. דרגת אי כושר מינימלית היא בשיעור 60% ונכותו הרפואית של המערער נמוכה מדרגה זו. משכך ושעה שהייתה התייחסות למצבו הנפשי של המערער, לא מצאתי כי נימוקה של הועדה חסר בעניין זה.

1. משכך, אין בידי לקבל את טענות המערער לטעות משפטית, שבעיקרן היו העדר נימוק מספיק לעניין פריט הליקוי הנפשי של המערער בקביעת כושרו להשתכר או את טענותיו לחוסר התייחסות לנתוניו האישיים, שכן כפי שהובא לעיל ניתן להיווכח כי הועדה אכן שקלה את אלו, בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר.
2. לא מצאתי אף חוסר היגיון או כי לא ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה של הועדה בסוגי העבודות לגביהן קבעה כי כושר עבודתו של המערער לא נפגע, נוכח ליקוייו של המערער ונתוניו האישיים, כפי שנפרשו בפניה.
3. בעניין עטיה שאוזכר לעיל, נקבע כי רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק, יעשה בית הדין שימוש בסמכותו ויתערב בהחלטת הוועדה. אין לומר שקביעתה של הוועדה במקרה זה הנה בלתי סבירה באופן שיצדיק התערבות כאמור. כפי שפורט לעיל, החלטת הוועדה מבוססת על שיקול דעתה המקצועי לאחר שהתייחסה למלוא הנתונים הרלבנטיים.
4. סיכומו של דבר – משלא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, כאשר מצאתי כי זו מילאה אחר פסק הדין המחזיר, הערעור נדחה.
5. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.
6. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשפ"א, (08 דצמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.