לפניי תביעה שבה נתבעים שני סעדים שונים בגין הפרה נטענת ע"י הנתבעת של הסכם סוכנות מיום 17.7.12 בין הצדדים: סעד (הצהרתי למעשה) של אכיפת סעיף 11 להסכם בדבר זכאות התובע לעמלות בגין עסקאות עבר גם לאחר סיום ההתקשרות החוזית בין הצדדים, וסעד כספי של 200,000 ₪ בגין אבדן רווחים עתידיים ובגין נזקים כלכליים ונפשיים שגרמה הנתבעת לתובע בהתנהלותה הרלוונטית (הפרת ההסכם).

עיקר הקיים והרלוונטי בתיק

• ביום 25.6.19 הוגש כתב תביעה.
• ביום 25.6.19 נדחתה בקשת התובעת מאותו יום למתן צו עשה זמני שמורה לנתבעת להמשיך לשלם לתובע את העמלות להן הוא זכאי לדבריו עפ"י ההסכם.
• ביום 10.11.19 הוגש כתב הגנה.
• ביום 26.10.20 התקיים דיון ראשון (קדם משפט).
  • בדיון זה הציגו ב"כ הצדדים את עמדותיהם לגבי המחלוקת בתיק.
  • בתום הדיון ניתנה החלטה בעניין השלמת הליכים מקדמיים ובעניין הגשת ראיות.
• ביום 7.11.21 (ולאחר אורכות שביקש וקיבל) הוגשו תצהיר עדות ראשית של התובע וכן תצהיר גילוי מסמכים מטעמו.
• ביום 10.2.22 ובהמשך לבקשות מטעם הנתבעת, הוגשו תצהיר התובע בתשובה לשאלון וכן מסמכים שונים שגולו.
• ביום 9.5.22 הוחלט ע"י כב' סגן נשיא המחוז על העברת המשך הטיפול בתיק למותב אחר, נוכח התמנות המותב הקודם הקבוע לשיפוט בבית המשפט המחוזי. בהמשך לכך הועבר המשך הטיפול בתיק אליי.
• ביום 11.5.22 נתתי החלטה שבה ביקשתי מהצדדים להגיש תקציר הקיים והנחוץ בתיק באותו שלב.
  • בהמשך להחלטתי הנ"ל הוגשה ביום 29.5.22 הודעה משותפת ומוסכמת מטעם הצדדים, לפיה ההליכים המקדמיים תמו לאחרונה, לפיה הליכי גישור ופשרה שנערכו לא הסתיימו בפשרה ולפיה מבוקש לאפשר לנתבעת להגיש ראיותיה בהקדם ולקיים לאחר מכן דיון קדם משפט נוסף.
  • בהמשך להודעת 29.5.22 הנ"ל נעתרתי לבקשת הארכה להגשת ראיות הנתבעת וקבעתי דיון קדם משפט ביום 13.7.22.
• ביום 7.6.22 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, של גב' יפית יצחקוב, שעבדה בזמנים הרלוונטיים לתביעה אצל הנתבעת כמנהלת תכנון ופיקוח על הייצור ועדיין עובדת אצלה בתפקיד זה.
• ביום 13.7.22 התקיים דיון שני (קדם משפט).
  • דיון זה הוקלט במסגרת פרויקט תיעוד דיונים, כך שקובץ ההקלטה שלו קיים וזמין לשמיעה בנט המשפט ומהווה את פרוטוקול הדיון. בנוסף קיים מסמך עזר של תמליל ההקלטה, שנסרק לתיק ביום 17.7.22 ושמחזיק 28 עמודים.
  • בתחילת הדיון התייחסו ב"כ הצדדים למחלוקת שבתיק.
  • אח"כ חקרתי את המצהירים מטעם שני הצדדים, עפ"י סמכותי בדיון מסוג זה.
  • בתום הדיון קבעתי דיון הוכחות קרוב – ליום 19.7.22.
• ביום 19.7.22 התקיים דיון שלישי (הוכחות).
  • דיון זה הוקלט במסגרת פרויקט תיעוד דיונים, כך שקובץ ההקלטה שלו קיים וזמין לשמיעה בנט המשפט ומהווה את פרוטוקול הדיון. בנוסף קיים מסמך עזר של תמליל ההקלטה, שנסרק לתיק ביום 24.7.22 ושמחזיק 37 עמודים.
  • בדיון זה נחקרו שני עדים: תחילה ומטעם התובע – התובע עצמו; ואח"כ ומטעם הנתבעת – המצהירה הנ"ל.
  • בתום הדיון ניתנו לצדדים הוראות בדבר הגשת סיכומים בכתב.
• סיכומי טענות מטעם הצדדים:
  • ביום 3.8.22 הוגשו סיכומים עיקריים מטעם התובע.
  • ביום 9.8.22 הוגשו סיכומי הנתבעת.
  • ביום 16.8.22 הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובע.

דיון והכרעה

דין התביעה לסעד ההצהרתי – להתקבל, ודין התביעה לסעד הכספי – להידחות.

קבלת התביעה לסעד ההצהרתי של אכיפת סעיף 11 להסכם הסוכנות

עפ"י לשון הסכם הסוכנות, אלה עיקריו:

• התובע ישמש כסוכן דפוס שמעניק לנתבעת שירות של סיוע לנתבעת בשני עניינים – ביצירת עסקות דפוס בין צדדים שלישיים לבין הנתבעת ובגביית תשלומים מאותם צדדים שלישיים עבור הנתבעת: ראו פסקת "והואיל" השנייה במבוא להסכם, שזה לשונה: "וסוכן הדפוס מבקש לסייע לחברה ליצור קשרים עם לקוחות פוטנציאליים לצורך ביצוע עבודות דפוס ע"י החברה ובמקרים מסוימים אף לגבות מצדדים שלישיים עבור החברה את התשלומים בגין ביצוע העבודות". וראו גם סעיף 3 להסכם ובו הצהרת והתחייבות התובע כסוכן דפוס.
• התובע כסוכן דפוס זכאי לעמלה בגין פעולותיו עבור הנתבעת, בשיעור (עד 5% מתמורת העסקה – "יוכרע בעל עסקה") ובתנאים המעוגנים בסעיף 4 להסכם (היות התובע "הגורם היעיל שהביא להתקשרות בעסקה", קבלת "התשלום בפועל" ע"י הנתבעת, וכן כל עוד ימשיך הלקוח וידפיס את המדיה לו אצל הנתבעת).

סעיף 11 להסכם, שפרשנותו מצויה בליבת המחלוקת בין הצדדים, קובע כך (ההדגשה אינה במקור – א.כ.): "ההתקשרות בין הצדדים לפי הסכם זה תחול מ- 17 יולי 2012, אלא אם כן יוסכם אחרת בכתב בין הצדדים. ההתקשרות תוכל לבוא לסיומה בכל עת בהודעה מוקדמת בכתב של 30 יום מאת כל צד למשנהו, אך לא תפגע בזכאותו של סוכן הדפוס להמשיך ולקבל את עמלותיו על פי דין ועל פי הסכם זה".

ניתוח מכלול טענות וראיות הצדדים מביאני למסקנות הרלוונטיות הבאות, ולצדן יובאו נימוקיי הרלוונטיים:

• במקרה שלנו הנתבעת מימשה את זכותה עפ"י סעיף 11 להסכם להביא את התקשרות הצדדים בהסכם לידי סיום, וזאת על רקע שינויים ארגוניים אצל הנתבעת, ולא הוכח ע"י הנתבעת כי הפסקת ההתקשרות בין הצדדים נבעה בשל או גם בשל הפרת ההסכם ע"י התובע.
  • נימוקיי:
    • אין חולק כי הנתבעת לא פעלה במטרה להביא את ההתקשרות בין הצדדים לסיומה במשך זמן רב מאוד (כארבע שנים), חרף כך שלדברי הנתבעת במשך אותן שנים היא לא הייתה מרוצה מביצועי התובע (לא הביא עסקאות חדשות ולא תפעל כראוי הדרוש בנוגע ללקוחות קיימים). ניכר מן ממכלול הראיות, שהנתבעת פעלה לסיום ההתקשרות רק בעיתוי ובנסיבות שבהן בחרה לבצע אצלה שינויים ארגוניים רלוונטיים, כאשר הליקויים בעבודתו של התובע באותן שנים, ככל שהיו כאלה וככל שחרגו מהסביר (והדוגמאות שאותן הציגה הנתבעת לליקויים שונים לא הצביעו על ליקויים קשים), לא היו סיבה בפני עצמה (סיבה יחידה או אחת הסיבות) לרצונה של הנתבעת בהפסקת ההתקשרות.
    • הוברר כי התובע עבד בעבר כעובד של הנתבעת ותחת ניהולה של עדת ההגנה, וניכר וגם הגיוני שרקע מיוחד זה השפיע גם על הסובלנות החוזית/המשפטית מצד הנתבעת כלפי התובע, גם כאשר ביצועיו לקו בחסר לשיטת הנתבעת (ראו למשל דברי עדת ההגנה בעמ' 17 לתמליל הדיון מיום 13.7.22, שם כרכה ביוזמתה ובספונטניות את עובדת הרקע התעסוקתי הנ"ל בתשובתה לשאלת השיהוי בהפסקת ההתקשרות עם התובע נוכח איכות תפקודיו. וראו גם הודאתה המפורשת למעשה של עדת ההגנה בעמ' 21 לאותו תמליל, בכך שהרקע התעסוקתי הקודם הנ"ל השפיע על הסבלנות ועל אורך הרוח של הנתבעת כלפי התובע, בהקשר של תיקון הטעון תיקון).
    • אני מקבל את עדות התובע על כך שהסיבה הראשונה, היחידה והנכונה להפסקת ההתקשרות החוזית בין הצדדים הייתה שינויים ארגוניים, כאשר רק בהמשך הדרך נולדה לפתע פתאום הסיבה הנוספת בדמות ההפרה הנטענת של ההסכם ע"י התובע.
    • גם מהותית, לא שוכנעתי כי התובע הפר את ההסכם בכל שנות ההתקשרות עמו. נראה כי עדת ההגנה הייתה תחת הרושם (השגוי לאור לשון ההסכם), כי התובע חייב היה להביא לקוחות חדשים עפ"י ההסכם ואף לשמר באופן אקטיבי את הלקוחות הקיימים/הישנים (ניכר מעדות עדת ההגנה כי היא צברה כעס על התובע על כך שלא ביצע פעולות שימור מספיקות לשיטתה, דבר שאילץ אותה לבצען במקומו כביכול), כאשר ההסכם עצמו שותק לחלוטין בעניין זה ואינו קובע דבר לגבי מכסת חובת לקוחות חדשים או לגבי חובת שימור לקוחות קיימים/ישנים. אכן, כעמדת התובע, זכאותו המתמשכת לעמלה בגין עסקת עבר אינה תלויה בדבר עפ"י ההסכם, פרט לפעולות גבייה שעל התובע לבצע עפ"י הנחוץ והמקובל, עפ"י ההסכם ועפ"י הפרקטיקה בין הצדדים.
    • ראוי להזכיר כי הנתבעת היא זו שהציגה את טיוטת ההסכם לחתימה, והייתה מלווה בשעת המו"מ לכריתתו, לפי עדות עדת ההגנה, בייעוץ משפטי רלוונטי. אמנם הוכח שבטיוטה הוכנסו שינויים מסוימים (בסעיף 11 וגם בסעיף 4), כנראה (לפי עדות התובע) לבקשתו או ביוזמתו, אך עדיין מדובר בהסכם מחייב שנערך עפ"י מתכונת שהנתבעת הציגה, ולכן ההסכם מחייב אותה במלוא התוקף.
• פירוש הסייג שבסיפא של סעיף 11 הוא, כי זכאות התובע לעמלות (בגין עסקות העבר שלגביהן קמה עפ"י ההסכם זכותו לעמלות עוד בטרם הפסקת ההתקשרות) כפופה לכך שהתובע יבצע מה שמחובתו עפ"י ההסכם לבצע כדי להיות זכאי לאותן עמלות (עפ"י סעיף 4 להסכם), כלומר בנסיבות הזכאות לעמלות כפופה רק לביצוע גביית התשלום מהצדדים השלישיים (ככל שהדבר נחוץ ומקובל עפ"י לשון ההסכם ועפ"י הפרקטיקה הרלוונטית בין הצדדים), ואין כל רלוונטיות לתנאי בדבר היות התובע "גורם יעיל", מאחר שתנאי אחרון זה מוסב עפ"י לשונו ומהותו רק על עסקות חדשות, ולא על עסקות קיימות/ישנות.
  • נימוקיי:
    • בניגוד לעמדת הנתבעת, אין רלוונטיות לתנאי בהסכם שלפיו על התובע להיות "הגורם היעיל", מאחר שניכר שתנאי אחרון זה רלוונטי רק לעסקות חדשות בהתהוות, ולא לעסקאות עבר, שכבר הושלמו ושזכאות התובע לקבלת עמלה בגינן כבר הושלמה והתממשה.
    • איני קובע בפס"ד זה, גם לאור סוג הסעד המסוים שאותו בחר התובע לתבוע בכתב התביעה (סעד הצהרתי למעשה) וגם לאור העובדה ששני הצדדים לא הציגו טענות וראיות מלאות בעניין זה, מה בדיוק כולל תנאי הגבייה הנ"ל שבו מותנית זכאות התובע לעמלות, וכיצד ייבחן וייקבע האם ובאיזו מידה התקיים תנאי זה בפועל או צריך היה להתקיים.
• מאחר שהסעד היחיד שנתבע בתביעה שלנו בנוגע לסעיף 11 להסכם הוא הצהרתי (בלבד) במהותו (וללא קביעת עובדות וממצאים לגבי היקף העסקאות הרלוונטיות, שיעור וסכום העמלות הרלוונטיות, והשאלה האם התובע קיים את התנאי הנ"ל המוטל עליו בדבר גביית תשלומים מצדיים שלישיים), מוצהר בזאת כך: בהתאם לסעיף 11 להסכם, התובע זכאי לקבל מהנתבעת עמלות בגין עסקאות העבר (שלגביהן כבר הוכרה בעבר ע"י הנתבעת זכאותו לעמלות בטרם הפסקת ההתקשרות החוזית), עמלות בהתאם לתנאי סעיף 4 להסכם, ממועד הפסקת ההתקשרות בין הצדדים עפ"י ההסכם ואילך (ללא כל הגבלת זמן), בכפוף לתנאי הנ"ל של גביית תשלומים מהצדדים השלישיים (גבייה בהתאם למוסכם בהסכם ולמקובל ולנחוץ, מבחינת תנאי העסקות ומבחינת אופן ההתנהלות במציאות/בשטח של כל הנוגעים בדבר).
  • שני הצדדים התייחסו, כל אחד לשיטתו, לתחולת חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), תשע"ב – 2012 על המקרה שלנו, כאשר קיימת הסכמה בין הצדדים בדבר עצם תחולת החוק על המקרה שלנו. אני מוצא להעדיף את עמדת התובע על פני עמדת הנתבעת, כך שלפי העמדה המועדפת אני קובע שיש לראות בצדדים כמי שהתנו (לטובת התובע כסוכן מסחרי) על הוראות החוק (עפ"י האפשרות שבסעיף 6 לחוק), ולכן אין תחולה במקרה שלנו למנגנון הפיצוי המיוחד/המורכב לו זכאי סוכן מסחרי עפ"י סעיף 5 לחוק, אלא התובע זכאי לפיצוי הרב/המשמעותי יותר הקבוע בהסכם שבין הצדדים. אמנם בהסכם שלנו אין התייחסות לאותו חוק, אך ההסכם נעשה לאחר כניסת החוק לתוקף (וכאמור אין חולק בדבר תחולת החוק בענייננו), וחזקה על יועציה המשפטיים של הנתבעת, שסייעו במו"מ לכריתת ההסכם, כי היו ערים לחוק, ולמרות מנגנון הפיצוי הקבוע בו כאמור לעיל, נתנו ידם למנגנון אחר, מיטיב יותר עם התובע. ולא מיותר לציין, כי הנתבעת בחרה שלא להעיד מטעמה את כל מי מטעמה שהיה שותף באותו מו"מ ובאותה חתימה על ההסכם, ומדובר במחדל ראייתי כבד הפועל לחובת הנתבעת.
  • יצוין כי הנתבעת פעלה בפועל במשך תקופה ארוכה של כארבע שנים שקדמו להפסקת ההתקשרות בדיוק באופן זה: שילמה והמשיכה לשלם לתובע עמלות בגין עסקאות העבר, למרות "חוסר המעש" שלו (לא הביא עסקאות/לקוחות חדשים ולא ביצע פעולות שימור לקוחות קיימים/ישנים). לכן, הפרשנות הזו שקיבלתי בפס"ד זה (לפי עמדת התובע) אינה אמורה להפתיע אותה, מה גם שזהו ההסכם שהנתבעת הייתה שותפה מרכזית/בכירה בניסוחו.

דחיית התביעה לסעד הכספי

ממסקנת דבריי מעלה עולה ברורות מסקנה נוספת והיא כי הנתבעת הפרה את חובתה עפ"י סעיף 11 לשלם לתובע עמלות בגין עסקות העבר (בכפוף לתנאי הגבייה הנ"ל). אך התובע לא תבע בכתב התביעה סעד של תשלום העמלות המגיעות לו עפ"י סעיף 11 להסכם (והוא גם לא מסר מידע וראיות מספיקים לגבי שיעור והיקף העמלות), כי אם תבע נזקים אחרים לחלוטין – נזקים שונים בגין עצם ההפרה הנ"ל.

אולם, ובעניין זה צודקת הנתבעת גם בסיכומיה, התובע לא הוכיח שום נזק נטען, בראיות מקובלות כדין. התובע טען באופן כללי וסתמי למדי לנזק בריאותי/נפשי לתובע ולבני משפחתו, אך לא פירט הדברים ולא צירף כל חוות דעת רפואית ואף לא כל מסמך אחר. התובע טען לנזק של אבדן רווחים עתידיים בשל כך שהנתבעת לא התקשרה עם שני לקוחות שהתובע ניסה לתווך לה (בסמוך לפני תום ההתקשרות החוזית בין הצדדים). אך בעניין זה מקובלת עליי לחלוטין עדות עדת ההגנה, על הסיבות הענייניות והמוצדקות שבגינן לא אושרו אותן לקוחות (סיבות הקשורות גם בהתייעלות הנתבעת וסגירת בתי דפוס ומכונות דפוס וגם בכך שאחד הלקוחות נמצא בלתי מתאים כלכלית להתקשרות חוזית של הנתבעת עמו). ראוי לציין כי עפ"י תנאי ההסכם, והתובע גם אישר זאת בעדותו, לנתבעת יש זכות מלאה ושיקול דעת בלעדי להחליט אם היא מתקשרת חוזית עם לקוח, אם לאו, והתובע לא הוכיח שהנתבעת נהגה בעניין זה בחוסר תום לב או באופן פסול אחר. מכל מקום, התובע תבע בכתב התביעה סכום גדול ועגול של 200,000 ₪ בגין נזקים, שאותם לא טרח לחשב ולכמת, ולבטח לא לבסס ולהוכיח בראיות כנדרש.

סיכום

התביעה מתקבלת באופן חלקי: מתקבלת התביעה לסעד ההצהרתי הנ"ל ונדחית התביעה לסעד הכספי.

אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו, בנסיבות, נוכח העובדה שחלק גדול מהתביעה נדחה, נוכח העובדה שהתובע לא תבע בכתב התביעה גם סעד כספי (סופי) מוגדר וברור בגין העמלות המגיעות לו לפי סעיף 11 להסכם (כפי שראוי היה לו לעשות בנסיבות), מאחר שהתובע כשל בעדותו בשני ענייני מהימנות (התובע העיד בדיון מיום 13.7.22 כי הוא כן הביא לקוח חדש במהלך 4 השנים שקדמו לסיום ההתקשרות, ואילו בדיון מיום 19.7.22 אישר שלא הביא לקוח חדש כאמור; והתובע גם הסתבך בעדותו הראשונה כי קיבל מהנתבעת רק תשבחות ולא תלונות, כאשר בהמשך אישר שאכן היו כלפיו כמה תלונות וביקורות מצד הנתבעת במהלך השנים) וגם מאחר שהתובע לא הציג ראיה מטעמו (חשובה לדבריו): הקלטה ותמליל הקלטה של שיחה שקיים התובע עם עובדת הנתבעת, וגם עדות של העובדת הנ"ל.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסה"ד לצדדים ולסגור את התיק.

ניתנה היום, כ"ד אב תשפ"ב, 21 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.