בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מטעם הנתבעת, שהוגשה מבלי שהוגש עד כה כתב הטענות העיקרי מטעם הנתבעת ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הטענות העיקרי.

עפ"י ההלכה הפסוקה [רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (פורסם בנבו, 5.2.07), רע"א 9030/04, 827/05 אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ נ' גדיש קרנות גמולים בע"מ (פורסם בנבו, 26.6.07) וכן רע"א 4108/10 אוזן נ' עו"ד צוריאל לביא, בתפקידו כמנהל מיוחד (פורסם בנבו, 16.6.10)], דרך המלך בה חייב נתבע ללכת היא, כי כתב הטענות העיקרי יוגש על-ידיו ביחד עם כל בקשות הסף מטעמו ולא ייעשה פיצול במועדי הגשת המסמכים ולא תיעתר בקשתו להארכת מועד להגשת כתב טענות עיקרי עד להכרעה בבקשת הסף, אלא אם מתקיים אחד מהמצבים החריגים ויוצאי הדופן, שבהם "מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר לטענה הדיונית המקדמית; שנית הנתבע או המשיב חייב להשקיע משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונליים בנסיבות העניין, על מנת להתגונן לגופם של דברים וכל עוד לא הוכרעה טענתו המקדמית. היחס בין שני התנאים האמורים ניתן להגדרה כמקבילית כוחות" (מתוך רע"א 10227/06 הנ"ל).

לאור ההלכה הנ"ל ובנסיבות הנ"ל, אין מקום לדון בשלב זה בבקשה שבנדון, והיא תידון (ע"י המותב שייקבע לטיפול בתיק) רק אחרי שיוגש תחילה גם כתב הטענות העיקרי מטעם הנתבעת.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט"ז חשוון תש"פ, 14 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.