לפניי תביעה קטנה על סך 8,074 ש"ח בגין נזקי התובע כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב רכב הנהוג על ידי הנתבע 1, כאשר לרכב היה רתום נגרר אשר מבוטח אצל הצד השלישי.

טענות התובע:

1. ביום 17.5.2019 חנה רכבו של התובע במקום המיועד לחניה במקום מגוריו של מר וקנין, לו מסר התובע את רכבו ברשות.

כאשר הגיע מר וקנין לרכב התגלה לו, כי הרכב ניזוק בחלקו השמאלי קדמי, כי המגן התעקם וכי הפנס נפגע.

2. מתיעוד שנערך באמצעות מצלמות של השכנים עולה, כי הנתבע 1 גרם לנזק לרכבו של התובע, כאשר פגע בו באמצעות נגרר שהיה רתום לרכבו.

3. בשל הנזק שנגרם לרכבו הגיש התובע את התביעה בגדרה נתבע סך של 5,774 ש"ח בגין נזקי הרכב; סך של 800 ש"ח בגין התשלום לשמאי עבור עריכת חוות הדעת; וסך של 1,500 ש"ח בשל הפסד יום עבודה בגין איתור הפוגע, והטרחה הכרוכה בניהול הדיון.

טענות הנתבעים/מגישי ההודעה לצד שלישי:

4. המגע שנוצר בין הרכבים הוא "נגיעה קלה" ולא נגרמו כל נזקים הן בנגרר והן ברכב התובע.

הפגיעה היה פגיעה קלה, והנזק שנטען לא נגרם כתוצאה מהתאונה. עוד נטען, כי החלק בגרר לגביו טוען התובע, כי הגרר נגע ברכבו עשוי מפלסטיק ועל כן לא יתכן שלא נגרם לו כלל נזק בעוד לרכב התובע נגרם נזק.

כן נטען, כי התובע הוא סוחר רכב, ועל כן יש לקזז את רכיב המע"מ מכל סכום אשר יפסק.

נוסף על כך טענו הנתבעים, כי התובע הגדיל את נזקיו במקום להקטינן; כי אין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים והתאונה; כי חוות דעתו של השמאי מוכחשת; וכי הרכב חנה על סימון של X אשר סומן על הכביש כדי למנוע חניה בנקודה זו.

5. כלפי הצד השלישי טענו הנתבעים, כי לאור טענות התובע, כי הגרר הוא זה שפגע ברכבו, יש לחייב את הצד השלישי, בהיותו המבטח של הגרר.

טענות הצד השלישי:

6. הנגרר הוא פאסיבי, ואין לחייב את הצד השלישי על פעולה שבוצעה על ידי הגורר אשר הוא הגורם הנושא באחריות.

בנוסף נטען, כי הנזקים הנטענים הם מוגזמים ולא מוכחים; כי לא הוצגה אסמכתא לתיקון הרכב; כי לא צורף עבר ביטוחי של הרכב וכי שכר הטרחה ששולם לשמאי מופרז.

דיון והכרעה:

7. למעשה השאלות הנדרשות להכרעה במסגרת הליך זה הן שתיים:

הראשונה, על מי מוטלת האחריות לנזקי התובע - האם על הנתבעים, בהיות הנתבע 1 הנהג ברכב הגורר; או על הנגרר (כלומר על חברת הביטוח שביטחה אותו - הצד השלישי).

השניה, האם יש לייחס לתובע אשם תורם בשל המקום בו חנה הרכב.

אציין, כי הנתבעים פרטו בכתב ההגנה טענות רבות נגד התביעה, לרבות ביחס להוכחת הנזק; הגדלת הנזק; העדר קשר סיבתי בין הנזק והתאונה; הכחשת חוות הדעת ועוד, אולם לאחר שהתקיים הדיון בתביעה, ושמעתי את נציגי הצדדים התברר, כי עיקרה של המחלוקת, אינה נוגעת לתובע (למעט בענין המשמעות שיש לייחס למקום בו חנה הרכב) אלא לחלוקת האחריות (ככל שקיימת) בין חברות הביטוח (הנתבעת 3 והצד השלישי).

קביעת האחריות לנזקי התובע:

8. הצד השלישי, המבטח את הנגרר, טען כי אין לייחס לנגרר אחריות לנזק, ויש להטיל את האחריות המלאה על הרכב הגורר.

בכתב ההגנה מטעמו הפנה הצד השלישי לת"ק 6326-02-18 גלאם נ' אמיר בראון פלדות בע"מ לפיו לנגרר אין אחריות עצמאית לתאונה, ומדובר בהתרשלות של הנהג שנהג ברכב הגורר.

אכן, גישה זו, אשר אינה רואה בנגרר ישות עצמאית שיש להטיל עליה חבות מוצאת ביטוי בפסיקה באופן נרחב.

כך למשל, בת"א 61833-05-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (20.12.2015) קבע בית המשפט, כך:

"הנהג נוהג בגורר, שלו ורק לו יש את יכולת ההנעה. הנגרר הינו חסר יכולת תנועה כשלעצמו והוא מובל על ידי הגורר ונשרך אחריו".

בת"א 73721/99 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' גדנסו אברהם (20.12.2000) הטיל בית המשפט את האחריות במלואה על הגורר תוך שנקבע, כי הפגיעה בוצעה על ידי הנגרר באופן פסיבי בעת שהיה מחובר לגורר ונשלח על ידו.

בת"א 48540/03 עמק חפר אגודה שיתופית חקלאית של משקי עובדים להובלה בע"מ נ' עלי ואח' (12.10.2004) קבע בית המשפט, כך:

"הנגרר הוא בבחינת "כלי מת חסר חיים" בהיותו מחובר לגורר ואינו בבחינת רכב מנועי... השליטה המלאה בפעולותיו מסורה בידי הנהג הנוהג בגורר המוביל את הנגרר לכל מקום שימצא לנכון ופעילותו הפוזיטיבית או מחדלו של הנהג הם שגרמו לאירוע הנזק, שכן אלמלא כן, לא היה הנזק נגרם".

בת"א 1490/05 כרמלי נ' חלף (4.1.2006) נקבע, כי האחריות היא על הגורר וכי הביטוח של הנגרר נועד למקרים בהם הנזק נגרם על ידי הנגרר מכח עצמו.

להרחבה בענין גישה זו ראו ע. סומך תאונות פח ושיבוב רכב (2013) ("ע. סומך") בעמ' 313-309.

9. אולם, זו אינה הגישה היחידה בפסיקה ופסקי דין רבים קובעים, כי אין לראות בנגרר חלק פסיבי, אלא מרגע שחובר הנגרר לגורר יש לראות את הרכב הפוגע ככלי משולב, הדורש מיומנות נהיגה מיוחדת מהנהג.

כך למשל בתא"מ 52503-08-18 איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ ואח' (27.1.2019) קבע בית המשפט, כי לא ניתן להפריד באופן מלאכותי בין הגורר לנגרר ויש לראותם כיחידה אחת ולחלק את האחריות בין המבטחות של הגורר והנגרר באופן שווה.

(ראו דעה דומה בתאמ (חי') 3477-08-10 חנג'ר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (17.1.2011).

בתא 21367/05 אלטורי נ' אלגואברה (9.11.2005) סוקר בית המשפט את שתי הגישות, מפנה בהרחבה לפסקי הדין המחזיקים בעמדות השונות וקובע, לאחר סקירה מעמיקה, כך:

"לאחר שעיינתי היטב בפסקי הדין שהוצגו בפניי, מצטרפת אני לגישת חברי המטילים את האחריות לפיצוי במקרים כגון דא גם על מטחת הנגרר, אבהיר קביעתי זו.

בראש ובראשונה, ולמעשה אין מחלוקת בין הפוסקים, כי הגורם המעוול הינו הנהג ולא הרכב. לכן, מכח קביעה זו מתחייבת המסקנה, כי הגורר, קרי כלי הרכב בו ממוקדם באופן פיזי הנהג, אינו אחראי לתאונה כי אם הנוהג בו וגם הגורר אינו אקטיבי בתאונה.

הן הגורר והן הנגרר הינם דוממים, חסרי חיות, הנשלטים על ידי הנהג, ונקודה זו לא ברורה למותב זה האבחנה אשר עושים הפוסקים בין הגורר לנגרר מדוע דווקא מוגדר הנגרר כחסר חיות והגורר אינו כזה. יתרה מזו, הן הגורר והן הנגרר הינם כלי רכב..."

להרחבה בענין גישה זו ולגבי ההצדקה להטלת אחריות שווה בין הגורר והנגרר ראו ע. סומך בעמ' 313-329 וכן פסק הדין שהגישו הנתבעים - ת"ק 13764-12-18 אלדרוב ואח' נ' מאמוס ואח' (4.9.2019).

10. לעניינו:

לאחר ששקלתי את הדברים ועיינתי בפסיקה החלטתי לאמץ את גישתם של הפוסקים המחילים את האחריות במשותף באופן שווה בין הגורר והנגרר.

אסביר -

הנהג הוא הגורם המכוון את שני כלי הרכב, ומשעה ששני הכלים מובלים על ידיו, מהווים הכלים במשותף יחידה אחת הפועלת באופן שונה מאשר פעולתם של כל אחד מהכלים בנפרד. מאחר ששני מרכיבי היחידה המאוחדת מבוטחים בנפרד, כאשר לא ניתן לייחס את האחריות או חלקה במובהק לאחד מחלקי היחידה, שכן פעולתם משותפת ואינה ניתנת לייחוס בנפרד, יש הצדקה לחלק את האחריות באופן שווה בין הגורר והנגרר.

אציין, כי במהלך הדיון ראיתי את הדברים בצורה שונה ואף הוצעה לצדדים הצעה שחורגת במקצת מהאמור כאן, אולם לאחר שקראתי את כל הפסיקה ואת הספרות הרלבנטית, התגבשה דעתי לגבי חלוקת האחריות באופן שווה בהסתמך על הטעמים כאמור.

11. משכך, ולסיכום נקודה זו אני קובעת, כי האחריות לנזקי התובע מוטלת באופן שווה בין הנתבעים מחד; ובין הצד השלישי מאידך.

12. בנקודה זו יצוין, כי מאחר שהצד השלישי לא נתבע על ידי התובע אלא צורף כחוליה שלישית בשרשרת הצדדים להליך, יש קושי לחלק את האחריות בינו ובין הנתבעים (שעה שקבעתי שלא מוטלת אחריות מלאה על הנתבעים), אולם בהסתמך על הוראות החוק המתירות לבית משפט זה גמישות דיונית וחריגה מסדרי הדין, ומאחר שהצד השלישי התגונן בכתב ההגנה הן בהתייחס לטענות הנתבעים והן בהתייחס לטענות התובע, הטלת אחריות עליו בדרך של חלוקת אחריות עם הנתבעים אינה מהווה פגיעה בזכויותיו לניהול הליך הוגן ועל כן אני קובעת, כי ניתן לחייב את הצד השלישי במישרין בגין אחריותו לתאונה (וראו בהקשר זה רת"ק 1570/09 השטיח המעופף בע"מ נ' שגב ואח' (18.1.2011).

שיעור הנזק:

13. במהלך הדיון הוצג בפניי הסרט המתעד את התאונה (עמ' 2, 20-12; עמ' 3, ש' 12-9).

צפיתי בסרט מספר פעמים, ומצאתי כי רכב התובע חנה כאשר חלקו הקדמי (לפני הגלגלים) עומד על הקו החיצוני של סימון "המעטפה" על הכביש, אשר מסמן את האזור האסור לחניה בכניסה לחניון הבנין.

עם זאת, על אף המקום בו חנה הרכב, איני סבורה שיש בכך כדי להוביל לקביעה של אשם תורם ולהפחתת הפיצוי, שכן הרכב חנה במקביל לגדר מבלי שהיווה מפגע או גרם לחסימה ולו חלקית של הכניסה לחניה.

התאונה נגרמה עקב זווית הפניה של הנהג (הנתבע 1) לתוך חניית הבנין, ולאור מיקומה של הגדר, אין במקום בו חנה רכבו של התובע כדי להשפיע על אופן התרחשות התאונה או על טיבו או שיעורו של הנזק.

על כן, אני דוחה את הטענות, כי יש להפחית משיעור הפיצוי לאור המקום בו חנה רכב התובע.

14. לאור הבירור שנערך בדיון לגבי מעמדו של התובע (עמ' 2, ש' 32-29) אני מקבלת את טענות הנתבעים לגבי קיזוז שיעור המע"מ בהתייחס לנזקים הישירים ושכר טרחתו של השמאי.

15. טענות התובע לזכותו לפיצוי בגין הפסד יום עבודה בגין איתור הפוגע נטענו ללא ראיה וללא תימוכין. הטענה בדבר הוצאות הכרוכות בניהול התביעה תילקח בחשבון בקביעת ההוצאות בפסק הדין.

סוף דבר:

בהסתמך על האמור, לאור הקביעה בדבר חלוקת האחריות בין הצדדים ודחיית הטענה לגבי ההצדקה להפחתה בשיעור הפיצוי אני קובעת, כדלקמן:

1. הנתבעים 1-3 ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך כולל של 2,810 ש"ח (סכום זה הוא מחצית נזקי הרכב בהתאם לחוות דעתו של השמאי ללא מע"מ וסכום שכר טרחתו של השמאי ללא מע"מ).

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף אני מחייבת את הנתבעים 1-3, יחד ולחוד בתשלום הוצאותיו של התובע בסך כולל של 300 ש"ח.

1. הצד השלישי ישלם לתובע סך כולל של 2,810 ש"ח.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף אני מחייבת את הצד השלישי בהוצאותיו של התובע בסך של 300 ש"ח.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד מתן פסק דין זה ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 15 ימים ממועד מתן פסק הדין.

ניתן היום, י' שבט תש"פ, 05 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.