א. מבוא וסקירת ההליך

1. תביעתה של התובעת, הגב' מנאל אבו שקרה (להלן: "התובעת") הוגשה כנגד הנתבע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"), בגין זכאותה הנטענת לתשלום דמי לידה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

2. בהחלטתו מיום 22.12.2015 דחה הנתבע את תביעתה של התובעת לתשלום דמי לידה בגין עבודתה הנטענת אצל מעסיקתה, חברת אבו שקרה תעשיות מזון (להלן: "החברה"), לתקופה שמיום 1.1.2015 ועד ליום 31.7.2015. עם זאת, אושרה התביעה באשר לעבודתה של התובעת בבית חולים "שער מנשה", לתקופה שמיום 24.7.2012 ועד ליום 31.7.2015.

3. בהחלטתו שבנדון קבע הנתבע, כי התובעת אינה זכאית לדמי לידה בגין התקופה שבמחלוקת וביחס לעבודה בחברה, היות שלא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין החברה, שנמצאת בבעלותם של שני אחיה. מכאן התביעה שלפנינו.

4. לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך, נערך ביום 19.11.2019 דיון מוקדם לפני אב"ד, כשלאחריו הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. ביום 1.12.2020 נערך דיון ההוכחות, במהלכו העידו לפנינו התובעת עצמה, וכן העיד מר עלא אבו שקרה – אחיה של התובעת ואחד מבעליה של החברה (להלן: "עלא"). לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים, והתיק הופנה לכתיבת פסק דין.

ב. התשתית העובדתית וטענות הצדדים

5. התשתית העובדתית – להלן נפרט את עיקרי התשתית העובדתית הנדרשת לענייננו ולצורך הכרעה במחלוקת שבנדון, וכפי שזו עולה מחומר הראיות בתיק:

א. התובעת ילידת שנת 1986, תושבת אום אל פחם, בעלת תואר ראשון ברוקחות, וכן בעלת תעודת קונדיטורית למתחילים;

ב. התובעת עבדה כרוקחת בבית חולים "שער מנשה" בתקופה שמיום 24.7.2012 ועד להפסקת עבודתה עקב הלידה ביום 31.7.2015;

ג. לטענתה של התובעת, היא עבדה במקביל גם בחברה, שמפעילה חנות בשם "טופ שף", המוכרת חומרים וציוד לקונדיטוריות ולאפיה. לטענתה, בתפקידה היא סייעה במכירות, ייעצה ללקוחות ולאחיה, וגם עסקה באריזות וסידור מדפים, בתקופה שמיום 1.1.2015 ועד ליום 31.7.2015. כאמור, החברה נמצאת בבעלות שני אחיה של התובעת (עלא ומוחמד);

ד. התובעת ילדה ביום 3.8.2015, ולאחר מכן הגישה לנתבע תביעה לתשלום דמי לידה. תביעתה של התובעת לתשלום דמי לידה אושרה על ידי הנתבע, כאמור לעיל, רק בגין עבודתה בבית חולים "שער מנשה";

ה. ביום 30.9.2015 הגישה התובעת תביעה לנתבע לתשלום הפרשי דמי לידה בגין הלידה, אשר מתייחסת לתקופה שבמחלוקת ובגין העבודה בחברה, שלא אושרה על ידי הנתבע. ביום 9.11.2015 נחקרו התובעת ועלא (לחוד) על ידי חוקר מטעם הנתבע^[1];

ו. במכתבו מיום 22.12.2015 ציין הנתבע כי הוא מאשר את תביעתה של התובעת לתשלום דמי לידה, רק בעבור עבודתה בבית חולים "שער מנשה", כאמור, ולא בעבור עבודתה אצל החברה. הנתבע ציין כי בהתאם לתוצאות הבדיקה שהוא ערך, הוא נאלץ לדחות את התביעה, מהטעם שבתקופה שבמחלוקת אין מדובר ביחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין החברה, ומשעה שהתובעת אינה עונה על הגדרת "עובד" אצל מעביד זה;

ז. ביום 19.12.2016 הגישה התובעת תביעה כנגד החלטתו של הנתבע, במסגרת תיק ב"ל (חי') 37311-12-16. הליך זה נמחק ביום 4.10.2018, היות שהתובעת לא הגישה תצהירי עדות ראשית;

ח. ביום 26.6.2019, כ-8 חודשים לאחר מחיקת התביעה הנ"ל, הגישה התובעת את התביעה הנוכחית.

6. טענות הצדדים – התובעת טוענת כי נפל פגם מהותי בהחלטת הנתבע, עת דחה את תביעתה לדמי לידה בגין העבודה בחברה, ושילם דמי לידה לפי חישוב בסיס השכר רק בגין עבודתה בבית חולים "שער מנשה". התובעת טוענת כי בינה לבין החברה התקיימו יחסי עובד-מעסיק, וכי הקרבה המשפחתית הקיימת לא פוגעת באמיתות יחסי העבודה. זאת ועוד, במהלך לידה נוספת שלה (ולאחר הנוכחית), הנתבע הכיר בתקופת העבודה בחברה כחלק מתקופת האכשרה.

7. אשר לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, התובעת טוענת כי התביעה לא התיישנה, והיא מפנה לסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). התובעת מציינת כי התביעה הנוכחית הוגשה תוך פחות משנה מהמועד שבו נמחקה התביעה הראשונה. על כן, ומשלא הוכחה טענת הרעה במצבו של הנתבע עקב מחיקת התביעה הראשונה, הרי שדין טענת ההתיישנות להידחות.

8. מנגד, הנתבע טוען כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין החברה. זאת ועוד, הוא טוען כי היות שהתובעת הגישה את תביעתה הראשונה בחלוף 12 חודשים (שהיא תקופת ההתיישנות בתיקי ב"ל, על פי דין), ומאחר שהתביעה שלפנינו הוגשה רק לאחר 8 חודשים מיום שנמחקה התביעה הראשונה, הרי שהתביעה הנוכחית התיישנה. זאת, בשל כך שצירוף שתי התקופות הנ"ל עומד על 20 חודשים, ולכן חלפה תקופת ההתיישנות, ויש לדחות את התביעה על הסף.

9. לחילופין טוען הנתבע, כי התובעת לא היתה בגדר "עובדת" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, בתקופה הנטענת בחברה. זאת ועוד, הוא טוען כי לא הוכח שהתובעת עבדה באופן סדיר בחברה, ולא הוכח שאילולא עשתה אותה, היא היתה נעשית בידי עובד אחר. לחילופין, הנתבע טוען כי עבודתה של התובעת לא חרגה מגדר עזרה משפחתית גרידא.

ג. התשתית הנורמטיבית

10. חוק הביטוח הלאומי מגדיר בסעיף 1 מיהו "עובד", כדלקמן: "עובד" – לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות"^[2].

11. בעניין יהלום קבע בית הדין הארצי לעבודה, באשר להתקיימותם של יחסי עבודה בין קרובי משפחה, כדלקמן^[3]:

"כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה, הלכה פסוקה במשפט הביטחון הסוציאלי היא, כי בית הדין בוחן בקפידת יתר את טיבם של היחסים שנוצרו: האם בפניו מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית, או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות. לשם עמידה על טיב היחסים שנוצרו בין בני המשפחה, ייתן בית הדין דעתו, בין היתר, לפרמטרים שונים כגון מסגרת שעות העבודה, האם השכר ששולם היה ריאלי או סימלי וכו'. נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית, ולובשים אופי של יחסי עובד - מעביד, מוטל על בן המשפחה הטוען לקיומם. מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד - מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי."

12. בעניין פייגלשטוק נפסק לגבי עבודה במסגרת משפחתית, כך^[4]: "כאשר הצדדים הם קרובי משפחה, יש מקום לבחון בקפידה את טיב היחסים שנוצרו: יחסים וולונטריים, התנדבותיים או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות, ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות העבודה, שכר ראלי או 'סמלי' וכדומה". אשר לנטל ההוכחה כי יחסי עבודה בין קרובים חורגים מעזרה משפחתית רגילה, והם יחסי עבודה על פי דין, הרי שהוא מוטל על התובע/ת^[5].

13. הפסיקה אף הדגישה, כי הוראות חוק הביטוח הלאומי אינן שוללות קיומם של יחסי עבודה בין קרובי משפחה. עם זאת, במקרים בהם מועסק מבוטח על ידי בן משפחה, יש לבחון את נסיבות ההעסקה, כדי לברר האם מדובר ביחסי עבודה או שמא מדובר בעזרה משפחתית בלבד. זאת ועוד, יש לבחון האם יחסי העבודה הם אכן יחסי עבודה אמיתיים, והאם ניתן לקבוע מהו שכרו של המבוטח^[6].

14. בהלכת גרוסקופף אף נקבעו מבחנים מצטברים, שמטרתם סיווג יחסי עובד-מעסיק בין קרובי משפחה. בין היתר נקבע, כי יש לבחון האם מדובר בהסדר עבודה אמיתי והאם בוצעה עבודה בפועל. כמו כן, יש לבחון האם העבודה התבצעה באופן סדיר והאם אלמלא נעשתה על ידי קרוב משפחה היתה מתבצעת על ידי עובד אחר.

15. מבחן נוסף הינו האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה, כשמטרתו של המבחן הינה למנוע ניצול לרעה של ביטוח דמי אבטלה/ביטוח דמי לידה. במסגרת מבחן זה יש לבדוק האם המבוטח/ת אכן ביצע עבודה עבור החברה. במסגרת מבחן נוסף, יש לבחון האם התשלומים ששולמו למבוטח/ת היו בגדר "שכר", והאם היה לתשלומים אופי של "שכר". כן יש לבדוק, האם התמורה שהוגדרה כ"שכר עבודה" הינה אכן כזאת.

ד. מן הכלל אל הפרט - דיון והכרעה

16. לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים וכן בכלל הראיות שהוגשו לעיוננו, ואף שמענו את התובעת והעד מטעמה במסגרת דיון ההוכחות, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואנו קובעים כי על הנתבע לשלם את הפרשי דמי הלידה בחישוב התקופה שבמחלוקת. להלן נסביר ונפרט כיצד הגענו למסקנתנו שבנדון.

17. מתוך עדותה של התובעת, התרשמנו כי היא אכן עבדה בחברה שבבעלות אחיה, בתקופה שבמחלוקת. אנו גם סבורים כי עדותה של התובעת, היתה אמינה ורציפה ולא נתגלו בה כל סתירות, ובוודאי שלא סתירות משמעותיות. כך עלה מתוך עדותו של עלא, העד מטעמה (אחיה), שהיתה אף היא אמינה ורציפה, ותמכה במלואה בגרסתה של התובעת.

18. בתצהיר התובעת ובתצהיר עלא צוין כך:

א. עד למועד הלידה, ובתקופה שבמחלוקת, התובעת עבדה בחברה בתפקיד של יועצת בענייני מוצרים ועבודה במכירות, אריזה וסידור מדפים;

ב. אשר לשכרה של התובעת, הוא עמד על 35 ₪ ברוטו לשעת עבודה, והיא קיבלה את שכרה במזומן בכל חודש, ובתאריך קבוע (9 לחודש העוקב);

ג. אשר לשעות עבודתה של התובעת, היא עבדה בין 5 ל-6 ימים, מהשעה 12.30 ועד לשעה 18.00/17.30, ולאחר שעבדה בשעות הבוקר בבית החולים, בהיקף של חצי משרה;

ד. בתצהירו של עלא הוא אישר את דבריה של התובעת באשר לשכרה, שעות עבודתה וימי העבודה.

19. נדגיש, כי טענות אלה כלל לא נסתרו בחקירתה הנגדית של התובעת ושל אחיה. בין היתר, התובעת ציינה שוב בעדותה כי שולם לה 35 ₪ לשעה, ואת השכר היא קיבלה במזומן, ב-9 לכל חודש. זאת ועוד, היא עבדה במתכונת קבועה החל מהשעה 12.30 עד 18.00/17.30, 5 או 6 ימים בשבוע^[7]. בדומה, ואשר לשכר, גם עלא העיד שהתובעת השתכרה 35 ₪ לשעה, לפי המצוין בתלוש השכר.

20. אנו מקבלים את טענתה של התובעת בסיכומיה, כי מעדותה לפנינו עלה כי היא חזרה על העובדות שמצוינות בתצהירה, והיא סיפקה מענה והסבר משכנע לכל שאלה שהופנתה כלפיה. התאמה נוספת אף קיימת ביחס לפרוטוקול חקירתה של התובעת מיום 9.11.2015, על ידי חוקר מטעם הנתבע, וגם שם היא התייחסה בפירוט לגבי שעות עבודתה ושכרה.

21. מעבר לאמור לעיל, אנו סבורים שכלל לא ניתן להכתיר את פעילותה של התובעת בחברה, ככזאת שהיא בגדר עזרה משפחתית גרידא. זאת, שכן הוכח כי התובעת היא בעלת ידע משמעותי בקונדיטוריה (ונציין כי תעודת ההסמכה הוצגה על ידי התובעת לפני החוקר מטעם הנתבע, וגם כחלק מתצהיר התובעת^[8]), שסייעה לה בצורה משמעותית בפעילותה בחברה. ראו בעדותה של התובעת, להלן^[9]:

"ש. מפנה לסעיף 6 לתצהירך שם את אומרת שעבדת בתפקיד יועצת בענייני מוצרים, מה הפירוש?

ת. יש מוצרים בקונדיטוריה שאנשים שהם לא בתחום לא מבינים מה זה, יש כל מיני שמות, חומרים שאנשים שאם לא קונדיטורים לא מבינים בזה. אני עברתי קורס ואני מבינה בזה.

ש. יועצת למי היית?

ת. לאחי, בעלים של החנות.

ש. בספטמבר כבר פתח אז איך ידע לגבי המוצרים כבר אז?

ת. עוד פעם, יש לו חברה אחרת שהוא היה משווק את החומרים האלה לקונדיטוריה אבל אני הייתי, הוא פתח חנות והתחילו אנשים לבקש חומרים, זהו....

... הייתי מוכרת, הלקוחות היו מתייעצים איתי על איך להשתמש בחומרים, מה לעשות, זו חנות שמוכרת כל מיני חומרים לקונדיטוריה, המדובר במוצרי גלם ולא במוצר הסופי כמו עוגות או עוגיות. גם מכרנו כלים.

... העבודה שלי היתה מחולקת לגם מחסן וגם חנות, היו אריזות, מכירה, לקוחות מתייעצים איתי איך להשתמש מה לעשות עם זה, זה עולם, הקונדיטוריה זה עולם בפני עצמו."

22. התובעת אף הוכיחה בקיאות בפרטי החברה והתנהלותה. אשר ללקוחות, היא ציינה ש"אצלנו במגזר זה נפוץ עכשיו שיש בחורות שעושות את העסק שלהן מהבית, מכינות כל מיני עוגות ועוגיות ומוכרות, זה נפוץ אצלנו במגזר וגם במגזר היהודי. אני חושבת שזה נפוץ עכשיו. אלה הלקוחות שהיו, גם לקוחות שמכינות לילדים שלהם"^[10].

23. אשר לעובדים הנוספים בחברה, וביחס לשאלה "עם מי עוד עבדת באותו זמן כשהגעת לחנות, אחרי הצהריים?", היא אמרה ש"... היתה אחותי שהיא עובדת מהבוקר והשניה לא זוכרת את השם שלה, אני לא זוכרת אם זו אותה בחורה שעבדה ב 2014"^[11].

24. בדומה לכך, ציין עלא את הדברים הבאים, כדלקמן^[12]:

"החברה הזו משנת 2006, זו החברה שאנחנו מדברים איך זה התחיל, הרעיון, אחותי למדה קורסים של קונדיטוריה ויודעת שאני עובד בתחום הזה שאני משווק חומרי הגלם שמשתמשים בקונדיטוריה, כשהתחילה ללמוד את המקצוע הזה, הציעה לי לעסוק בכיוון של חנויות של קרין גורן שמשווקת חומרי גלם וציוד לתחום הקונדיטוריות אבל לבית, לשוק הקמעונאי. הרעיון מצא חן בעיניי כי בשנה הזאת אז כשהקמנו את החברה השניה, התחיל התחום הזה של הקונדיטוריות לצוץ במגזר והרבה היו באים אלי מהעיר ושואלים ורוצים מוצר איקס שמשתמשים בתחום הקונדיטוריות ומכרתי באריזות גדולות אז לא היה ניתן למכור ללקוחות קטנים והדבר הזה ממש אחרי שאחותי הביאה את הרעיון הזה אמרנו לך על זה."

25. עוד ציין עלא, כך: "היתה מוכרת, בא לקוח שואל שאלה איך מכינים איקס עוגה אז היא מסבירה, מציעה ללקוחות כיוון שיקנה רק קקאו, דברים, שיקנה עוד דברים, זו העבודה של מוכרנית. זה בחנות"^[13].

26. לאור דברים אלה, שלא נסתרו כלל על ידי הנתבע, כאמור לעיל, התרשמנו כי עבודתה של התובעת בחברה אכן היתה חיונית ונחוצה, וכי היא זו שהיתה בעלת הניסיון לביצוע עבודת המכירה והייעוץ ללקוחות החברה. כמו כן, וכפי שציינה לפנינו בעדותה, למעשה התובעת עצמה היא זו שיזמה את הרעיון להקמת החברה.

27. לעניין זה, ראו גם בעדותה של התובעת: "אמרתי לו בוא נתחיל לקיים עסק כזה קטן, אין לי את הכסף להקים את העסק, אני רוקחת בחצי משרה, יש לי את התחביב הזה"^[14]. עוד היא ציינה, שהיא הציעה כך לאחיה: "הצעה להקים חנות, למכור כל מיני דברים עם אריזות קטנות וזו היתה ההצעה, תוך כדי הייתי גם בקורס שלי"^[15].

28. אשר לסוגיה מי החליף את התובעת בעת חופשת הלידה, אנו מקבלים את תשובתה של התובעת, כי אדם בשם ח'אלד אגברייה, אף הוא קונדיטור בהכשרתו, הוא זה שהחליף אותה (ודוק – טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבע):

"ש. הוא התחיל לעבוד לפני שיצאת לחופשת לידה?

ת. אני לא ראיתי אותו. לשאלת בית הדין מתי חזרתי לעבוד אם בכלל אצל האח אני משיבה שבבי"ח חזרתי אחרי 6 חודשים אך אצלו אני לא זוכרת. לשאלת נציג הציבור האם עשית תיאום מס בין העבודות אני משיבה בחיוב והודעתי לבי"ח. בי"ח ידע שאני עובדת בעוד עבודה והם מבקשים את זה אך המשכורת שלי לא מגיעה עד תיאום מס, גם שתי המשכורות."

29. עוד העידה התובעת, שהיא עדיין מועסקת בחברה, ואף שולמו לה על ידי הנתבע דמי לידה לאור עבודתה בחברה, בגין לידה נוספת, שהיתה לאחר הלידה שבמחלוקת. כלל העובדות שבנדון מחזקים אף הם את המסקנה, כי עבודתה של התובעת אכן היתה נדרשת ונחוצה לחברה, כאמור, ובשל הידע שהיא צברה בתחום הקונדיטוריה. גם העובדה שהתובעת עבדה בחברה לפני הלידה שבמחלוקת, ואף עובדת בה עד היום, אף הן תורמות כשלעצמן למסקנה זו.

30. אשר לטענת הנתבע לגבי מועד תחילת עבודתה של התובעת בחברה – הנתבע טען כי התובעת החלה לעבוד רק בחודש 1/2015, ולא ברור מדוע היא לא החלה לעבוד בה לפני כן, כאשר היא זו שהגתה את הרעיון בדבר פתיחת החברה. לעניין זה, יש להעיר כי תשובותיהם של התובעת ואחיה לשאלה זו לא היו זהות במלואן. אשר לתובעת, היא אמרה ש"כי זה מה שיצא. יצא שאני יכולה לעבוד שם והתחלתי".

31. אשר לעלא, הוא טען כי "התחילה העבודה הרצינית והיה לחץ, הרי זו הצעה שלה, את החנות וכל הרעיון הזה". עוד השיב עלא, כאשר נשאל האם הוא הציע לתובעת לעבוד, ואמר ש"זה דיבורים אח ואחותו. הרעיון הראשוני היה ממנה". יחד עם זאת, ולאור כלל הדברים שציינו עד כה, לא התרשמנו כי המדובר בסתירה מהותית של ממש, וכזאת שיש בה כדי להוביל לדחיית התביעה.

32. מסקנתנו שבנדון מקבלת חיזוק לאור ההסבר הסביר שנתנה התובעת, בפני עצמו, באשר למועד התחלת העבודה בחברה: "קודם כל אני מקבלת בבית מרקחת איפה שהיית עובדת בבי"ח משכורת כזו נמוכה, 3,000 ₪ ומשהו אז רציתי פרנסה, הציע לי והצעתי לו. ילדה אחרי 3 שנים אני מקבלת אותה אז רציתי בשבילי ובשביל הבית שלנו, מה הבעיה בזה?".

33. מעבר לאמור לעיל, הפער בין מועד פתיחת החנות "טופ שף" של החברה , במהלך חודש 9/2014 (לגרסת התובעת בעדותה), לבין המועד שבו התחילה התובעת לעבוד בחברה – חודש 1/2015, הוא לכל היותר פער זניח, ואין לראותו כבעל נתון ממשי.

34. ראוי גם לציין, כי התובעת אומנם אמרה לחוקר מטעם הנתבע, כי החנות נפתחה בתחילת שנת 2015. אולם, במקרה שכזה, אזי אין כל פער בין מועד פתיחת החנות לבין מועד תחילת העבודה של התובעת, ולכן טענתו הנוכחית של הנתבע – ממילא אין לה כל תוקף. מכל מקום, גם כאן, נציין כי אין המדובר בסוגיות שנמצאות בליבת המחלוקת שבהליך.

35. אשר לטענת ההתיישנות – לא מצאנו כל ממש בטענת הנתבע שבנדון. תחילה, נציין כי הלכה למעשה זנח הנתבע את טענת ההתיישנות, היות שהוא לא חזר עליה במסגרת סיכומיו. זאת ועוד, גם אם היינו מקבלים את הטענה, הרי שלאור פסיקת בית הדין הארצי בעניין מאלו, שתפורט להלן, הרי שיש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות.

36. בעניין מאלו נקבע כך: "תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, חלה גם על תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969, ומאפשרת לביה"ד סמכות להארכת מועד הקבוע בדין להגשת תביעה לביה"ד כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי" ^[16].

37. עוד קבע בית הדין, כי "מדיניות בתי הדין היא שאיפה לבירור הזכויות המהותיות של הבאים בשעריו "מתוך ראיית סדרי הדין ככלים שנועדו לשרת את המטרה העיקרית שהיא בירור המחלוקות בין הצדדים והכרעה בהן". על כן, ככל שישנם נימוקים ראויים להארכת המועד, יש לדחות את טענת ההתיישנות.

38. אשר לאמות המידה להארכת המועד, נקבע כדלקמן^[17]:

"ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, אמות המידה המרכזיות נוגעות לכאורה לסיכויי התביעה לגופם; משך האיחור (כנתון אובייקטיבי וכן בהשוואה לפרק הזמן שנקבע בדין לצורך הגשת התביעה); התנהגותו של המבוטח (לרבות מאפיינים מיוחדים שלו המלמדים על היותו חלק מאוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה) והאם קיימות נסיבות אובייקטיביות שלא אפשרו את הגשת התביעה במועד או סיבה סבירה אחרת לאיחור; האם חלוף הזמן פוגע באינטרסים של המוסד או באינטרסים ציבוריים אחרים, וכדוגמא נוכח קושי בהתגוננות מפני התביעה; וכן מהותו של העניין וחשיבותו - הן מבחינה ציבורית והן ביחס למבוטח המסוים. במסגרת שיקול אחרון זה ראוי לקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות מושא ההליך למבוטח ומידת הנזק שייגרם לו ככל שתימנע ממנו זכות התביעה בגינה. כך, ולמשל, אין דין תביעה שניתן להגישה למוסד פעם נוספת כדין תביעה שדחייתה משמעה סגירת הגולל באופן סופי על זכויות המבוטח לשארית חייו."

39. בענייננו יש מקום להארכת תקופת ההתיישנות, לאור השיקולים הבאים: ראשית, העובדה שהתובעת הוכיחה את תביעתה, וכפי שכבר קבענו דלעיל; שנית, אין המדובר באיחור ניכר; שלישית, התובעת לא 'שקטה על שמריה', ופעלה להגשת תביעה לבית הדין במועד שלא התיישן, ורק בשל מחדל דיוני נמחקה תביעתה הקודמת. אולם, חרף האמור לעיל, לא ניתן לומר כי היתה לנתבע בהכרח ציפייה לסופיות הדיון; רביעית, הנתבע לא הצביע על נזק כלשהו שנגרם לו מכך שהתביעה לא הוגשה במועד; חמישית, עסקינן בהליכי ביטחון סוציאלי, שבהם יש להקל על הנגישות להליך משפטי.

ה. סוף דבר

40. לסיכום – התובעת הוכיחה כי התקיימו יחסי עובד – מעסיק בינה ובין החברה. משכך, דין התביעה להתקבל, ועל הנתבע לבחון מחדש את הפרשי דמי הלידה שהתובעת זכאית לקבלם עבור הלידה מיום 3.8.2015, ולאור תקופת עבודתה של התובעת בחברה, החל מיום 1.1.2015 ועד ליום 31.7.2015.

41. הוצאות – הנתבע יישא בהוצאות התובעת ושכר טרחת בא-כוחה בסך של 3,500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

42. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, ח' ניסן תשפ"א (21 מרץ 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. ראו נ/2 ו-נ/3, בהתאמה. ↑

2. דגשים בציטוטים במהלך פסק הדין אינם במקור, אלא אם צוין אחרת. ↑

3. עב"ל (ארצי) 20105/96 יהלום – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603. ↑

4. דב"ע (ארצי) נג/78-0 פייגלשטוק – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 283. להרחבה ועיון, ראו גם: דב"ע (ארצי) לג/108-0 המוסד לביטוח לאומי – כץ, פד"ע ה 31; דב"ע (ארצי) מח/141-0 גלנדאור – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 98; דב"ע (ארצי) נד/181-0 בראל – המוסד לביטוח לאומי; עב"ל (ארצי) 488/99 סלע – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 12.8.2002. ↑

5. דב"ע לג/159-0 מרקו – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 134. ↑

6. עב"ל (ארצי) 20182/97 המוסד לביטוח לאומי – גרוסקופף, פד"ע לד(3) 97; עב"ל (ארצי) 20105/95 יהלום – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603. ↑

7. פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 1.12.2020, עמ' 4, שורה 27, עד עמ' 5, שורה 20 (כל הציטוטים שלהלן הינם מפרוטוקול זה. דגשים בציטוטים לא במקור, אלא אם נאמר אחרת). ↑

8. ראו נספח ג לתצהיר התובעת. ↑

9. פרוטוקול הדיון, עמ' 5, שורות 17-2. ↑

10. פרוטוקול הדיון, עמ' 5, שורות 21-18. ↑

11. פרוטוקול הדיון, עמ' 5, שורות 24-23. ↑

12. פרוטוקול הדיון, עמ' 8, שורות 12-4. ↑

13. פרוטוקול הדיון, עמ' 9, שורות 18-16. ↑

14. פרוטוקול הדיון, עמ' 4, שורות 21-20. ↑

15. פרוטוקול הדיון, עמ' 4, שורות 15-14. ↑

16. עב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 24.8.2018. ↑

17. עב"ל (ארצי) 22442-02-19 מאירוב – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 17.2.2020. ↑