לפני בקשה להתיר למבקש להישפט באיחור.

1. ביום 19.3.18 נרשם למבקש דוח שעניינו חנייה בניגוד לתמרור "אין עצירה". המבקש סבר כי נגרם לו עוול ועל כן פנה בבקשה לביטול הדוח. לאחר שבקשה זו נדחתה פנה המבקש להישפט ואז התחוור כי בקשתו הוגשה באיחור ומכאן בקשה זו. המבקש תולה את האיחור בהגשת בקשתו להישפט באיחור בהגעת תשובתה (השלילית) של המשיבה לבקשתו לבטל את הדוח.
2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה המבקש פנה בבקשה לביטול הדוח בחודש אוגוסט 18'. הוא נענה בשלילה במכתב מיום 7.10.18. מכתב זה הגיע לידי המבקש, כעולה מנספחי תגובת המשיבה, ביום 23.10.18. נוכח כל האמור טוענת המשיבה כי המבקש לא פעל בהתאם ללוחות הזמנים הקבועים בחוק וגם לגופו של עניין אין לו כל הגנה.

דיון והכרעה

1. דין הבקשה להידחות. כעולה מתגובת המשיבה ונספחיה, ההחלטה הדוחה את בקשת המבקש לביטול הדוח הגיעה לידיו ביום 23.10.18. ממועד זה עמדה לרשות המבקש תקופה בת 30 יום על מנת להודיע על רצונו להישפט ( סעיף 229 (א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי). במלים אחרות, המבקש היה רשאי להודיע על רצונו להישפט עד יום 23.11.18. המבקש לא ציין בבקשה מתי הודיע על רצונו להישפט. עם זאת, בקשתו להתיר לו להישפט באיחור הוגשה (כשלעצמה) לאחר כ-7 חודשים מהמועד האחרון בו היה רשאי המבקש להודיע על רצונו להישפט, היינו ביום 30.6.19. אין בבקשה הסבר לשיהוי. וודאי שהמבקש אינו יכול להסביר שיהוי ניכר זה בהתנהלות המשיבה שהלוא השיהוי נבחן לאחר שהמבקש קיבל את החלטת המשיבה הדוחה את בקשתו לביטול הדוח. בהיעדר הסבר לשיהוי אין מנוס מלדחות את הבקשה.
2. במאמר מוסגר אציין כי כיוון שהמבקש נמנע מלהתייחס בבקשתו לטיבה וסיכוייה של הגנתו נמנעתי מלהידרש לעניין במסגרת החלטה זו.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ט, 18 יולי 2019, בהעדר הצדדים.