1. בפני תביעה כספית, בסך 23,965 ₪, שעניינה דרישת תמורה עבור שירות שניתן לנתבעת, רשות מקומית, בלא שנחתם חוזה העומד בדרישות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]. הסוגיה עצמה נדונה רבות בפסיקה, ובאופן כללי, חרף עמדה עקבית כי סעיף 203(א) קובע תנאים קשיחים, קל למצוא פסיקה המוצאת לכך חריגים, וכפי שנראה, זהו גם גורלו של פסק-דין זה.

2. העובדות בעיקרן אינן שנויות במחלוקת (למרות שלא בכל עובדה ועובדה היתה הודאה מפורשת). בשנת 2014 נקשר הסכם בין התובעת לנתבעת, לפיה הוזמה התקנת לחצני מצוקה במוסדות שונים של הנתבעת, לרבות גני ילדים ומשרדים, וכן מתן שירות של מענה ללחצנים אלה. ההתקשרות החלה בלא שנתקבלה חתימת ראש העיר או הגזבר, אולם נמשכה בפועל כ-3 שנים, במהלכה שולמה התמורה, על פי רוב באיחור גדול. באפריל 2018, לאחר שכבר נוצר מצג כלפי התובעת, כי גם לשנת 2018 תחודש ההתקשרות במלואה, והחוב הקיים ישולם, הודיע גזבר הנתבעת כי ההתקשרות אינה עומדת בהוראות סעיף 203, ונענה כי במקרה כזה ייאספו הלחצנים, וכך קרה. אלא, שעד אותו מועד כבר נצבר חוב, חלקו לסוף שנת 2017, וחלקו לחודשים הראשונים של שנת 2018. תמורה זו לא שולמה, ומכאן התביעה.

3. להשלמת התמונה העובדתית נוסיף, כי ההתקשרות החלה במענה להזמנה לקבלת הצעת מחיר, כשעל ההזמנה חתומים גזבר העיריה (שאף העיד בפני, והיה הגזבר גם בעת הפסקת ההתקשרות), מנכ"ל העירייה, ומנהל אגף הביטחון ושירותי החירום. העיריה אף יצאה בהודעת יחסי ציבור פומבית בדבר התקנת לחצי המצוקה בגני הילדים. מנגד, הנתבעת העלתה טענות לעניין אספקת לחצנים מעבר לכמויות שנקבעו בהזמנה הראשונית (אך אינה חולקת על כי גם עבור אלה שולם לאורך השנים).

4. בסיכומו של דבר, המחלוקת המשפטית פשוטה. סעיף 203(א) לפקודה קובע בזו הלשון: "חוזה, כתב התחייבות... ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אל אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר...". כאמור, אין חולק כי לא כך היה.

5. התובעת סבורה, כי עמדת הנתבעת לוקה בחוסר תום לב, כי נהנתה מהשירותים ופעלה בפועל על פי ההתקשרות למרות אי העמידה בתנאים, ועל כן יש לראות בפועל את ההסכם כתקף, ולחייבה לשלם תמורת השירות שניתן. אילו הנתבעת סבורה, כי הסעיף קשיח, ההסכם אינו חוקי, ומאחר שהתובעת נתנה ונותנת שירותים לרשויות נוספות, היא מודעת למצב החוקי, ולא היתה אמורה להיכנס מלכתחילה להתקשרות בלא הזמנה מסודרת, חתומה כדין; משלא פעלה כך, לקחה על עצמה סיכון מיותר, ועתה אין לה להלין אלא על עצמה על שהנתבעת חזרה לפעול על פי חוק.

6. שני הצדדים הפנו לפסיקה, זה בכה וזה בכה, ואכן ניתן למצוא דעות שונות. הצד השווה לפסיקה כולה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא שאכן, הוראות סעיף 203(א) קשיחות, וכי הסכם שלא נכרת בדרך זו – אינו חוקי. מאידך גיסא, הדעה הרווחת בפסיקה היא גם, שהיותו בלתי חוקי אין משמעה בהכרח שלא ניתן לפסוק סעד על פיו, וזאת על פי רוב בהתאם לדיני ההשבה של חוזה בטל, ובהתאם לנסיבות כל מקרה.

7. נזכיר, אם כך, גם את הוראות הסעיפים הרלוונטיים לעניין ההשבה. סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". סעיף 30 קובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים – בטל". סעיף 31 קובע כי "הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיוב לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו."

8. הפועל היוצא ברור, אפוא, על פני הדברים: חוזה שאינו חוקי – בטל; חוזה בטל נתון לחובת השבה, אולם אם יש הצדקה לכך, ניתן לפטור מהשבה, או – אם צד אחד כבר ביצע את חלקו (כבמקרה שלנו) – לחייב את הצד השני לקיים את החיוב הנגדי.

9. לא נתייחס לכל הפסיקה אליה הפנו הצדדים, וניגע רק בדוגמאות.

10. כך, בעניין בית הרכב (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ. עיריית ירושלים) נקבע, כי דרישת הסעיף היא מהותית, והסכם שאינו עומד בתנאים – בטל. הפועל היוצא של ביטולו הוא השבה, אולם הדבר כפוף לשאלות של תום-לב, אינטרס ציבורי, ושיקולי צדק. שם, במקרה של חוזה שכירות, הועדפה השבה ותשלום דמי שכירות ראויים על פני אכיפה.

11. גם בעניין עוה"ד רוזנבלום (רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין) פסק בית המשפט בדרך דומה, והרחיב מעט יותר באשר לנסיבות בהן תחויב הרשות לקיים את חיובה באופן מלא, למשל, כאשר הצד המתקשר תם לב לחלוטין, התנהלות הרשות עולה כדי מצג שווא או רשלנות, ובהתאם לנסיבות תקציביות ומנהליות הנזכרות שם.

12. ישנן תביעות שהסתיימו בדחייה מוחלטת, גם כאשר ניתן לכאורה שירות (תא"מ (ביש"א) 6538-04-19 אבי אזולאי נ. עיריית בית שאן; ת"א (עפ') 64662-07-18 אריה כהן נ. מועצה אזורית הגלבוע; ת"א (טב') 42178-01-19 מחמוד מובארק עוואדה נ. מועצה מקומית כפר-כנא; ועוד מקרים רבים), אולם המשותף לרוב אלה, אם לא לכולם, הוא שהיו בעיות בהוכחת התביעה, או שיקולים אחרים שהביאו לתוצאה החד-משמעית שלא כללה רכיב של השבה.

13. ישנן, מנגד, גם תביעות שהסתיימו בקבלת התביעה, לפחות בחלקה (ת"א (כ"ס) 30383-10-18 די מאנשפט בע"מ נ. עיריית טירה; ת"א (רמ') 4318/05 סיגנלור בע"מ נ. עיריית לוד; ועוד מקרים רבים), כאשר המשותף להן, על פי רוב, הוא מצב בו לא ניתן להורות על השבה, ותוצאה של אי-תשלום נראתה בלתי סבירה או בלתי צודקת בנסיבות העניין. מן הנכון להעיר, עם זאת, כי על פסק-הדין בעניין די מאנשפט הוגש ערעור, שם הושגה הסכמה לפיה שולמו בסופו של דבר רק 2/3 מסכום פסק-הדין (שעמד מלכתחילה על 90% מהתמורה החוזית).

14. עוד ייאמר, כי פסק-הדין האמור (עניין די מאנשפט, בערכאה הראשונה) כולל ניתוח המרחיב מקום בו פסק-הדין הנוכחי מצמצם, ומביא את תמצית ההלכות העיקריות באופן הראוי ליישום גם בענייננו. לא אחזור על כל הכתוב שם, ואציין רק, כי ברור בענייננו שלא ניתן להורות על השבה, ונדמה גם כי הנתבעת יצרה מצג לאורך כל הדרך, כי מדובר בשירות דחוף שיש לספקו לאלתר (והדבר גם נובע מטבע הדברים מאופי השירות), וכי לא זו בלבד שהחוב ישולם, אלא שהחוזה גם יוארך. לא נראה גם כי מאן דהוא טוען לבעיה תקציבית שאינה מאפשרת לשלם את התמורה החוזית (שכן מדובר בסכומים פעוטים עד זניחים במונחים של תקציב רשות מקומית).

15. נדמה, כי בהפעלת הכללים המקובלים בפסיקה (ראה בעיקר עניין עו"ד רוזנבלום ועניין די מאנשפט דלעיל), התוצאה הנכונה היא מתן הוראה להשבה חלקית, זאת בשים לב לכך שהתובעת, על פני הדברים, תמת לב לחלוטין (אך מנגד, בעלת ניסיון, ונכון היה כי תעמוד על קבלת אישורים מסודרים ופורמאליים, חתומים כהלכה, לפני מתן השירות, או לפחות לפני הרחבתו); הנתבעת יצרה מצגים בעצם התשלום וגם לקראת הפסקת ההתקשרות, כי התמורה תשולם; הגורמים בנתבעת שיצרו מצגים אלה, ופעלו מול התובעת, היו הגורמים המקצועיים המתאימים וכן גזבר העירייה עצמו; והשירות הוא שירות חירום, שקיים קושי בעצירתו אגב התניית המשך התקשרות בקבלת אישורים, וכיו"ב.

16. יישום האמור לעיל על הכללים, בדרך דומה לזו שהותוותה בעניין די מאנשפט, מובילה, לטעמי, לקביעה כי יש לחייב את הנתבעת לשלם עבור השירות שניתן, אולם יש להפחית את התשלום בכדי שליש על מנת לשקף את חלקה של התובעת במחדל, כמתואר. תוך עיגול של הסכומים הרלוונטיים, עניינו בסך 16,000 ₪.

17. כבר בשלב הישיבה המקדמית סברתי כי אין מחלוקת עובדתית של ממש, המצדיקה ישיבת הוכחות, וניתן לגשת ישר לסיכומים (או ליישוב המחלוקת במתווה פשרה כזה או אחר), אולם התובעת עמדה על קיום ישיבת הוכחות, אשר לטעמי לא תרמה דבר. בנסיבות אלה, מן הראוי להפחית מעט מסכום ההוצאות שיש לפסוק לטובתה.

18. נוכח כל האמור, אני מקבל את התביעה חלקית, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 16,000 ₪, וכן את אגרת התביעה (מחצית ראשונה), כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום, וכן את המחצית השניה של האגרה, בצירוף הפרשי שערוך כאמור מיום תשלומה ועד היום, וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום. ניתן להגיש פסיקתה לחתימתי.

ניתן היום, ט"ו אלול תשפ"ב, 11 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.