05 אוגוסט 2020

1. עניינו של המערער נדון בוועדה הרפואית לעררים מיום 4.6.19 (להלן: הוועדה) אשר אימצה את המלצת ועדת הרשות מיום 31.3.19 (להלן: ועדת הרשות) לפיה אין מקום להפעיל בעניינו של המערער את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

תמצית העובדות וטענות הצדדים בקצרה

1. הוועדה דנה בעניינו של המערער מכוח פסק דין מיום 29.11.18 אשר קיבל את ערעור המערער וקבע כדלקמן:

"עניינו של המערער יושב אל הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שזו תיישם את החלטת פסק הדין המחזיר אשר קבע כדלקמן:

הוועדה "תכריע לעניין הפעלת תקנה 15 וזאת תוך מיצוי הדיון בשתי השאלות הטעונות הכרעה:

א. האם חלה ירידה בהכנסותיו של המערער וזאת מתוך השוואת השתכרותו לפני התאונות שהוכרו להכנסתו במועד הדיון בוועדה.

ב. (ככל שהוועדה תמצא כי במישור העובדתי קיימת ירידה בהכנסות) על הוועדה לקבוע האם יש קשר סיבתי בין הפגימות שהוכרו לבין הירידה בהכנסותיו (לשון אחר – האם בשל הפגימות שהוכרו המערער איננו מסוגל לעבוד ולהשתכר כפי שהיה עובר לתאונות).

ככל שהמערער יבקש לטעון בפני הוועדה – הדבר יתאפשר".

תשומת לב הוועדה וועדת הרשות כי בהתאם לנקבע בפסק הדין בעב"ל (ארצי) 13779-11-11 המוסד לביטוח לאומי נגד נועם בן מויאל (7.10.13) יש מקום לבצע את מבחן ההכנסות על יסוד שומות סופיות" (ר' פסק הדין בב"ל 31372-02-18, להלן: פסק הדין המחזיר).

1. עובדת שיקום כתבה בעניין ניתוח עיסוקו של המערער, כך:

"נפגשתי עם ירון לבירור עבודתו כנהג מונית עצמאי,

מדובר בגבר 52 נשוי ואב לתאומים לאחר שירות צבאי ובת תלמידה, אשתו עובדת.

השכלה – 12 שנות לימוד עם בגרות. במסגרת השקום המקצועי למד קורס-יועץ השקעות בשוק ההון. ובמימון עצמי הוציא רשיון נהיגה ציבורית על מונית.

שרות צבאי מלא בחיל הקשר.

עבודה – לא ידע לפרט את כל מקומות העבודה,

דיווח על עבודה כנהג משאית גוררת רכבים, לדבריו עבד כשנתיים, עסק בהעלאת הרכבים, דאג למיגון ואבטחת הרכבים לנסיכות ליעדים רחוקים, נסיעה למרחקים ולמשך שעות רבות בהתאם ליעד הגיאוגרפי שנדרש.

נפגע במהלך העבודה, החליק מהמשאית בתנאי רטיבות בשנת 2003.

לאחר תקופת החלמה, עבד בעיריית מודיעין כמלווה בהסעות של ילדים כ-5 שנים.

שנה עבד כנהג מונית שכיר ומשנת 2013 החל לעבוד כנהג מונית עצמאי.

עובד בין 7-8 שעות ליום בתחנה במודיעין עלית ובאופן עצמאי.

עובד באזור גיאוגרפי – מודיעין עילית, מודיעין, ראשון, ת"א, בני ברק, לדבריו אינו לוקח נסיעות למרחקים ארוכים יותר בשל הקושי שלו לשבת לאורך שעות.

לדבריו בטווח השעות שעובד בפועל אין לו נסיעות רצופות, לעיתים נאלץ להמתין לנוסעים למעלה משעה.

כמו כן אינו לוקח לקוחות שדורשים לסייע להם בהרמת מזוודות, בשל כאבי הגב.

אינו עובד בשבתות ובלילות כל אלה מצמצמים את היקף הנסיעות שלו ובהכרח משפיעים על הכנסותיו.

בשל התחרות הגבוהה בענף זה, על מנת להרוויח שכר גבוה יותר נהגים עובדים משמרות של 12 שעות לפחות ומקבלים כל נסיעה ללא מגבלות כפי שהוא נאלץ להציב.

מבקש לציין שיש להתייחס להכנסתו לפי השומה הסופית ולא לפי דוחות מע"מ".

1. ועדת הרשות מיום 31.3.19 קבעה בעניינו של המערער את הדברים הבאים:

"המבוטח, בן 52, נפגע בעבודתו כשכיר ב-01/01/2003 כתוצאה מנפילה ופגיעה ביד שמאל קרסוליים ימין הוכרה תוצאה של הפגיעה בעבודה [כך במקור].

הוועדה עיינה בדו"ח עובדת שיקום בניתוח עיסוק, פרוטוקולים של וועדות רפואיות וכן פרוטוקולי וועדת רשות.

לדעת הוועדה, הירידה בהכנסותיו אינה נובעת ממצבו הרפואי אלא ממצב השוק בתחום המוניות והעדפות לעבודה במשך היום ולא בשעות הלילה.

מבחינה רפואית אין מניעה לעבודה בשעות הערב/לילה. מסוגל לעבוד בהיקף משרה מלאה בעבודתו כנהג מונית.

המלצה: ועדת הרשות ממליצה לא להגדיל את דרגת הנכות הרפואית לפי תקנה 15".

1. הוועדה קבעה בעניינו של המערער, כמצוטט:

"הוועדה התכנסה ע"פ פסק דין מתאריך 29/11/18 ופועלת לפיו.

הועדה שמעה בקשב רב את טענות המבוטח, ועיינה בפרוטוקול תביעות לעניין תקנה 15 מתאריך 30/12/18.

ע"פ ממצאי דוח חישוב ירידה בהכנסות לעניין תקנה 15 – נרשם כי ישנה ירידה בהכנסותיו – זהו נתון עובדתי.

הוועדה מציינת שכל אחת מהנכויות ודרגתה בנפרד וכולן יחד אינן מונעות מהתובע להמשיך בעיסוקו כנהג מונית (לדבריו עובד משעה 7:00 ועד 17:00).

הוועדה קובעת שהנכויות אינן מונעות ממנו לעבוד בכל שעות היממה. על כן הוועדה קובעת שאין לקשור את הירידה בהכנסותיו למצבו הרפואי הקשור לתאונה.

מהנימוקים שפורטו לעיל קובעת הועדה שאין מקום להפעלת תקנה 15.

הוועדה משאירה על כנה את החלטתה מתאריך 19/12/17".

1. לטענת המערער חלה ירידה בהכנסותיו לאור מצבו הרפואי ולכן הופעלה תקנה 15 במלואה בעניינו, במשך שנים.
2. המערער הוסיף כי הפחיתו לו את אחוזי הנכות, לאור הטענה כי הכנסותיו לא ירדו ולכן נדחתה טענתו להפעלת תקנה 15 ולאחר פסק הדין המחזיר אכן נקבע כי חלה ירידה בהכנסותיו אולם שגתה הוועדה שקבעה כי מצבו הרפואי אינו קשור לירידה בשכר, שכן לטענתו כלל לא בדקה אותו הוועדה ואילו ועדות קודמות של המשיב קבעו כי יש לו מגבלה המונעת ממנו לשבת זמן ממושך.
3. המערער מבקש כי עניינו יוחזר לוועדה לצורך בחינה של מגבלותיו הרפואיות.
4. מנגד, לטענת המשיב, קיימה הוועדה את הוראות פסק הדין המחזיר, תוך שאימצה את החלטת ועדת הרשות, שהינה מנומקת, המבהירה כי הירידה בהכנסות אינה קשורה לנכויות המערער.
5. המשיב הוסיף כי טענת המערער היתה כי אינו יכול לעבוד בלילות ואילו הוועדה קבעה כי מגבלותיו אינן מונעות ממנו עבודה במשרה מלאה, בשעות שיבחר.
6. לטענת המשיב, תקנה 15 הופעלה בעניינו של המערער כשהיה נהג משאית ועבודתו כללה הרמת משאות ולכן הופעלה התקנה. אולם היום מצבו נבחן כנהג מונית, שיכול לדעת הוועדה לעבוד ללא הגבלה.
7. המשיב הוסיף כי הוועדה אינה צריכה לבדוק את המערער היות והבחינה של הוועדה הינה רק לשאלת הפעלת תקנה 15.
8. בתום הדיון שהתקיים לפני ביום 26.7.20 ניתנה החלטה לפיה על המשיב להגיש את הפרוטוקולים הקודמים בעניינו של המערער, החלטת ועדת הרשות ופסק הדין המחזיר לא יאוחר מיום 4.8.20.
9. ביום 4.8.20 הגיש המשיב את הפרוטוקולים הרלוונטיים וכן הוסיף כי לאחר בדיקת עניינו של המערער עולה כי השינוי שנעשה הוא שהחל משנת 2009 חלה הטבה במצבו של המערער ובעקבות בקשת המשיב נבחן עניינו והופחתו אחוזי נכותו של המשיב. וכן החל משנת 2012 לא הופעלה תקנה 15 בעניינו של המשיב, לאור קביעת הוועדה כי המערער יכול לשוב לעבודתו.

דיון והכרעה

1. סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק), מסמיך את בית הדין לדון בערעור על החלטה של הועדה הרפואית לעררים בשאלות משפטיות בלבד. על פי ההלכה הפסוקה, נדרש בית הדין לבחון אם חרגה הוועדה מסמכותה, טעתה בשאלה שבחוק, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ר' עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 213).
2. כמו כן נפסק, כי בהיותה גוף מעין שיפוטי מוטלת על הוועדה החובה לנמק את החלטתה, באופן המאפשר גם למי שאינו עוסק ברפואה, להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה, ואחר תקינות הפרשנות שהעניקה להוראות החוק (ר' דב"ע נד/ 154 -0 לבל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474; דב"ע לה/ 01-129 שריקי נ' המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע ז 206).
3. עוד נקבע בפסיקה כי משהוחזר עניינו של מבוטח לוועדה לעררים עם הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לוועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (ר' דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160, 162). כן נקבע כי ביקורתו השיפוטית של בית הדין עת הוחזר עניינו של מבוטח לוועדה הרפואית לעררים בפסק דין, מוגבלת לבחינת השאלה אם הועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין (ר' עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי– המוסד לביטוח לאומי, 8.1.08; בר"ע (ארצי) 59175-11-10 מברוכה – המוסד לביטוח לאומי, 22.12.10).
4. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה מילאה אחר מצוות פסק הדין המחזיר, אשר קבע כי עליה לבחון א. האם חלה ירידה בהכנסותיו של המערער וזאת מתוך השוואת השתכרותו לפני התאונות שהוכרו להכנסתו במועד הדיון בוועדה.

ב. (ככל שהוועדה תמצא כי במישור העובדתי קיימת ירידה בהכנסות) על הוועדה לקבוע האם יש קשר סיבתי בין הפגימות שהוכרו לבין הירידה בהכנסותיו (לשון אחר – האם בשל הפגימות שהוכרו המערער איננו מסוגל לעבוד ולהשתכר כפי שהיה עובר לתאונות).

עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי ראשית קבעה היא כי אכן חלה ירידה בהכנסות המערער, אולם קבעה לאחר מכן כי נכויות המערער אינו מונעות ממנו לעבוד במשרה מלאה.

1. קביעת הועדה בעניין זה היא עניין רפואי המבוסס על שיקול דעתה הרפואי ובמסגרת סמכותה ובית הדין לא יתערב בקביעה זו. יתר על כן, הנמקת הועדה ברורה ואין כל קושי לעמוד על הלך רוחה.
2. בניתוח העיסוק מסר המערער, בין היתר, כי הוא עובד כ7-8 שעות ביום ולא לוקח נסיעות למרחקים ארוכים בשל הקושי שלו לשבת לאורך שעות. וכן כי אינו לוקח לקוחות שדורשים סיוע בהרמת מזוודות בשל כאבי הגב מהם הוא סובל. עוד צוין מפיו כי אינו עובד בשבתות ובלילות וכל אלה מצמצמים את היקף הנסיעות שלו ומשפיעים על הכנסתו. המערער לא ציין מדוע אינו עובד בלילות.
3. ועדת הרשות קבעה בעניינו כי הירידה בהכנסותיו אינה נובעת ממצבו הרפואי אלא ממצב השוק בתחום המוניות והעדפתו של המערער לעבודה במשך היום ולא בשעות הלילה. והדבר אינו קשור למגבלה רפואית כלשהי.
4. בפני הוועדה וכן לפני בית הדין טען המערער כי הוא עובד 10 שעות ביום, עם הפסקות, בשל מצבו וכי בוועדות קודמות נקבע כי יש לו מגבלה לשבת ישיבה ממושכת. וקביעת הוועדה בעניינו נעשתה ללא כל בדיקה רפואית.
5. אציין, כי המערער לא הציג כל קביעה בעניינו כי הוא סובל ממגבלה רפואית המונעת ממנו לשבת ישיבה ממושכת. אכן נקבע כי למערער 10% נכות בגבו בגין פריט ליקוי 37(7)א שניתנה עקב הגבלות תנועה בעמוד שדרה מתני, בצורה קלה. אולם החלטת הוועדה נעשתה על בסיס קביעת נכות זו, בין יתר נכויותיו של המערער, ולכן מדובר בקביעה רפואית שאין בית הדין מתערב בה.
6. ערה אני לטענת המערער כי הוועדה לא ערכה לו כל בדיקה רפואית. אולם מדובר בוועדה שהתכנסה לצורך בחינת הפעלת תקנה 15 על בסיס מצבו הכלכלי והרפואי של המערער, ולא לצורך בדיקת שיעור נכותו ולכן לא היה מוטל עליה לבדוק את המערער, ככל שהוא סבור כי אחוזי הנכות שנקבעו לו אינם משקפים את נכותו נאמנה, עליו לפנות לפקיד התביעות.

סוף דבר

1. כמפורט לעיל, דין הערעור להידחות.
2. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.
3. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מהמועד בו התקבל פסק הדין אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ט"ו אב תש"פ, (05 אוגוסט 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.