רקע כללי וטענות התובע

התובע הוא הבעלים של דירת מגורים בתל אביב.

ביום 15.06.19 חתם הנתבע על מסמך לביצוע עבודות שיפוץ במרפסת הגג שבדירת התובע (פירוק ריצוף + ריצוף חדש) וצביעת שני חדרים.

הוסכם כי הנתבע יבצע פירוק ריצוף גג ופינוי ישן כולל פנלים, ריצוף מחדש של הגג כולל חומרים, ובנוסף צביעת 2 חדרים כולל תקרה. עלות הפרויקט בסך של 30,000 ₪.

הנתבע חתם ואישר כי קיבל מקדמה בסך של 12,000 ₪.

הנתבע החל לעבוד ביום 23.06.19, כאשר ביום 25.06.19 פנה אל התובע ודרש תוספת בסך של 4,000 ₪ נוסף על הסכום אשר סיכמו ביניהם הצדדים מלכתחילה.

לאחר דין ודברים בין הצדדים אשר בסופם סירב הנתבע להמשיך לעבוד, הציע לו התובע שתי אופציות כדלקמן:

1. לסיים את שלב הפינוי והפירוק. הנתבע יקבל תשלום עבור הפירוק לפי 85 ₪ למ"ר (התעריף שסוכם קודם), 1,000 ₪ עבור השכרת המכולה, ועוד 1,000 ₪ עבור השכרת צינור הפינוי. בנוסף, הנתבע יחזיר לתובע את ההפרש מהמקדמה.

2. לא להמשיך את פירוק המרצפות ולקבל תשלום עבור העבודה שסיים בפועל, ועוד 2,000 ₪ עבור עלות המכולה וצינור הפינוי. בנוסף, הנתבע יחזיר לתובע את ההפרש מהמקדמה.

הנתבע בחר באפשרות לסיים את עבודתו, אך לא השיב את כספי המקדמה.

התןבע דורש השבה חלקית של הסכום שניתן לנתבע לפי החישוב הבא: עבור פירוק ופינוי חלקי של 32.78 מ"ר ריצוף 32 כפול 85 ₪ למ"ר = 2720 ₪. בתוספת 2000 ₪ עבור מכולה וצינור פינוי, ובסה"כ 4720 ₪.

לפי חישוב התובע הנ"ל על הנתבע להשיב לו את ההפרש שבין הסכום הנ"ל לבין המקדמה ששולמה בסך 12,000 ₪, ובסה"כ 7280 ₪, וזהו סכום התביעה.

טענות הנתבע

בינו לבין התובע היה הסכם בעל פה בגין עבודת ריצוף בשטח 80 מ"ר, פירוק ובינוי ריצוף חדש.

הצדדים הסכימו כי הנתבע יקבל סך של 30,000 ₪ הכולל את העבודות כדלקמן -

פירוק ריצוף – פירוק טיט בעובי של 2 ס"מ.

פירוק סומסום – עד עובי של 4 ס"מ ולא מעבר.

החזרת הסומסום או חדש על חשבון התובע – תלוי במצב הרצפה כפי שיתגלה.

לאחר הרמת הרצפות התגלתה רטיבות של הטיט בעובי של 4-6 ס"מ. הטיט היה ספוג כולו במים שהכבידו על משקלו והאריכו את זמן העבודה המשוער. קרי, זמן הפינוי התארך משמעותית, פי שלושה בגלל הרטיבות.

הנתבע מציין כי לאור העובדה שהריצוף והסומסום היו ספוגים במים ביקש מהתובע תוספת תשלום.

בנוסף, מציין הנתבע כי מיקום המכולה היה בעייתי בשל סימון כחול לבן על המדרכה וכי בשל שינוי מיקום המכולה לא ניתן היה לפנות את פסולת הבנין דרך השרוול למכולה אלא יש צורך בהזמנת מנוף.

עד כאן טענות הצדדים.

המסמך שצורף לכתב התביעה הוא הסכם מחייב לכל דבר, על אף שהוא קצר ובן 6 שורות בלבד. הנתבע אינו מכחיש את חתימתו עליו, והטענה כי היתה הסכמה בעל פה הסותרת הסכם זה לא הוכחה. מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שאין לקבלה.

אין חולק כי בשל הסכסוך שפרץ בין הצדדים, בסופו של דבר לא סיים הנתבע את עבודתו כפי שהוסכם.

בדיון הציג התובע תמונות של הרחוב, סמוך לביתו, והראה כי יש מקום למכולה הדרושה לפינוי פסולת השיפוץ ואף ניתן לראות בבירור כי אין סימון כחול לבן על שפת המדרכה. בכך נסתרה טענת הנתבע בכתב ההגנה כי מיקום המכולה היווה בעיה. (5 תמונות שהוגשו על ידי התובע נסרקו לתיקיית מוצגים).

בנוסף, הציג התובע תמונות נוספות המראות את המצב מתחת לריצוף הקודם ואת כמות מים שחדרה מתחתיו. בדיון אמר התובע:

"רואים שיש כמות מים גדולה שחדרה מתחת לריצוף, יש כאן תמונה שמראה נזק לקיר, והמזגן מעל, רואים שהחדירה מכאן..יש עוד כמה תמונות שמראות חצץ רטוב".

לטענת התובע, לא הוסכם על מספר מדויק של ס"מ לעניין פינוי המרצפות, ולכן, אם העריך הנתבע את העבודה בסכום שנקבע, הרי שסכום זה מחייב אותו והיה עליו לעמוד בו ולא לבקש תוספת עבורו.

הנתבע אמר:

"ההסדר היה שאני מפרק את הריצוף עד 2 ס"מ עובי ועד 5 ס"מ עובי של חצץ ולא דובר על מים".

לטענה זו אין, כאמור, כל עיגון בהסכם שבין הצדדים ולא ניתן לקבוע כי ההסכמה כללה עבודה עד לעומק מסויים ולא מעבר לכך. בהקשר זה מהימנה עליי טענת התובע כי הוא רצה לפרק את הריצוף הישן בשל בעיית רטיבות ומים מתחתיו עקב עבודות מיזוג שבוצעו בעבר. חובתו של בעל מקצוע להבהיר ללקוח מה היקף העבודה הנכלל במסגרת הסכם, ומהן העלויות במקרה שיסתבר כי היקף העבודה חורג ממה שהעריך. בהקשר זה היה עליו לקחת בחשבון גם אפשרות חדירת מים מתחת לריצוף הישן, ובהתאם לכך לתמחר את העבודה בהתאם. חדירת מים מתחת לריצוף בגג היא דבר שכיח ומקובל והדבר צריך להיות במתחם הציפיות של בעל מקצוע בתחום. כלומר, שניתן היה בקלות לציין בהסכם מהי העלות במקרה שמתברר כי יש מים מתחת לריצוף, באופן המגדיל את היקף העבודה. ככל שהנתבע, כבעל מקצוע לא פעל כך, הרי שעליו לשאת בתוצאת אי הבהירות.

לפיכך, היה על הנתבע להמשיך בעבודה כפי שסוכם, ואני סבור כי שתי האופציות שהציע לו התובע לסיום היחסים היו סבירות ונועדו שלא לקפח את הנתבע אלא לשלם לו עבור מה שבוצע בפועל, אף אם לא כל העבודה הושלמה כפי שהוסכם.

התובע הציג בכתב התביעה תחשיב להיקף העבודה שבוצעה בפועל בתוספת עלויות ציוד נוספות וביקש להותיר סכום זה בידי הנתבע. תחשיב זה לא נסתר על ידי הנתבע ולא הוצג תחשיב חלופי, ולא מצאתי סיבה שלא לקבלו.

לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

אני מחייב את הנתבע להשיב לתובע בתוך 30 יום סך של 7,280 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ובתוספת אגרת משפט בסך 73 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב תוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ח כסלו תש"פ, 16 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.