1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירה של גרימת מוות בנהיגה ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").
2. על פי עובדות כתב האישום, ביום 7.4.19 סמוך לשעה 12:22 נהג הנאשם במשאית מערבל בטון מסוג דאף (להלן: "המשאית ו/או מערבל הבטון") ברחוב לישנסקי בראשון לציון מכיוון צפון לדרום והתקרב לצומת עם רחוב סחרוב (להלן: "הצומת").
3. הנאשם נהג במשאית בנתיב הימני ביותר מבין ארבעה נתיבים, המיועד לנסיעה ישר ולפניה ימינה, ובהגיעו לצומת, כך על פי עובדות כתב האישום, עצר הנאשם את המשאית כשמופע האור ברמזור אדום, כאשר לפניו רכב נוסף ובכוונתו לפנות ימינה לרחוב סחרוב.
4. בסמוך לשעה 12:22 התחלף, מופע האור ברמזור בכיוון נסיעת הנאשם מאדום לירוק, הנאשם החל בנסיעה, פנה ימינה בקשת רחבה לנתיב השמאלי של הכביש ברחוב סחרוב.
5. אותה עת, שתי נשים שזהותן אינה ידועה, החלו לחצות את הכביש על מעבר החציה משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשם, והנאשם האט נסיעתו.
6. בעוד הולכות הרגל חוצות את מעבר החציה, החלה המנוחה מישל מיכל ילידת 1939 (להלן: "המנוחה") לחצות את הכביש על גבי מעבר החציה מימין לשמאל בכיוון נסיעת הנאשם. כל אותה עת, המשיך הנאשם בנסיעה איטית ורציפה לכיוון מעבר החציה ועל גביו. הנאשם לא הבחין במנוחה כלל ופגע בגופה עם צידה השמאלי של חזית המשאית.
7. כתוצאה מהפגיעה נפלה המנוחה על הכביש והנאשם המשיך בנסיעתו, עלה עם הגלגל הקדמי שמאלי על גופה של המנוחה וגרם למותה.
8. בדיון מיום 9.6.20 כפר הנאשם במיוחס לו ובא כוחו טען כי: "נסע בנתיב ימני מבין הארבעה כדי לפנות ימינה, עצר לפני כן, ולאחר מכן פנה ימינה במהלך הפניה ימינה התהלכו 2 הולכות רגל (כך במקור, א.נ) שחצו את הכביש משמאל לימין הוא נתן להן זכות קדימה ואז לטענת המאשימה חצתה הולכת רגל אחרת מימין לשמאל ונפגעה על ידי המשאית אנו כופרים בכך שהיא חצתה במעבר חציה ונפגעה על ידי המשאית ובכל פרטי הרשלנות שצוינו בסעיף 11 ... אנו כופרים שהיא נפגעה על ידי המשאית".
9. זירת מחלוקת רחבה זו, צומצמה משמעותית במהלך שמיעת הראיות, כאשר לפתחו של בית משפט, הונחו שלוש סוגיות מרכזיות: אם יכול היה הנאשם להבחין במנוחה; אם מדובר בתאונה בלתי נמנעת; אם התרשל הנאשם באופן נהיגתו.

פרשת התביעה

1. העיד בוחן התנועה חגי דוברת (להלן: "הבוחן" או "בוחן התנועה").
2. הבוחן תיאר את נסיבות התרחשות התאונה ובפרט התמקד בזווית הפניה הרחבה: "לפי מיקום המשאית בזירת התאונה על הנתיב בו נמצאה המשאית אני קבעתי שהמשאית פנתה ימינה מהנתיב הימני מרחוב לישנסקי לרחוב שמאלי ברחוב סחרוב" (ר' פרוט' 10.08.20, עמ' 13, ש' 16-18).

וכן: "...המשאית נעצרה כשהיא על הנתיב השמאלי ולא על הנתיב הימני, כך מיקומה של המשאית מצביעה שהפניה הייתה בקשת רחבה לנתיב השמאלי, לא לנתיב הימני" (פרוט' 10.08.20, עמ' 13, ש' 26-29).

1. על בסיס ת/55, תמונות וממצאי עבודת בוחנות בשטח, זמן קצר לאחר האירוע, מיקם הבוחן את המנוחה באזור מעבר החציה: "הולכת הרגל נמצאה כשהיא מוטלת בסמוך למעבר החציה...טיפה יותר קדימה..." (ר' פרוט' עמ' 14, ש' 23-25).

וכן: "... אריג של בגד שנקרע בסמוך למעבר חציה. נמצא סימן שפשוף וגרירה שמוביל לכיוון הגלגל השמאלי קדמי של המשאית. ...ניתן להבחין בתחילת סימן השפשוף באספלט הכביש שמוביל מכיוון הגלגל השמאלי קדמי קדימה לכיוון מיקום הגלגל עצמו. זה מעיד על דחיפה של ההולכת רגל לפנים...שהוא פגע בה באזור של המעבר חצייה" (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 14, ש' 27-32).

1. הבוחן קבע כי המנוחה חצתה את הכביש בחסות האור הירוק: "...היה אור ירוק משותף לרמזור בצומת גם לנאשם וגם למנוחה (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 20-21)...הם מקבלים אור ירוק משותף למשך 25 שניות..." (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 21, ש' 4-5).

וכן: "... על פי תכנית הרמזורים האור הירוק המשותף מתקבל ביחד לשניהם כאשר בצפייה גם בסרט אנחנו יכולים לראות שטווח הזמן שהולכת הרגל יורדת אל הכביש, מרגע תחילת התנועה כיוון הנסיעה של הרכבים הוא טווח יחסית קצר מאורך מחזור המופע של האור הירוק של הולכי הרגל" (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 24, ש' 18-21 וכן ר' ת/3 דו"ח הבוחן ות/45 תכנית הרמזורים).

1. בוחן התנועה שלל את הטענה לפיה שהתה המנוחה על הכביש, כאשר האור ברמזור להולכי רגל היה בצבע אדום והפנה לסרטון מספר 6 אשר מתעד את האירוע.

ניסוי שדה הראיה

1. הבוחן ערך שני ניסויי שדה ראיה, מהם הסיק כי לנאשם הייתה אפשרות להבחין במנוחה בעודה חוצה את הכביש וכי אופן נהיגתו של הנאשם היא שגרמה לכך, שלא הבחין במנוחה בשום שלב. לשיטתו של הבוחן, כשל הנאשם בכמה שלבים: הוא ביצע פניה בקשת רחבה לנתיב השמאלי, לא הביט במראה העליונה ולא היה בעצירה מלאה עובר לפגיעה במנוחה אלא בנסיעה איטית קדימה.
2. לדבריו: "על פי הניסוי...שיש מגבלה של שדה הראיה של הנאשם. הנאשם שפנה ימינה בקשת רחבה ולא בקשת צרה, הגיע לנקודות שהן חופפות לתנועת הולכת הרגל ובתנועות לא היה לו שדה ראיה להולכת הרגל, למעט שתי נקודות שנמצא שדה ראיה אך לזמן מאוד קצר...ניתן להבחין ברגע מסוים גם בהולכת הרגל...במראה עליונה של המשאית...וזאת מאחר והמשאית הייתה בתנועה, היא לא הייתה בעצירה. והוא הכניס את עצמו למצב שהוא לא פנה בקשת צרה..." (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 31, ש' 4-13).
3. הבוחן ביצע ניסוי שדה ראיה נוסף וקבע כי לו היה הנאשם פונה בקשת צרה ועוצר עצירה מוחלטת, היה ניתן למנוע את התאונה: "... אם הוא היה פונה...מימין לימין והוא היה עוצר לפני מעבר החציה שיש לנו נקודה שניתן להבחין בשתי הולכות הרגל...אם...הוא היה לוקח בקשת צרה את הפניה ימינה היה לו שם נקודה שהוא יכול היה לעצור והייתה לו שליטה מלאה על כל הולכי הרגל שעוברים במעבר החציה" (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 31, ש' 16-23).

וכן: "...לאור הניסוי שאני ביצעתי, ייתכן באמת שהוא הסתכל ימינה, הוא לא יכול היה להבחין בהולכת הרגל בנקודה הזאת וזה דבר שחייב להיות ברור שנהג הרכב התחיל בתנועה הוא לא יכול היה לראות את הולכת הרגל, הוא לא יכול להבחין בה, היא לא הייתה בשדה הראיה שלו. הוא כן הבחין שיש שתי הולכות רגל...החליט לפנות ימינה בקשת רחבה למעשה הכניס את עצמו למצב...אם הוא היה פונה בקשת צרה מימין לימין ועוצר בנקודה כמו שאני הצגתי את זה בלוח תצלומים בניסוי השני" (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 33, ש' 12-29).

וכן: "אם הנהג היה פונה מימין לימין ועוצר בנקודה שהסברתי מקודם הוא יכול היה להבחין בהולכת הרגל שהיא בנקודה המקבילה יחד עם שתי הולכות הרגל שחצו משמאל לימין (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 38, ש' 4-6).

על מסקנותיו אלו חזר הבוחן המשטרתי בצורה עקבית, כפי שנרשמו הדברים בת/3:

"בניסוי זה נמצא כי נהג המשאית יכול היה לבצע פניה ימינה בקשת צרה מנתיב ימין לנתיב ימני ברחוב סחרוב על פי מחויבותו בחוק, באם היה מבצע פניה נכונה וחוקית, יכול היה לעצור לפני מעבר החציה בזמן חציית שתי הדמויות שחצו משמאל לימין ולשלוט בכל שדה הראיה אל מעבר החציה ובכך יכול היה להבחין בהולכת הרגל בשלב בו הייתה מצויה בנקודה מס' 6 בניסוי מס' 1 בו הייתה מקבילה לשתי הדמויות ואף יכול היה לזכות את מעבר החצייה מהולכי רגל לאחר ששתי הדמויות היו מגיעות אל המדרכה ומשלימות חציה בבטחה". שבתי ובחנתי את ניסויי שדה הראיה ומסקנותיו של הבוחן המשטרתי והן מקובלות עלי.

1. אשר להתנהגות המנוחה: בוחן המשטרה קבע מהירות החציה של 1.5 מ' לשנייה, וזאת על סמך הסרטון. הבוחן העריך שהמנוחה הלכה באופן רציף וירדה לכביש במעבר החציה: "...מאחר ויש לנו סרט והסרט נתן לי נקודות שקרובות ככל היותר למציאות לפי אותן נקודות אני יכול לראות זמן אני יכול למדוד זמן ומאחר והמידות שאני לקחתי לפי הזמן הזה שאני קבעתי ואת המרחק מנקודה לנקודה אני יכול לקבוע מהירות ממוצעת של 1.5 מטר לשנייה" (ר' פרו' 10.8.20, עמ' 68, ש' 16-20).

וכן: "...המופע של הולכת הרגל אנחנו פה נמצאים על 9 שניות כלומר שניות המופע של הולכת הרגל הוא 25 שניות זאת אומרת שההיתכנות שהיא חצתה באדום היא לא קיימת פה" (ר' פרו' 10.8.20, עמ' 25, ש' 32-33, ועמ' 27, ש' 1-2).

1. לצורך ביצוע ניסוי שדה ראיה נעזר הבוחן בשוטרת שגובהה 1.70 מטר, בעוד שגובהה של המנוחה הוא 1.56 ס"מ, ונעליה (בזמן האירוע) בעובי 2.5 ס"מ.
2. משנשאל הבוחן על משמעות הפרשי הגובה בין המנוחה לשוטרת (כ – 10 ס"מ) ענה: "...אם הגובה שלה היה נמוך יותר כמו שאת טוענת בחוות הדעת של המכון אז אם ב 1.7 הוא לא רואה אותה אז על אחת כמה וכמה שיותר נמוכה הוא לא יכול לראות אותה..." (ר' למשל פרו' 10.8.20, עמ' 37 ש' 32-33, עמ' 38, עמ' 39, ש' 1-9).
3. מעדותו של הבוחן המשטרתי עולה כי על אף מחדל חקירתי זה, לו היה הנאשם פונה כנדרש לנתיב השמאלי ולא בקשת רחבה כפי שנעשה בפועל, יכול היה לראות את המנוחה: "...תמונה מספר 2 בניסוי מראה שבכל הזמן הזה אם הוא היה נוסע ופונה נכון מימין לימין הייתה לו שליטה מלאה על כל מעבר החציה גם בגובה של 1.56 מטר ופה אנחנו כבר מתייחסים לנקודה מספר 6 בניסוי..." (ר' פרו' 10.8.20, עמ' 40, ש' 17-21).
4. בוחן התנועה סיכם את מסקנותיו כלהלן: המשאית פנתה פניה רחבה, מנתיב ימני לנתיב שמאלי, כאשר האור ברמזור בכיוון נסיעתו של הנאשם היה ירוק וחופף למופע אור ירוק אשר היה ברמזור להולכי הרגל במקום; המנוחה החלה לעבור את מעבר החציה 9 שניות לאחר תחילתו (משך הרמזור הירוק להולכי רגל במקום הוא 25 שניות); הנאשם הבחין בשתי הולכות רגל אשר חצו במעבר חציה בצומת משמאל לימין; הנאשם לא עצר את המשאית אלא האט מהירות נסיעתו והמשיך בנסיעה רצופה; לנאשם לא הייתה אפשרות ממשית לראות את המנוחה אלא לזמן מאוד קצר בלבד; המנוחה נפגעה מחזית מערבל הבטון, כאשר היא על מעבר החציה; המנוחה נפלה על הכביש וצמיג שמאל קדמי של מערבל הבטון עלה עליה; מקום האימפקט נקבע על סמך מקום מציאת הגופה ושביל דם, אשר לו מאפיינים של גרירה על אספלט; המנוחה שהתה זמן ממושך על הכביש.
5. אשר לזירת האירוע: אין מחלוקת כי אנשי מד"א הזיזו את גופת המנוחה עובר להגעת בוחן התנועה למקום (ר' ת/48). לפיכך קבע הבוחן את מקום הפגיעה במנוחה לפי סימני הגרירה. אין אף מחלוקת כי מערבל הבטון הוזז לאחור על מנת לחלץ את גופת המנוחה.
6. על סמך ניסיונו המקצועי, חיווה בוחן התנועה דעתו (ר' חוות דעת הבוחן ת/3) כי לו היה הנאשם פונה מנתיב ימני לנתיב ימני (כנדרש על פי דין) ועוצר עצירה מוחלטת, בזמן שהולכות הרגל הנוספות חוצות את הכביש, הייתה התאונה יכולה להימנע: "...נהג הרכב לא יכול היה להבחין בהולכת הרגל בתחילת נסיעתו ממצב עצירה, הולכת הרגל התקרבה בהליכה מהירה בקצב של 1.5 מ' בשנייה (לפי מסקנה בדו"ח צפייה), שנהג הרכב החל בתנועה ה.ר. לא הייתה בשדה הראייה שלו ולא היה מודע לקיומה, תשומת ליבו של נהג הרכב הייתה אל שתי דמויות שחצו משמאל לימין בכיוון נסיעתו ולאחר שהגיעו לנקודה בה היו במקביל להולכת הרגל, הולכת הרגל לא נראית בשדה הראיה של הנהג (נקודה מס' 6 בניסוי מס' 1). הולכת הרגל נראית בצורה מינורית...בזמן חציה דרך חלון דלת ימין אותו חולפת במשך זמן שלא גבוה משנייה אחת ונעלמה משדה ראיה עד שנכנסת שוב לשדה ראיה דרך מראת שמשת חזית עליונה שממנה נראית בצורה מינורית".
7. עוד קבע הבוחן, כי מדובר בנהג מקצועי שהכניס עצמו מדעת למצב מסוכן: "נהג הרכב בשביל פנייתו בקשת רחבה מנתיב ימין לנתיב שמאל ברחוב סחרוב, הכניס את עצמו למצב בו אין לו שדה ראיה אל מעבר החצייה ואיננו יכול לראות המתרחש על מעבר החצייה, כמו כן נהג המשאית חצה את מעבר החצייה במלואו טרם הספיקו שתי הדמויות שחצו משמאל לימין לסיים את החצייה ולעלות על מדרכה (דו"ח צפייה תמונות 14,15) בצפייה בקבצי הווידאו ניראה כי נהג הרכב לא הגיע למצב של עצירה מלאה לפני מעבר חצייה...".

אקדים כבר עתה ואדגיש את התרשמותי ולפיה, עדותו של הבוחן המשטרתי, מקצועית ומהימנה, ומסקנותיו, לא זו בלבד שמקובלות עליי, הן עדיפות על מסקנותיו של הבוחן מטעם ההגנה.

1. הנאשם נחקר במשטרה. לדבריו, התרחשה התאונה לאחר שהחל בנסיעה ופנה ימינה: "עמדתי ברמזור היה רמזור אדום, התחלף הרמזור לירוק, נסעתי פניה ימינה בסחרוב בראשון לציון, באתי מכוון בת ים מצפון לדרום, לפני מעבר החצייה עמדתי היו שתי בחורות מבוגרות שנתתי להן זכות קדימה שיעברו, ואני לא יודע מאיפה בא, אחרי שהמשאית עברה את מעבר החצייה אני הרגשתי שמשהו מתחת לאוטו ישר עצרתי" (ת\1, עמ' 2, ש' 5-8).
2. הנאשם הודה כי לא שב ובחן את מעבר החציה עובר לנסיעתו ולא ראה את המנוחה בשום שלב. משהוטח בו כי לא הביט במראה העליונה מעל שמשת חזית המשאית, ענה כי אינו זוכר (ר' ת\1, עמ' 4, ש' 93-105).
3. התאונה תועדה במצלמות אבטחה של תחנת דלק ושל חברת "אופל בלאנס" הממוקמות סמוך לצומת. בהחלטתי מיום 8.3.21 קבעתי כי אתייחס לקבילות הסרטונים ומשקלם בהכרעת הדין. לאחר שבחנתי את הראיות הרלוונטיות שהוצגו, לרבות עדויות המעורבים, אני קובע כי הסרטונים נתפסו כדין וקבילותם אינה מוטלת בספק.
4. העיד יובל שמולביץ', חוקר זירה מעל 24 שנים, אחראי מ"ט, אשר אסף את המצלמות מבתי עסק סמוכים לזירת האירוע (ר' פרו' 08.03.21 עמ' 27, ש' 16-20).
5. לדבריו, קיבל את הסכמת בעלי המקום (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 43 ש' 19-20; עמ' 50, ש' 2-3), נטל את הסרטונים הרלוונטיים וצרבם לדיסק (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 31 , ש' 23-26 ועמ' 34, ש' 14-16).
6. העד הסביר את "הקפיצה" הנצפית בסרטון ממצלמה 8 באלונית למצלמה 18. לטענתו ההקלטה מופעלת אך כאשר היא מזהה תנועה ו"הקפיצה" בין המצלמות נובעת מכך שלא הייתה תנועה בטווח של מצלמה: "המערכות מכוונת להקליט כשיש תנועה. ואפשר לקבוע כשיש תנועה במקום מסוים שיש תנועה ומקום אחר התנועה לא מעניינת לא מפעילה את ההקלטה...זה מבחינת המערכת. זה המערכות ככה עובדות. במקרה הזה הרגש של המערכת כשהרכבים עצור הוא היה עדיין בהקלטה, אך כך הוא לא זיהה תנועה הוא הפיק את ההקלטה . בשלב מסוים הוא זיהה שוב תנועה, עכשיו יש את ה-delay הזה, עד שהוא עוצר מהקלטה ועד שהוא שוב נכנס להקלטה וה-delay הזה מתבטא בקפיצה הזאת" (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 40, ש' 15-21). עדותו לא נסתרה. לא הובאה עדות מומחה נגדית והסברו של עד התביעה מקובל עלי. לפיכך, מצאתי כי יש ליתן משקל משמעותי ורב לסרטונים.
7. מוטי אוחנה, עובד בחברת "אופל בלאנס", מסר כי קיימות שלוש-ארבעה מצלמות (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 53, ש'4-7).
8. עומרי צ'ובינסקי, שצילם העביר תמונות מזירת האירוע (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 61, ש' 2-10), היה זה שמדד את גובהה של המנוחה (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 65, ש' 30-32). בחקירתו הבהיר כי במהלך הניסוי השני לא הסתייע בנאשם בתור נהג כי הוא היה פסול לנהיגה (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 70, ש' 18-25).
9. בוחן התנועה השתמש בסרטונים לצורך ביצוע שני ניסויי שדה הראיה (ר' פרו' 10.8.20, עמ' 27, ש' 24-31 וכן ר' פרו' 11.11.20, עמ' 36, ש' 24-31) וקבע שאופן ביצוע הפנייה ימינה, בקשת רחבה, פגעה ביכולתו של הנאשם, להבחין בהולכי הרגל שנמצאים על מעבר החציה וכלשונו של הבוחן: "... הכוונה של שליטה מלאה זאת אומרת שיש לו מחלון הנהג שליטה אל מעבר החציה בחלק של מרכז המעבר שמאלה, הוא לא יכול לראות את מעבר החציה מחלון הנהג למטה בשל מגבלת הגובה שלו אבל לזה יש לו אפשרות להיעזר בשמשה העליונה (ר' פרו' 10.8.20, עמ' 33, ש' 32-33 ועמ' 34, ש' 1-5).

וכן: "מהמראה העליונה שמשיקה אחרי זה המשך אל השמש הקדמית" (ר' פרו' 11.11.20, עמ' 86, ש' 25-27).

1. לאחר צפייה בסרטונים, קבע הבוחן שפניית הנאשם ימינה בקשת רחבה שלא לנתיב הימני, לא הייתה מחויבת המציאות בנסיבות המקרה שלפניי (ר' פרו' 10.8.20, עמ' 34, ש' 8-13). מסקנה זו נתמכת אף בדברי הנאשם (ר' למשל פרו' 05.04.21, עמ' 111, ש' 3-19).
2. עד התביעה, מרק שיר (להלן: "מרק") אשר שימש כמהנדס תנועה במחוז מרכז, התייחס בעדותו לליקויים בצומת.
3. מרק ערך סיור הנדסי ביום האירוע כשעה וחצי לאחר התאונה (פרוט' 08.03.21,עמ' 13, ש' 11-14) ומסר כי מדובר באזור בו ניכרת תנועה רבה ובמקום: "יש סדקים באספלט, זה נכון. אבל מפה ועד לקוי זה דרך ארוכה" (ר' פרו' 08.03.21 עמ' 15-16 ש' 27-8).
4. מרק בחן את תכנית הרמזורים והתרשם מתקינות פעולתו. לדבריו, להולכי הרגל במעבר החציה בצומת, מופע אור ירוק משותף עם רכבים: "...משניה 37 ועד שניה 64 המופע של הולך רגל הוא עצמאי ללא מופע של תנועה של כלי רכב הפונים ימינה. ובפעם השנייה, משניה 106 ועד שניה 1 מדובר במופעים משותפים (ר' פרו' 08.03.21 עמ' 18 ש' 6-31).
5. העד בחן קיומם של פגמים בטיחותיים בצומת ובהתייחס לדו"ח הרלב"ד שהוצג בפניו על ידי ב"כ הנאשם, קבע כי ניתן היה לשפר את המצב הבטיחותי בצומת (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 19-20, ש' 22-13). העד לא ידע לומר אם ההמלצות יושמו עד כה.
6. במהלך חקירתו הגיש הסנגור הנחיות עבודה של מהנדס תנועה (נ\2). העד אישר את טענת הסנגור כי לו הייתה הדרך בנויה בהתאם לתרשים, שדה הראיה של הנהג היה מיטבי (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 23, 10-15).
7. עד ראיה לתאונה, מאיר גלפריז, נהג ברכבו, בנתיב השמאלי מבין 2 נתיבים. לדבריו, הבחין כי בנתיב הנגדי, משאית פוגעת עם חזית שמאל (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 81, ש' 3) בהולכת רגל וגוררת אותה. הנאשם, שנהג במשאית, אמר לעד, מיד לאחר האירוע, כי לא ראה כלל את המנוחה: "ראיתי שמשאית לוקחת ימינה ונותנת מכה לאישה מבוגרת אחת. היא נפלה לרצפה, הוא גרר אותה, קרוב לאיזה 7 או 10 מטר...רצתי אליו לשמה וצעקתי לו תעצור, תעצור. הוא עצר את המשאית, ברגע שהוא עצר הגלגל של המשאית היה על הרגל שלה. אז אמרתי לו סע טיפה רוורס שלא יהיה הגלגל על הרגל של הגברת. כשהוא ירד מהמשאית הוא אמר שהוא לא ראה אותה והוא לקח רוורס טיפה וזהו" (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 78-79, ש' 30-8).
8. זה המקום לציין שבתגובתו לכתב האישום הכחיש ב"כ הנאשם, שמערבל הבטון בו נהג הנאשם פגע במנוחה...
9. מתן קליש, רמת"ד שפלה, היה הקצין האחראי באירוע (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 94, ש' 2). לדבריו, אין מדובר בצומת "מועד לתאונות", כפי הנטען על ידי ההגנה: "לא מדובר בצומת שיש בו כל שני וחמישי תאונות... אני אומר לך שתאונות קשות או קטלניות לא היו שמה לא מדובר בצומת שכיח" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 95, ש' 16-28).
10. ניר כהן עבד בתחנת דלק דור אלון בראשון לציון ברח' לישנסקי בסמוך למקום האירוע. העד אישר כי כתב ההסכמה להורדת חומרי המחשב נחתם על ידו לאחר יום האירוע (ר' ת\61, ר' פרו' 05.04.21, עמ' 98, ש' 18-19) ושרטט על גבי דף את מיקום העסק ביחס לצומת ואת מיקומי המצלמות. מדבריו עולה כי המצלמה שנלקחה היא הרחוקה ביותר מהתחנה (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 98, ש'2).
11. יעקב יעקב, בוחן תאונות דרכים משנת 1996 קבע כי לא ניתן לפענח את דסקת הטכוגרף עקב בעיה חשמלית (ת\34, ר' פרוט' דיון מיום 05.04.21, עמ' 102, ש' 25-26). העד הסביר אופן ביצוע ניסוי שדה הראיה והתייחס ל"שטח המת" אשר היה לנאשם. מסקנותיו של בוחן תנועה יעקב, היא כי בשימוש במראות ניתן לראות את כלל הדופן (ר' ת\35): "זה שטח מת די רציני אבל עם המראות יש לו ראיה על כל הדופן כפי שמפורט במסמך ת\35 המשאית השמאלית" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 103, ש' 9-10). לא זו בלבד שעדותו לא נסתרה, אלא שהיא משתלבת בעדותו של בוחן התנועה המשטרתי ומחזקת מסקנותיו.
12. לדבריו, בחינת יכולתו של הנהג להבחין בהולך רגל, מלמדת כי מחזית ימין ניתן להבחין בהולך רגל בגובה 1.70 מטר ממרחק של 1.7 מטר ומחזית שמאל 1.3 מטר. עם זאת, ובתשובה לשאלת ב"כ המאשימה אישר הבוחן יעקב כי: "ככל שיהיה גבוה יותר יראו אותו צמוד למשאית. וההיפך" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 103, ש' 33).
13. הוגשו בהסכמה המסמכים הבאים:

-הודעתו של מר אוריאל דוד מסיקה (ת\63) בנה של המנוחה, ממנה עולה כי עובר לתאונה ביקרה אותו המנוחה במקום עבודתו וכי מצבה הבריאותי היה תקין.

-הודעת פטירה (ת\48) ממנה עולה כי גופת המנוחה נמצאה מתחת לצמיג שמאלי קדמי של המשאית.

-תכנית רמזורים (ת\45) ותעודת עובר ציבור מטעם אגף הרמזורים בעיריית ראשון לציון (ת\52) ממנה עולה כי בזמן האירוע לא נרשמה תקלה ברמזורים בצומת.

פרשת הגנה - עדותו של הנאשם

1. הנאשם, עובד כנהג משאית מזה 21 שנים, העיד להגנתו. על נסיבות התרחשות התאונה מסר: "באותו יום הייתי באתר בבת ים... הגעתי לצומת היה רמזור אדום עמדתי ברמזור וכשאני עומד ברמזור אני מסתכל ימינה שמאלה יש לנו בעיה בצומת הזו אנו מכירים אותה שהיא צומת בעייתית. אז עמדתי בצומת, התחלף הרמזור התחלתי את הנסיעה שלי, באו לי כמעט מרחק אפס נסיעה באו שתי בחורות בצד שמאל עמדתי בשביל לתת להם לעבור. הייתי כל הזמן מסתכל ימינה שמאלה עד שהן עברו את הצומת עברו אותי אני מסתכל ימין ושמאל. הן עוברו, אני מתחיל את הנסיעה שלי עוד פעם, עובר את מעבר החציה מרגיש משהו מתחת לגלגל ישר עצרתי...

...מכירים את הצומת הזו שהיא בעייתית יש מכוניות שחונות בצד ימין על המדרכה בשביל להביא משהו מתחנת דלק. יש תמיד את הולכי הרגל שם את האופניים החשמליים תמיד כשעומדים בצומת לא עומדים אלא בגלגל הראשון שלו בתוך הצומת וגלגל שני החוצה, תמיד יש בעיה בצומת הזו"( ר' פרו' 05.04.21, עמ' 107, ש' 16-30).

1. לטענת הנאשם הוא פנה ימינה בקשת רחבה נוכח הבעייתיות הקיימת בצומת ובמטרה לאפשר לעצמו שדה ראיה רחב יותר (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 108, ש' 19-20). הנאשם מסר כי באותו יום לא ראה רכבים חונים מימין או אופניים חשמליים, על אף זאת, החליט להגדיל את זווית הפניה כי חשב שבכך "מגדיל ראש" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 111, ש' 3-19).
2. הנאשם הסביר כי ראה את הולכות הרגל וכי היה מודע לכך כי הן חוצות בחסות האור ירוק (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 111, ש' 20-23).
3. הנאשם אישר כי הוא מכיר את הצומת הרלוונטי והיה מודע לכך שקיים אור ירוק משותף להולכי רגל ולרכבים (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 109, ש' 25-30).
4. הנאשם הסביר כי הסתכל במראות של צד ימין: "שאני פונה ימינה פניתי ימינה הסתכלתי בצד ימין במראות בחלון כל מה שיש מצד ימיך שלך אתה מסתכל. אם יש למשהו מהמדרכה אתה רואה אותו" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 110, ש' 30-31).
5. בעדותו בבית משפט הבהיר הנאשם כי החל בנסיעה לאחר ששתי הולכות הרגל: "עברו את המשאית שלי נשאר להן פס אחד לעלות על המדרכה". הנאשם החל בנסיעה עובר להגעתן של שתי הולכות הרגל למדרכה (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 112, ש' 19-27).
6. מאחר ששלב זה, של תחילת נסיעה (או המשכה...), לאחר ששתי הולכות הרגל "עברו את המשאית", משמעותי לבחינת קיומה של רשלנות מצדו של הנאשם, אבחן נושא זה לעומקו:
7. מעדותו של הנאשם ומהסרטון עולה כי הנאשם לא עצר את מערבל הבטון בשום שלב לאחר שפנה ימינה ועד הפגיעה במנוחה (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 113, ש' 10-27); הנאשם המשיך בנסיעה איטית אך רצופה, גם לאחר שהולכות הרגל עברו את המשאית אך בטרם הגיעו למדרכה; הנאשם ליווה אותן במבטו והסתכל עליהן (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 116, ש' 1-30);
8. לדבריו, ליווה במבטו את שתי הולכות הרגל ולאחר ששתיהן "עברו את המשאית": "הסתכלתי ימינה שמאלה לא ראיתי אף אחד התחלתי את הנסיעה" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 109, ש' 9-15).
9. בסוגיה זו נתגלתה סתירה מהותית בין עדותו של הנאשם בבית משפט להודעתו במשטרה. אם בחקירתו במשטרה מסר כי עצר את המשאית על מנת לתת להולכות הרגל לעבור (ת\1, ש' 19-18) הרי במהלך חקירתו הנגדית השיב כי לא עצר את המשאית (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 113, ש' 10-27).
10. בחקירתו הנגדית טען הנאשם כי היה "מטושטש" ביום האירוע וכי לא זכר פרטי האירוע (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 115, ש' 18-32).
11. הוא שב ונשאל על הסתירות בגרסאותיו (ר' למשל פרו' 05.04.21, עמ' 117, ש' 4-19) אך לא סיפק הסבר שיש בו כדי להניח את הדעת. ב"כ המאשימה הטיחה בפניו אמירותיו בניסוי שדה הראיה הראשון או אז התברר (לראשונה...) כי לטענת הנאשם, ניסוי שדה הראיה בו השתתף לא היה מדויק, או כלשונו של הנאשם: "...בצילומים האלה שעשו בניסוי זה לא באותו רגע בתאונה. הצילומים שעשו... בניסוי הראשון זה לא הייתי אני נהג היה מישהו אחר. זו לא אותה קשת אם הייתי בקשת שעמדתי אז הייתי רואה אותן... בצילום הזה לא אראה... (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 118, ש' 1-16).
12. כאשר נשאל הנאשם מדוע לא אמר לבוחן המשטרה כי זו לא הזווית בה פנה בזמן האירוע, ענה: "לא עלה לי בראש" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 119, ש' 27-28).
13. משהוצגו לנאשם סרטונים המתעדים את האירוע והוטח בו כי המשיך בנסיעה בטרם השלימו הולכות הרגל את החציה וכי לא ביצע בדיקות נוספות מתחייבות, השיב הנאשם כי המנוחה חצתה שלא על מעבר החציה באזור בו יש לו שטח מת וכי הסתכל במראות ולא ראה את המנוחה: "...ברגע שנתתי לאלה לא סיכנתי את החיים שלהן היא לא באה אלי צמוד למשאית שלי שאראה אותה. היא באה אחרי מעבר החציה יש לי שטח מת במשאית אז אני מסתכל נוסע לאט לאט כשאתה לא מסכן אף אחד (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 126, ש' 22-28).
14. לא חלפו דקות אחדות והנאשם חזר בו אף מטענתו זו, ואישר כי התאונה התרחשה על מעבר החציה. משהוטח בו, שבתגובתו לכתב אישום נרשם שהמנוחה לא חצתה על מעבר החציה ענה: "...זה עו"ד שלי. כל המקרה היה במעבר חציה" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 131, ש' 1).
15. גרסאותיו השונות של הנאשם עומדות לו לרועץ. מסקנתי היא אפוא, כי לא ניתן ליתן אמון בדבריו של הנאשם וגרסתו אינה מהימנה.

בוחן תנועה מטעם ההגנה

1. גדי ויסמן, מהנדס תנועה, שירת במשטרה כ-10 שנים בתפקיד מהנדס תנועה מחוזי (להלן: "בוחן ההגנה") הגיש חוות דעת מומחה מטעם ההגנה והעיד בבית משפט. בוחן ההגנה נטל חלק בניסוי שדה הראיה הראשון שבוצע אגב החקירה (ר' פרו' 24.5.21, עמ' 139, ש' 1-2).
2. לארכה ורוחבה של עדותו שבה וחזרה, כחוט השני, הטענה לפיה מדובר בצומת מסוכן ולפיכך אופן נהיגתו של הנאשם (ובפרט פנייה ימינה בקשת רחבה), לא זו בלבד שאינו מסוכן או רשלן אלא מתחייב: "אני צילמתי בצומת, בביקור אקראי שעשיתי בצומת. בסרט רואים מיקסר, מערבל בטון, כמו מערבל הבטון של הנאשם שפונה ימינה, צורת הפנייה ימינה עם החנייה הנטענת על ידי הנאשם בגרסתו. וסרט שני אני נסעתי ברכב שלי וצלמתי תוך כדי נסיעה, פנייה ימינה בקשת רחבה בגלל חנייה שנמצאת בהמשך..."(ר' פרו' 24.05.21, עמ' 137-138, ש' 30-2).

וכן: "לפי בדיקה שלי במקום מצאתי שבכול ההזדמנויות שביקרתי שמה הייתה שם חנייה בצד ימין שחסמה את הנתיב הימני, כמו כן יש שם יציאה מתחנת התדלוק וגם הכניסה רואים את זה גם בסרט ממצלמות האבטחה, יש שם כניסה ויציאה לתחנת התדלוק לכן הנאשם שמכיר היטב את המקום לפי עדותו ולפי בדיקתי גם מצאתי שבקרבת מקום יש המפעל של רדמיקס כלומר הוא נוסע שם לעיתים קרובות והא מכיר הוא יודע מה קורה אחרי הפנייה, הוא ביצע את הפנייה הרחבה מרצונו בכוונה תחילה כדי להימנע מלפגוע בחנייה שבצד ימין ולעדותו הוא גם אמר שיש שם הולכי רגל ורוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים וכד', לכן הוא היה חייב להתרחק מהסיכון שנמצא בצד ימין" (ר' פרו' 24.5.21, עמ' 141-142, ש' 28-3).

וכן: "לפי מה שבדקתי ... במקום... ניתן לראות שכל כלי הרכב שפונים ימינה פונים בקשת רחבה וזאת מהסיבה על פי בדיקתי שבהמשך הצד הימני של המסלול תפוס על ידי רכב חונה או על ידי רכב שנכנס או יוצא מתחנת התדלוק, לכן כדי להימנע מלהיכנס לסיכון ובהמשך הפנייה של כלכל י הרכב שראיתי מבצעים את הפנייה בפניה רחבה ומרחקים את עצמם מקצה אבן השפה שם שעומדים הולכי רגל וממתינים לחצות. קל וחומר רכב בגודל הרכב של הנאשם חייב להרחיק את עצמו מהסיכון של הולכי רגל שעומדים שם על המדרכה... בפנייה הקטע המרכזי של הרכב יכול לגלול ולעלות על קצה אבן השפה ועל ידי כך לקחת אתו גם הולך רגל והיו דברים מעולם (ר' פרו' 24.5.21, עמ' 142-143, ש' 32- 11).

בוחן ההגנה התעלם לחלוטין מהעובדות לאשורן, מהודעותיו של הנאשם ועדותו בבית משפט לפיה לא היה בזמן האירוע דבר וחצי דבר אשר חייב פניה בקשת רחבה (ר' למשל פרו' 05.04.21, עמ' 111, ש' 3-19). הייתה זו בחירה מודעת, שגויה של הנאשם שיש בה כדי ללמד של רשלנותו.

1. לדבריו, מפגע בטיחותי זה, הנובע מתכנון לקוי של הצומת לרבות בהקשר לתכנית הרמזורים ומעברי החציה, בצירוף עם התנהגותה הרשלנית של המנוחה, הם הגורמים לתאונה.
2. בוחן ההגנה שב והדגיש כי בצומת קיים: "...מפגע תעבורתי משמעותי, מצד אחד הרמזור תוכנן שלא נכון ומצד השני מיקום מעברי החצייה בוצע בניגוד להנחיות משרד התחבורה"(ר' פרו' 24.5.21, עמ' 139, ש' 11-14).
3. לשיטתו של בוחן ההגנה מדובר בתאונה בלתי נמנעת: "התגובה 1.25 שניות. זאת אומרת שאם היה רואה או היה יכול לראות את המנוחה בטרם הירידה מהמדרכה, שהבוחן אמר שלא יכול לראות אותה בטרם הירידה מהמדרכה, אז הוא זקוק ל- 1.25 שניות רק כדי להגיב ועד כחצי שנייה כדי לבלום ולעצור, כך בזמן הזה בוודאי היה פוגע במנוחה" (ר' פרו' 25.4.21, עמ' 145, ש' 5-8). עדותו של בוחן ההגנה, מנותקת מהעובדות, מתעלמת מהימנעותו של הנאשם לעצור את המשאית לפני מעבר החציה ולפיכך אינה מקובלת עליי ואני דוחה את מסקנותיו.
4. לא זו אף זו, בנסיבות מקרה זה, לטענתו של בוחן ההגנה, לא יכול היה הנאשם לבלום בזמן: "אני הסברתי שאם, גם אם הוא היה רואה את הסכנה והיה רואה את הולכת הרגל, היה זקוק ל 1.25 שניות על מנת להגיב, זאת אומרת 1.25 שניות הרכב היה ממשיך לנסוע בצורה שוטפת ללא שום תגובה ורק אחרי 1.25 שניות הרכב היה יכול להיבלם ואז הוא היה זקוק לעוד חצי שנייה 1.75 שניות זה הרבה זמן שבנסיבות האלו ניתן לקבוע שגם אם היה רואה את הולכת הרגל בנסיבות האלו הוא לא היה מונע את התאונה" (ר' פרו' 24.5.21,עמ' 171, ש' 7-12).

וכן: "גם אם נניח שהיה יכול לראות והיה רואה גם אז הוא היה זקוק לזמן כזה שבנסיבות האלו ובמרחקים שעמדו לרשותו הוא לא היה מצליח לעצור את הרכב ולמנוע את הפגיעה" (ר' פרו' 24.5.21,עמ' 171, ש' 30-32). לא זו בלבד, שגישתו ומסקנותיו אינן מקובלות עליי, הן עומדות בסתירה להלכות בית המשפט העליון בהקשר לחובות המוטלות על נהג רכב כבד, בהתקרבו למעבר חציה. אני קובע כי בוחן ההגנה התעלם מנסיבות המקרה, מאופן נהיגתו של הנאשם ובחירתו לפנות ימינה בקשת רחבה, שהכניסו אותו למצב מסוכן.

1. בוחן ההגנה הפנה לקיומו של מחדל חקירתי מהותי באופן עריכת ניסוי שדה הראיה. לדבריו, העובדה שהבוחן המשטרתי ביצע את הניסוי באמצעות שוטרת שגובהה עולה על גובה המנוחה מאיינת מסקנותיו. וכלשונו: "...אם הגובה שלה היה נמוך יותר כמו שאת טוענת בחוות הדעת של המכון אז אם ב- 1.7 מ' הוא לא רואה אותה אז על אחת כמה וכמה כמה שיותר נמוכה הוא לא יכול לראות אותה". אתייחס לכך בהמשך.

ניתוח עדויות ומסקנות

1. לאחר שעיינתי בראיות שהובאו לפניי, שמעתי את עדי התביעה, עדותו של הנאשם ועדי הגנה, מצאתי כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, זאת לאחר שהוכחה התרשלותו מעל לכל ספק סביר.
2. חומר הראיות שהוגש לבית המשפט מבסס את המסקנות לפיהן הנאשם התרשל בנהיגתו; לא בלם בשום שלב בסמוך למעבר החציה; לא נתן דעתו למתרחש בדרך; לא הבחין כלל במנוחה, כאשר ירדה לכביש וכאשר חצתה במעבר חציה; לא איפשר למנוחה להשלים חצייתה בבטחה, ולא נהג כפי שנהג ברכב כבד, מן הישוב, היה נוהג בנסיבות העניין. כל זאת, כאשר עסקינן בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש, במעבר חציה, מימין לשמאל במהירות של 1.5 מטר לשניה ושהתה על הכביש 5 שניות תמימות בטרם נפגעה על ידי המשאית (ר' ת\60 ות\29).
3. בנסיבות אלו, אני קובע כי רשלנותו של הנאשם משמעותית ובאה לדי ביטוי, בין היתר, בכך שהנאשם לא נתן דעתו כלל למנוחה ואף לא בדק, עובר להמשך נסיעתו, אם יכול הוא להמשיך לנהוג בביטחה, ללא סיכון משתמשים אחרים בדרך.
4. הנאשם, שהיה מודע לכך שמדובר בצומת מסוכן (כך לטענתו) פנה ימינה בקשת רחבה, לנתיב השמאלי בניגוד לחוקי התנועה ובניגוד לתקנה 42 לתקנות התעבורה שקובעת:

"נוהג רכב המתכוון לפנות ימינה, לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין בצדו הימני רכב אחר בתנועה, ויפנה ימינה פניה חדה, זולת אם סומן אחרת על פני הכביש".

בכך, הכניס עצמו מדעת למצב מסוכן ופגע ביכולתו להבחין במשתמשים בדרך. על אף זאת, עובר להמשך נהיגתו, לא עשה הנאשם, דבר וחצי דבר, על מנת לבדוק אם אחרים (למעט שתי הולכות רגל) חוצים את הכביש במעבר חציה.

1. הנאשם לא הביט במראות, לא זז מכיסאו, לא הביט כנדרש במראה העליונה שממוקמת בחזית המשאית, מעל השמשה הקדמית ונהג ברכב כסומא אל עבר הבלתי נודע.
2. תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה קובעת: "נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך".
3. תקנה 67 (א) מלמדת על החובה המוטלת על נהג המתקרב למעבר חציה. הנאשם הפר חובותיו הבסיסיות והראשוניות.
4. ככלל, הרשעת הנאשם מבוססת על עדות הבוחן המשטרתי, עדויות עדי התביעה שהשתלבו זו בזו כמו גם הודעות ומזכרים שהוגשו לעיוני. מצאתי כי עדויות עדי התביעה עדיפות על עדותו של הנאשם. עדותו של בוחן התנועה המשטרתי, מהימנה עליי ועדיפה על פני עדותו של בוחן ההגנה, הלוקה בהגיונה הפנימי.
5. עדותו של הנאשם לא זכתה לאמוני. הוא מסר גרסאות סותרות, שונות, לעיתים משתנות, בסוגיות מהותיות. כך למשל, בהקשר לאופן נהיגתו ובפרט אם עצר את המשאית עובר לפגיעה במנוחה (ר' למשל פרו' מיום 05.04.21, עמ' 107 ש' 19, ור' שם, עמ' 113, ש' 10-27).
6. הנאשם שב ומסר גרסאות עמומות כאשר נשאל אם ווידא שהולכות הרגל סיימו את חצייתן בבטחה (ר' למשל ת\1, ש' 26-27, וראו גם פרו' מיום 05.04.21, עמ' 117). בשלבים מסוימים במהלך חקירתו הנגדית, התקבל הרושם שהנאשם בחר ל"הרחיק" עצמו מניסויי שדה הראיה ומסקנותיהם. כך, נטען על ידו שניסוי שדה הראיה, אינו משקף מהלך פנייתו ימינה, על אף שבזמן אמת נדם ונמנע מלשתף את חוקריו ועורכי הניסוי בטענותיו אלו. משנשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא טען דבר וחצי דבר אגב ניסוי שדה הראיה, ענה כי לא חשב שנדרש להפנות תשומת לב הבוחנים לכך (ר' שם, עמ' 119, ש' 27-28).
7. אף בשאלת מקום האימפקט מסר הנאשם גרסאות סותרות ובשלב מסוים חזר בו מטענתו לפיה לא התרחשה התאונה על מעבר החציה (ר' למשל פרו' 05.04.21 עמ' 126 ש' 27 אל מול דבריו בעמ' 131, ש' 1).
8. התרשמותי השלילית מעדותו של הנאשם התגבשה אגב חקירתו הנגדית, במהלכה ניכר כי הנאשם מהוסס (ר' שם, עמ' 130 ש' 14-15), מחפש חיזוקים לתשובותיו וחוכך בדעתו, אם יש בתשובה כזו או אחרת כדי להחמיר את מצבו (ר' למשל שם, עמ' 121, ש' 17-19 ור' התרשמות בית משפט בעמ' 128 ש' 8).
9. התרשמתי שעדותו של הבוחן מטעם ההגנה אינה מבוססת על עובדות ומסקנותיו מוטות.
10. קביעתו של בוחן ההגנה, לפיה היה על הנאשם לבצע פניה בקשת רחבה (ר' עמ' 18 לחו"ד בוחן ההגנה, ר' פרו' 24.5.21, עמ' 141-142, ש' 28-3) על אף הוראת תקנה 42 לתקנות התעבורה, עומדת בסתירה לעדותו של הנאשם, שאישר כי לא היתה כל מניעה, בזמן אמת, לפנות לנתיב הימני בהתאם להוראות הדין הקיים.
11. אף קביעתו של מומחה ההגנה לפיה מדובר בתאונה בלתי נמנעת (ר' עמ' 23 לחו"ד בוחן ההגנה,ר' פרו' 25.4.21, עמ' 145, ש' 5-8 ור' פרו' 24.5.21, עמ' 171, ש' 30-32), מתעלמת מהנתונים שהונחו לפניי, המלמדים כי הנאשם יכול וחייב היה לראות את המנוחה.
12. קביעתו של בוחן ההגנה ולפיה, התכנון הלקוי של הצומת הוא שהוביל לתאונה, נסתרת על פניה, בעדויות עדי התביעה והראיות שהוצגו לפניי. לא בכדי נמנע בוחן ההגנה להתייחס לרשלנותו של הנאשם (למשל, נסיעה רצופה ללא עצירה כלל) ומחדליו (למשל הימנעותו מלהביט במראה העליונה עובר להמשך נסיעתו).
13. למרבה הצער, כפי העולה מחוות הדעת של מומחה ההגנה, נטל על עצמו, בוחן ההגנה "תפקיד שיפוטי" (ר' למשל עמ' 16 לחוות הדעת, פסקה אחרונה ש' 2-3 מהסוף ועמ' 22 פסקה לפני אחרונה) ומסקנותיו, שאינן מבוססות על עובדות שהוכחו, נדחות על ידי.
14. אני קובע שהתאונה התרחשה על מעבר חציה, לאחר שהנאשם נתן דעתו אך ורק לשתי הולכות רגל שחצו את הכביש על מעצר החציה משמאל לימין כיוון נסיעת מערבל הבטון. במהלך חצייתן של הולכות הרגל, לא בלם הנאשם את מערבל הבטון (כפי שעולה מהסרטונים שהוצגו לפניי) אלא המשיך בנהיגה רצופה גם לאחר שהולכות הרגל עברו את המשאית ובטרם עלו על המדרכה.
15. כל אותה עת, נהג הנאשם במהירות איטית כשכל מאייניו נתונות לשתי הולכות הרגל ואליהן בלבד.
16. מיד לאחר מכן, הוא המשיך בנסיעה, לא הביט במראה העליונה, נטל על עצמו סיכון בלתי סביר ופגע בגופה של המנוחה שחצתה את הכביש במעבר חציה, מימין לשמאל כיוון נסיעת מערבל הבטון.
17. אני קובע, על סמך הראיות שהוצגו לפניי, שלו היה הנאשם נוהג בהתאם לדין ופונה לנתיב הימני, יכול היה הוא ואף צריך היה להבחין במנוחה, בין היתר, כאשר שהתה על הכביש, לכל הפחות בהיותה במקביל לשתי הולכות הרגל שנזכרו לעיל.

החובה להבחין בהולך רגל במעבר החציה

1. עיון בתמונות ובראיות מלמד כי במקום התאונה, בצומת הרחובות לישנסקי וסחרוב בראשון לציון מצוי מעבר חציה המסומן היטב ובצורה ברורה.
2. על פי תכנית הרמזורים ועדויות עדי התביעה אני קובע כי התאונה התרחשה כאשר מופע אור ירוק פועל בו זמנית להולכי הרגל ולרכבים הפונים ימינה, הנאשם הכיר את מעבר החציה.
3. התאונה התרחשה בצהרי היום בחודש אפריל 2019 כאשר הראות טובה.
4. הנאשם נסע בכביש מספר פעמים עובר למועד התאונה (ר' פרוט' הדיון 5.4.21, עמ' 108, ש' 7, ועמ' 128, ש' 5-6). משכך, הוא מכיר את המקום והיה עליו לשים ליבו למעבר החציה, לנמצאים על גבי מעבר החציה ולאלה שמתעתדים לחצות את הכביש, קל וחומר כאשר סבור הוא, כטענתו, שעסקינן בצומת מסוכן.
5. ברע"פ 6918/02 אחיה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], נקבע, כי: "קיומו של שטח מת בשדה ראיה אינו פוטר נהג מחובת הזהירות שהוא חב כלפי הולכי רגל החוצים במעבר חצייה או המתקרבים אליו". כך גם במקרה שלפניי. כאשר שדה הראיה חסום או מוגבל, חובת הזהירות של הנאשם, ובפרט בהיותו נהג מקצועי, מתחדדת ומתעצמת.

מקום האימפקט – בתחום מעבר החציה

1. הנאשם מסר גרסאות סותרות בהקשר למקום הפגיעה במנוחה. בהודעתו במשטרה מסר הנאשם: "אחרי שהמשאית עברה את מעבר החצייה אני הרגשתי שמשהו מתחת לאוטו וישר עצרתי" (ת\1, עמ' 2, ש' 7-8). בעדותו בבית משפט הודה שפגע במנוחה על מעבר החציה.
2. הבוחן קבע כי התאונה אירעה בתחום מעבר החציה וזאת על בסיס הסרטונים והראיות (ר' למשל לוח צילומים מס' 1 תמונה 4,7,8,9, ת\3, סעיף 14 ות\60) כמו גם עדותו של עד הראיה גלפרייז, שמסר כי: "היא הייתה באמצע מעבר החצייה אני ראיתי אותה" (ר' פרו' 8.3.21, עמ' 81, ש' 30).
3. אני קובע כי המנוחה נפגעה על ידי המשאית בהיותה על מעבר החציה.

שדה הראיה

1. אין מחלוקת עובדתית שהנאשם לא הבחין במנוחה ולא ראה אותה בשום שלב. הנאשם טען כי הסיבות לכך הן טופוגרפיות (אזור התאונה ושטח מת), תכנון לקוי ורשלנות המנוחה.
2. טענותיו של הנאשם מתנפצות אל מול ממצאי ניסוי שדה הראיה השני ממנו עולה כי לו היה הנאשם מבצע פניה בקשת צרה כנדרש על פי חוק אזי הייתה התאונה נמנעת (ר' ת\3).
3. שבתי ובחנתי אופן ביצוע ניסוי שדה הראיה, בפרט על רקע טענות ב"כ הנאשם לפיהן: בוצע השחזור עם שוטרת שגובהה עולה על גובהה של המנוחה; נקודות העיגון שנקבעו אינן מדמות הנתיב בו הלכה המנוחה; הסרטונים (ת\26 ות\28) לא הועברו לבחינת מומחה משטרתי.
4. אינני מקבל את טענות ב"כ הנאשם. התרשמתי שעבודת הבוחנות המשטרתית הייתה מקצועית ואיכותית. בוחן התנועה קבע 7 נקודות (ת\60) הצלבה בין נתיב הליכתה של המנוחה לבין נתיב נסיעתו של הנאשם וקבע זאת על סמך סרטוני האבטחה (ת\26 ות\28). הבוחן המשטרתי העיד כי קבע את הנקודות "קרוב ככל הניתן למצב בשטח" (ר' פרו' 11.11.20, עמ' 36, ש' 27 וכן ר' פרו' 10.8.20, עמ' 27, ש' 24-31).
5. זה המקום לציין כי הנאשם עצמו נטל חלק בניסוי הראשון אך נמנע בזמן אמת במהלך הניסוי, לומר לבוחן כי לא זו הזווית שבה פנה. משנשאל מדוע לא אמר דבר וחצי דבר בזמן אמת השיב הנאשם "לא עלה לי בראש"(ר' פרו' 5.4.21, עמ' 119, ש' 27-28). אני דוחה טענה כבושה זו וקובע כי עדותו של הנאשם בלתי מהימנה.
6. ניסוי שדה הראיה בוצע באמצעות שוטרת מדמה שגובהה 170 ס"מ, כאשר גובה המנוחה היה 156 ס"מ (בתוספת גובה נעליה של 2.5 ס"מ). לטענת ב"כ הנאשם, מדובר במחדל של ממש שיש בו כדי לפסול מעיקרו את ניסוי שדה הראיה ותוצאותיו.
7. בוחן המשטרה הודה כי מדובר במחדל: "אם היא יותר נמוכה אז יש לו מרחק קצת יותר גדול זאת אומרת 1.7 זה לא לטובת הנהג" (ר' פרו' 10.8.20, עמ' 39, ש' 1-9), מסקנתו אף מצטרפת למסקנתו של עד התביעה יעקב אשר הסביר: "ככל שיהיה גבוה יותר יראו אותו צמוד למשאית וההיפך" (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 103, ש' 33).
8. מומחה ההגנה הוסיף וטען כי מחדל חקירתי זה משפיע על יכולתו של הנהג למנוע את התאונה (ר' פרו' 24.5.21,עמ' 149, ש'7-9).
9. אף כי מדובר במחדל חקירתי של ממש אין בידי לקבל את טענות ב"כ הנאשם ומומחה ההגנה לפיהן מדובר במחדל כה משמעותי, שיש בו כדי לאיין לחלוטין מסקנות הבוחן המשטרתי ולמנוע הסתמכות בית המשפט על תוצאות הניסוי. אתייחס לכך בהמשך.
10. על בסיס הנתונים שהונחו לפניי ובפרט ת/3, ניסויי שדה הראיה ועמדת הבוחן המשטרתי המקובלת עליי, אני קובע כי פנייתו (ור' גם פרו' 10.8.20, עמ' 34, ש' 8-13) של הנאשם בקשת רחבה לנתיב השמאלי והימנעותו של הנאשם לעצור את המשאית עצירה מלאה לפני מעבר החציה, פגעה משמעותית בשדה הראיה שעמד לרשותו. לא זו אף זו, לו היה הנאשם עושה שימוש במראות המשאית ובפרט זו הממוקמת בחזית הרכב מעל השמשה הקדמית, יכול היה להבחין במנוחה. למעלה מן הנחוץ, אוסיף כי לשיטתי, בנסיבות המקרה שלפניי, חל איסור על הנאשם להמשיך בנסיעתו ללא בדיקה אם יש הולכי רגל נוספים על גבי מעבר החציה או בתחום מעבר החציה (נמוכים או גבוהים, ילדים או מבוגרים...).
11. אני דוחה את טענותיהם הנוספות של ב"כ הנאשם ומומחה ההגנה בהקשר לניסוי שדה הראיה, לרבות קביעת מסלול הליכת המנוחה. אני מקבל את הסבריו של בוחן התנועה אשר להצטלבות דרכיהם של המנוחה והולכות הרגל וקביעתו כי היה על הנאשם להבחין במנוחה ולמנוע את התאונה (ר' פרו' 10.08.20, עמ' 37, ש' 1-6).
12. אף אם אקבל טענותיו של הנאשם לפיהן הביט דרך מראות צד ימין (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 110, ש' 30-31) אני קובע כי לא פעל כדין ולא עשה כל שצריך היה לעשות כדי למנוע את התרחשות התאונה. הימנעותו מלהביט במראה העליונה, לבחון את סביבתו, כמו גם העובדה שלא עצר את המשאית לפני מעבר החציה, אלא המשיך בנסיעה איטית (ר' פרו' 05.04.21, עמ' 113, ש' 10-27) עד הפגיעה במנוחה, כל אלא מלמדים על רשלנותו.
13. טענתו של הנאשם לפיה מדובר בצומת מסוכן בו קיימים חסמים המגבילים את שדה ראייתו מהווה "חרב פיפיות" המרחפת מעל ראשו של הנאשם. אם כך אכן היו פני הדברים, מצופה היה מהנאשם לעצור את רכבו, לא להמשיך בנסיעה, עד אשר אינו מהווה סכנה, כפי שכבר נקבע ברע"פ 6918/02 אחיה נ' מדינת ישראל שם נקבע כי: "קיומו של שטח מת בשדה ראיה אינו פוטר נהג מחובת הזהירות שהוא חב כלפי הולכי רגל החוצים במעבר חצייה או המתקרבים אליו". קל וחומר כשעסקינן, בנהג רכב משא כבד, נהג מקצועי, המודע למגבלות הראיה הקיימות ברכבו.
14. במצב דברים זה, היה על הנאשם להגביר עירנותו ולתת דעתו לדרך ולהולכי רגל. בבש"פ 6616/99 הילה בר נוף נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] מיום 6.10.99, נקבע כי במעבר חציה זכות הקדימה היא של הולך הרגל, ושדה ראיה לוקה בחסר לא יפעל לטובתו של הנאשם, כי אם לחובתו: "הגרסה לפיה לא ניתן היה לראות את הולכת הרגל משום שמכונית שחנתה על המדרכה הסתירה אותה, היא חרב פיפיות לעוררת. ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר חצייה מוסתר מפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חצייה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין בטחון כי הולכי רגל "מוסתרים" לא ירדו לתוכו".

ליקויים בצומת

1. טענה מרכזית שהעלתה ההגנה קשורה לקיומו של מחדל תיכנוני בצומת. נטען לליקוי בתכנית הרמזורים, אשר לא קיבלה אישור רשות התמרור המרכזית והמפקח על התעבורה (ר' סעיפים 90-91 לסיכומי ההגנה).
2. להתרשמותי, ככלל, כפי שעולה מעדויות עדי התביעה, ניתן לשפר את המצב הבטיחותי בצומת כפי שמפורט בדו"ח הרלב"ד (ר' פרו' 08.03.21, עמ' 19-20, ש' 22-13), עם זאת, אינני מקבל את הטענה שמדובר בתכנון לקוי אשר יש בו, כשלעצמו, כדי להגדיר את הצומת "כמסוכן" ובפרט ככזה אשר מצבו גרם לתאונה (ר' למשל פרו' 08.03.21 עמ' 13-15, ופרו' 05.04.21, עמ' 95, ש' 16-28). נהפוך הוא, אני קובע כי התאונה נגרמה באשמתו הישירה של הנאשם ועקב מחדליו כמו גם נהיגתו הרשלנית.
3. לא זו אף זו, ההגנה נמנעה מלחקור את העדים הרלוונטיים והסכימה להגשת תכנית הרמזורים כראיה לכל דבר ועניין. ההגנה אף לא הביאה עדים מקצועיים לתמיכה בטענתה זו. בנסיבות אלו, אני דוחה את הטענה.

מחדלי חקירה

1. לטענת ב"כ הנאשם, תפיסת המצלמות נעשתה שלא כדין. ב"כ המאשימה בסיכומיה הדגישה כי מצלמות בשטח ציבורי אינן נופלות תחת ההגדרות אשר נקבעו בסעיף 23 לחסד"פ (מעצר וחיפוש) תשכ"ט – 1969 וכי אף אם קיים פגם בהקשר לתפיסת המצלמות, יבוא הדבר לידי ביטוי במשקלה של הראיה ולא בקבילותה. בחנתי את הטענה ולא מצאתי לקבלה. נהפוך הוא, מהעדויות עולה כי ניתנה הסכמה מדעת לתפיסת הסרטונים שהועתקו וכי כלל הדיסקים שנצרבו, נתקבלו כדין בידי בוחן התנועה.
2. תכנם של הסרטונים הוצגו אגב החקירה לנאשם (ת\26 ות\28) שלא זו בלבד שלא הסתייג מהם, אלא אף הודה כי התאונה התרחשה כפי המתועד.
3. עיון בסרטונים המתעדים את התאונה מלמד על שהתרחש, ותומך בעדותו של עד הראיה גלפרייז. נוכח האמור, דברי עדי התביעה המקובלים עליי וההסבר שניתן בהקשר "לקפיצות" בסרטונים, קבעתי כי הסרטונים נתפסו כדין ולפיכך הם קבילים כראיה.
4. על אף זאת, מצאתי לנכון לציין מורת רוחי מהעובדה שלא נתפסו כלל המצלמות אשר יכול והיו רלוונטיות לאירוע, ומצלמה מספר 18 הייתה שופכת אור מזווית נוספת על האירוע.
5. ב"כ הנאשם טען לקיומם של מחדלי חקירה, ובפרט בהקשר לעבודתו של הבוחן המשטרתי. כפי שפורט לעיל נטען לפגמים בניסוי שדה הראיה; קביעת נקודות קשירה; הימנעות מביצוע פעולות לאיתור שתי הולכות הרגל הנוספות ועוד.
6. בע"פ 2842/10 נוי קלדרון נ' מדינת ישראל קבע כב' הש' ג'ובראן:"מטבע הדברים, חקירת המשטרה אינה מושלמת לעולם ומוגבלת היא במשאבים. נכון הוא כי המטרה שצריכה לעמוד לנגד החוקרים היא חקר האמת...הקביעה כי התקיימו מחדלי חקירה בעניינו של פלוני אינה מביאה באופן אוטומטי לזיכויו, בכל מקרה ומקרה מעריך בית המשפט באופן פרטני את השפעתם והשלכותיהם של מחדלי החקירה". כך גם במקרה שלפניי.
7. עיינתי בדו"ח הבוחן ובמוצגים שצורפו, ובחנתי עדותו. לא מצאתי כי יש לקבל טענות ב"כ הנאשם. לא מצאתי כי יש במחדלי החקירה אשר הציג ב"כ הנאשם בכדי לפגוע בעוצמת הראיות שהוצגו המבססות, מעבר לכל ספק סביר, את המסקנה כי הנאשם פגע במנוחה, התרשל באופן נהיגתו ואשם בתאונה, זאת כפי שנקבע בפסיקה עקבית של בתי המשפט בכל הערכאות (ר' למשל ע"פ 5735/18 גודובסקי נ' מדינת ישראל (09.12.2019).
8. ודוק, ניסוי שדה הראיה תוך שימוש בשוטרת הגבוהה בכ - 10 ס"מ מגובהה של המנוחה, מהווה תקלה ומחדל של ממש מצד היחידה החוקרת. עם זאת, כפי שעולה מדברי הבוחן המשטרתי על אף מחדל חקירתי זה, לו היה הנאשם פונה כנדרש לנתיב השמאלי ולא בקשת רחבה כפי שנעשה בפועל, יכול היה לראות את המנוחה: "...תמונה מספר 2 בניסוי מראה שבכל הזמן הזה אם הוא היה נוסע ופונה נכון מימין לימין הייתה לו שליטה מלאה על כל מעבר החציה גם בגובה של 1.56 מטר ופה אנחנו כבר מתייחסים לנקודה מספר 6 בניסוי...". עדותו מקובלת עליי ומצאתי כי עדיפה היא על חוות דעתו של בוחן ההגנה.

אחרית דבר - מסקנות

1. ההלכה שגובשה בע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, נז(5) 506 (2003) רלוונטית למקרה שלפנינו וקובעת שכאשר נהג בכלי רכב כבד מתקרב למעבר חציה: "...עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן – להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל".
2. הלכה זו נשענת ומבוססת על פקודת התעבורה ותקנותיה. כך למשל קובעות תקנות 51 ו - 52 לתקנות התעבורה:

תקנה 51 לתקנות התעבורה קובעת, בזו הלשון: "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

תקנה 52 לתקנות התעבורה קובעת: "בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה:

(1) בתוך שטחים בנויים מאוכלסים ובקטעי דרך שבתים בנויים לצדם ותנועת הולכי רגל מצויה בהם;

(3) כשהראות בדרך מוגבלת מכל סיבה שהיא;

(6) בהתקרבו למעבר חציה".

1. ע"פ 8827/01 שטרייזנט הנ"ל חידד וקבע: "חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג, או-אז חובה היא המוטלת על נהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה".
2. בע"פ 105/08 מדינת ישראל נ' אריק שטרית נקבע כי: "הלכה פסוקה היא, כי חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג. או אז, חובה על הנהג לצפות אפשרות שהולכי רגל אינם נראים ירדו אל מעבר החצייה".
3. במקרה שלפניי, הוכח כי הנאשם כלל לא הבחין במנוחה, בשום שלב, ולא עצר כמתחייב לפני מעבר חציה. אני קובע כי הנאשם, באופן נהיגתו, הכניס עצמו "למצב מסוכן", הקטין את טווח ראייתו וגרם ברשלנותו לתאונה הקשה.
4. בשורה ארוכה של פסקי דין, בכל הערכאות, נקבע כי התרחשותה של תאונה בתחום מעבר החציה מטילה על נהג רכב חובות נוספות וביניהן:

"...החובה לצפות את הימצאותם וחצייתם של הולכי רגל במקום" (ר' למשל מדינת ישראל נ' ארז שאול בנקר (פורסם בנבו, 28.12.2017) ורע"פ 6073/09 תגדייה נ' מ"י (4.11.10).

"להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל" (ר' למשל ע"פ 558/97 רבקה מלניק נ' מדינת ישראל).

1. אינני מקבל את טענת ההגנה לקיומו של אשם תורם כזה או אחר מצדה של המנוחה. בע"פ 19194/09 ירוחם יגאל נ. פרקליטות מחוז המרכז, נקבע: "הלכה ידועה היא שמעבר חצייה הוא 'מקום מבטחיו' של הולך הרגל. נהג חייב להאט את מהירות נסיעתו בהתקרבו למעבר חצייה, לסרוק את מלוא רוחבו של המעבר, כדי לאתר הולכי רגל 'החוצים' או המבקשים לחצות, ואף לבלום את רכבו באם יצא כאלה".
2. הדעת נותנת כי שעה שנהג כלי רכב כבד, כמערבל בטון, נמצא סמוך למעבר חציה, עליו לעצור עצירה מלאה, על מנת לאפשר להולכי רגל לחצות בבטחה, ועובר לתחילת נהיגה, לבדוק אם יש הולכי רגל נוספים החוצים את מעבר החציה. המנוחה חצתה חלק ניכר מהכביש על מעבר החציה בטרם נפגעה ואילו הנאשם לא ראה אותה כלל.
3. המסקנה המתבקשת מכך היא כי הנאשם לא נהג במידת הזהירות הנדרשת מנהג מקצועי על כלי רכב כבד.
4. אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בכל העובדות המפורטות בעובדות כתב האישום ובעבירה המיוחסת לו.

ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"ב, 13 ספטמבר 2021, במעמד הצדדים