1. לפני בקשה לדחיה על הסף של התביעה לאור קיומה של חסינות מהותית לנתבע לאור הוראות הדין. הבקשה הוגשה ע"י מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז מרכז.

התובע הינו בעל דין אשר במסגרת פסק דין בתביעה קטנה שהוגשה ע"י התובע ושניתן ע"י הנתבע, סגן נשיאה ושופט במחוז דרום, חויב על ידו בהוצאות משפט בהיקף של 1,000 ₪. תביעה זו עניינה בפסיקה זו אשר לטענת התובע נפסקה שלא כדין.

2. הנתבע אשר התביעה נוגעת לפעולתו במסגרת תפקידו השיפוטי, מיוצג ע"י מדינת ישראל והיא זו אשר הגישה הבקשה שלפני הטוענת כי יש לדחות את התביעה על הסף לאור הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ופסיקת ביהמ"ש אשר קבעה כי לאור הוראות הדין ניתנת לשופטים הנתבעים ביחס לפעולותיהם במסגרת תפקידם חסינות מהותית ולפיכך לא ניתן לתבוע אותם באופן אישי ביחס לתפקודם. דרך המלך לתקיפת החלטה שיפוטית הינה הגשת ערעור עליה ולא ניתן, במסגרת תביעה נזיקית לתקוף ולבטל דה פקטו החלטה שיפוטית כבענייננו.

התובע הגיב לבקשה וטען כי אינו מעוניין בהגשת ערעור שכן המדובר בפרוצדורה סבוכה ומסורבלת ולכן בחר להגיש תביעה זו שעניינה החלטת הנתבע לפסוק כנגדו הוצאות משפט.

3. לאור חשיבותה של הלכת רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' מוסא איברהים עלי אדם (2.9.18) לענייננו, נציין כי ביום 2.9.18 קבע בית המשפט העליון במסגרת רע"א 3359/18 הלכה המכריעה בין שתי עמדות עיקריות לעניין היקף חסינותה של ההגנה הקבוע בס' 8 לפקודת הנזיקין שעניינה נושאי תפקידים שיפוטיים. על פי הכרעת בית המשפט, לאור היות החסינות האישית הנתונה לנושאי משרה שיפוטית מוחלטת ביחס לפעולות שביצעו במסגרת תפקידם, ולאור הרציונל העומד מאחורי מתן הגנה רחבה לפעולות אלה, יש מקום למתן חסינות מהותית למדינה ביחס לפעולות אלה. לטעמו של כבוד השופט עמית, היה מקום למתן חסינות מוחלטת אולם סוגיה זו לא הוכרעה לגופה ושופטי הרוב בפסק הדין קבעו כי רק במקרה של פעולה זדונית ובכוונת מכוון ניתן יהיה לסבור כי יש מקום להטלת אחריות על המדינה. כדברי כבוד השופט מאזוז –

"פתיחת פתח לדיון במסגרת הליך משפטי נזיקי בהתנהלותו של נושא משרה שיפוטית ובהחלטותיו, ולקביעה לפיה נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל בתפקידו, עלולה בהחלט לגרוע מיכולתם של נושאי משרה שיפוטית למלא את תפקידם החיוני ללא מורא וללא חשש ובאופן אובייקטיבי. ודוק - הנזק כתוצאה מהליכים כאלה הוא בראש ובראשונה מעצם ניהול ההליך לאורך פרק זמן (שבמקומנו אינו קצר כלל ועיקר), כאשר מעל ראשו של נושא המשרה השיפוטית מרחף החשד למעשי רשלנות במילוי תפקידו (וכל שכן מעשה של "רשלנות רבתי"), כאשר מטבע הדברים ההליך ילווה בהד ציבורי נרחב; ואף אם התביעה תידחה בסופו של דבר, הנזק האישי והציבורי כבר נגרם. לכך יש להוסיף גם את הפגיעה המערכתית והאישית, שכן במהלך ניהול הליך כזה יקשה מאוד על נושא המשרה השיפוטית להמשיך בתפקידו, אם בכלל."

ועוד הדגיש ביהמ"ש-

"ראוי לענין זה להדגיש כי מבחן אחריות כגון "רשלנות רבתי", או "מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", כפי שהוצע בענין פרידמן, או כל הגדרה דומה אחרת, הוא מבחן שאין לו גבולות אנליטיים וסופו שיישחק ויתמסמס לרשלנות סתם, כפי שכבר ניכר בפסקי דין שונים שניתנו בסוגיה זו, ומכאן ועד להצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית, הדרך קצרה. ודוק - החשש ל"הצפה" לענין זה אינו בהיבט של עומס על בתי המשפט אלא עיקרו בנזק המערכתי למערכת השפיטה והפגיעה בעקרון אי התלות כמפורט לעיל."

עם זאת, ביהמ"ש השאיר בצריך עיון את שאלת היקפה של החסינות השיפוטית ביחס למקרים של פעולה בזדון, תוך ציון העובדה כי גם ביחס לסוגיה זו יש מקום ליתן משקל לגישה המצמצמת (השופט עמית אף קבע בהחלטתו שלא אומצה ע"י שני עמיתיו כי החסינות המהותית נשוא ס' 8 הינה חסינות מוחלטת).

4. לאחר מתן פסק הדין שב ביהמ"ש ונדרש לסוגיה ובמסגרת ע"א 10051/17 גדעון רוה נ' מדינת ישראל- רשות האכיפה והגבייה (10.10.18) שב וחידד קביעתו-

"סוגיה זו הוכרעה לאחרונה בבית משפט זה (רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' עלי אדם (2.9.2018) (להלן: פרשת עלי אדם)), שם נקבע כי החסינות השיפוטית היא מהותית, וכנגזרת מכך, נחסמת גם האפשרות לתביעה נגד המדינה בגין אחריות שילוחית.

במסגרת פרשת עלי אדם, אף נדחתה אפשרות לשלילת החסינות המהותית לגבי פעולות שנעשו ב-"רשלנות רבתי" או ב-"רשלנות בוטה מאוד". אי לכך, גם לו המערערים היו מוכיחים רשלנות שכזו מצד הרשמת, לא היה בכך כדי לשלול את חסינותה, או את החסם על ניהול הליך נגד המשיבה בגין אחריותה השילוחית.

בעניין עלי אדם, הושארה בצריך עיון שאלת תחולתו של חריג לחסינות המהותית מקום בו נושא המשרה פעל "בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות". אינני רואה צורך להכריע בסוגיה, כיוון שהמערערים לא טענו לפעולה מסוג זה. למותר לציין, כי גם אם נפל פגם בהתנהלות הרשמת, הרי שפעולה בחריגה מסמכות (ואף ב-"חריגה מסמכות ביודעין") אינה שקולה לפעולה בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות."

5. ודוק, לטעמי אין די בעצם טענת תובע כי פעולת השופט בעניינו בוצע בזדון על מנת להצדיק קיומו של הליך, שכן אז תימצא הכרעת בית המשפט בעניין מוסא איברהים כאות מתה ובית המשפט יהיה מחויב בכל מקרה לקיים הליך מלא על מנת להכריע האם אכן חלה ההלכה. נראה כי על מנת לעמוד בסטנדרטים אותם קבע ביהמ"ש, על היושב בדין לבחון את חומר הראיות המונח בפניו על מנת לקבוע האם נראה כי קיימות ראיות ולו לכאוריות על מנת לתמוך בטענת הזדון המעלה התובע. יפים הדברים שבעתיים עת המדובר בתביעה בסדר דין מהיר. זאת לאור חובתו החוקית של התובע לפרוס בכתב התביעה את כלל המסכת העובדתית הנוגעת לתביעה ולצרף אליה את כלל ראיותיו.

6. בענייננו, עיון בכתבי הטענות ובמלל הרב שהוגש לתיק ביהמ"ש ע"י התובע לא מעלים כל ראיה ביחס לפעולה בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות ע"י הנתבע. המלל הרב מתייחס לסוגיות שונות ורבות, אולם הקשר בינן לבין הפסיקה נשוא התביעה אינו מובהר ולו ברמז. כזכור, עניינה של תביעה זו הינה בהחלטה לפסוק כנגד התובע הוצאות משפט לאחר שביהמ"ש דחה תביעה קטנה שהוגשה על ידו. עיון בכתבי הטענות השונים שהוגשו ע"י התובע, ובעיקר בבקשה 2, מעלה כי לתובע טענות רבות ביחס לפסק הדין נשוא תביעה זו, אולם כידוע, ביהמ"ש לתביעות קטנות אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות מותבים אחרים בערכאה זו (ראה ס' 60 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 לעניין סמכויותיו של בימה"ש לתביעות קטנות).

7. ויוטעם, פסיקת הוצאות משפט במסגרת הליך משפטי מצויה בשיקול דעתו של המותב היושב בדין והנה חלק בלתי נפרד מן ההכרעה השיפוטית, כפי שהבהיר לא אחת ביהמ"ש-

"באשר לפסיקת ההוצאות. פסיקת הוצאות מצויה כנודע בליבו של שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תתערב בה רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית" (רע"א 9162/16 ‏ ‏ יוגב עזרא נ' הזנק להצלחה בע"מ (5.11.17)).

משכך, ככל וסבר התובע כי נפלה טעות קיצונית בפסיקה זו, היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור בהתאם לקבוע בהוראות חוק בתי המשפט. משלא עשה כן התובע, ובחר לתקוף את פסק הדין ותוצאותיו במסגרת הליך נוסף של תביעה קטנה, הרי שע"פ הוראות הדין לשופט היושב בדין- ולמדינת ישראל כגורם המינהלי שהיה עלול להיות חב בנזיקין ביחס לפעולותיו ככזה, חסינות מהותית ביחס לפעולותיו בחריגים שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש ואשר כאמור לעיל, לא הוכחו ולו בראשית ראיה לפני. לעניין זה, אין להעדפתו של התובע שלא להגיש ערעור ביחס להחלטה לנשוא התביעה כדי לשנות הכרעה זו לאור הוראות הדין, סמכויות בימ"ש זה והוראות הפסיקה.

8. בשולי הדברים לא ניתן שלא להתייחס ללשון בה בחר התובע להתבטא כנגד שופטי בית המשפט בערכאותיהן השונות. גם אם סבור התובע כי נעשה לו עוול, עדיין אין מקום להתבטאויות וללשון בה נקט. אין לי אלא להצר על בחירתו של התובע להטיח מילים וביטויים כאלו ביחס לבית משפט ולשופטיו.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

לאור השלב המקדמי בו מצויה התביעה ובהתייחס לעובדה כי טרם הוגש כתב הגנה בתיק ואף לא התנהל דיון במעמד הצדדים, איני עושה צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי מרכז שבלוד.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו תשרי תש"פ, 25 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.