12 מאי 2020

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד - סגן נשיא

נציג ציבור (עובדים) אלי קדוש

מתיג ציבור (מעסיקים) יוסף בנבנישתי

החלטה

לפנינו בקשת הנתבע 2 לסילוק התובענה כנגדו על הסף, או לחלופין להורות על תיקון כתב התביעה. בנוסף, מבקש הנתבע 2 להורות כי הנתבעת 1 תפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו.

רקע כללי

1. התובע הגיש תביעתו לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו בנתבעת 1. כתב התביעה המקורי הוגש כנגד הנתבעת 1 בלבד ואינו כולל טענות כנגד הנתבע 2.
2. ביום 19.8.19 הגישה הנתבעת 1 בקשה לצירופו של הנתבע 2, בטענה כי הוא שימש כקבלן משנה מטעמה, והיה מעסיקו בפועל של התובע.
3. על אף החלטת בית הדין מיום 19.8.19, לא הביע התובע את עמדתו ביחס לבקשה, וביום 8.10.19 הורה בית הדין על צירופו של הנתבע 2 כנתבע בנוסף.
4. עמדתו של התובע בנוגע להוספת הנתבע 2 הוצגה לראשונה במסגרת דיון הקד"ם שנערך ביום 5.1.20 וזו לשונה:

"קיימת החלטת בית הדין מחודש אוק' 2019, חלפו חודשיים. אני מסכים שהנתבעת תבצע מסירה אישית, ככל שזה לוקח יותר מדי זמן באמצעות משרד המשפטים, שיבצעו מסירה אישית, ככל שהוא עובד בישראל. מסמכים בכתב הם של שירות התעסוקה ואין הסכמים עם קבלן המשנה, ואין אישורים. הסכמתי לצרפו כי בית הדין נוטה לצרף את הנתבעים הנוספים. כדי להוכיח שיש העסקה והיה קבלן משנה צריך מסמכים וראשית ראיה. מדובר בתושב שטחים והוכנס לשטח ישראל, הנתבעת שלמה ביטוח לאומי, התובע נפגע בתאונת עבודה יש מסמכים שמאשרים שהוא העובד שלהם, בפרויקט של החברה. כל המסמכים לטובת העובד. ככל שהנתבע יבוא ויהיה ספק, קבלנים מהשטחים מעולם לא התייצבו, מלבד בתיק אחד של קבלן שיש לו חברה ישראלית".

1. הנתבע 2 הגיש כתב הגנה מטעמו ביום 16.2.20, בו טען כי שימש כשכיר בנתבעת 1, ומתוקף תפקידו כמנהל, הוא גייס עובדים עבור הנתבעת ואף הסיעם למקום העבודה, אך מנגד, לא היה קשור בקביעת תנאי עבודתם או בתשלום שכרם. כחלק מכתב ההגנה הגיש הנתבע את הבקשה נשוא החלטה זו.

טענות הצדדים

1. לטענת הנתבע 2, הוא שימש כשכיר אצל הנתבעת בין השנים 2012-2015 כאשר לאור נסיונו ומקצועיותו הוא מונה כמנהל עבודה. מתוקף תפקידו, הוא סייע לנתבעת בגיוס עובדים ובהסעתם למקום העבודה. לטענתו, לא היה לו כל קשר בהעסקת העובדים, הוא לא קבע מי יועסק ולא שילם את שכרם.

עוד מוסיף הנתבע 2 כי הוא אינו מוזכר בכתב התביעה וכתב התביעה אינו מראה עילה כלפיו. על כן, וככל שבית הדין אינו סבור כי יש לסלק את התובענה כנגדו על הסף, יש להורות על תיקון כתב התביעה או לחילופין, להורות כי הוספתו להליך תהא בדרך של הודעת צד ג', שלטעמו היא הדרך הראויה לבירור הטענות כלפיו.

ככל ובית הדין ייקבע כי יש להמשיך בהליך, עותר הנתבע 2 לכך שבית הדין יורה לנתבעת להפקיד ערבות להבטחת הוצאותיו.

1. לטענת הנתבעת, יש לדחות את הבקשה מהטעם שלא נתמכה בתצהיר; בהתאם לפסיקה סילוק על הסף ייעשה במקרים קיצוניים בלבד; הוספת הנתבע נעשתה בהחלטת בית הדין. עוד מוסיפה הנתבעת, כי בכתב הגנתו מודה הנתבע 2 שהוא גייס עובדים עבור הנתבעת והסיעם לעבודה, גרסה הקרובה מאוד לזו שהציגה הנתבעת 1 (לכך שהוא קבלן משנה שלה). לאור זאת, ישנה הצדקה לברר עובדות אלו במסגר ההליך.

אשר להוספת הנתבע בדרך של הודעת צד ג', טוענת הנתבעת 1, כי היא אינה הדרך המתאימה במקרה שבו השאלה שעולה הינה היא מי מעסיקתו של התובע.

1. בבקשתו מיום 26.4.20, צירף הנתבע 2 תצהיר לתמיכה בבקשתו, וכן טענות הנוגעות לבקשה להפקדת הערובה. לטענתו, טענות הנתבעת 1 כלפיו הן טענות סרק, שלא גובו בראשית ראיה כלשהי ושאף התובע לא ציין אותן בכתב התביעה. כמו-כן, מדובר בתאגיד שהנתבע 2 אינו מודע לגבי איתנותו הפיננסית, כך שקיים חשש שלא יוכל לפרוע את הוצאותיו בתום ההליך.
2. בתגובתה מיום 1.5.20 השיבה הנתבעת 1 לטענות הנתבע 2, וטענה כי בטענה של סילוק על הסף מחמת היעדר עילה, הבחינה היא לטענות עצמן ולא לראיות. כמו-כן, מוסיפה הנתבעת 1 כי טענות הנתבע 2 לכך שגייס עובדים והסיע אותם למקום העבודה, הזהה לגרסה שהציגה הנתבעת 1 בכתב הגנתה, מהווה ראשית ראיה.

אשר לבקשה להפקדת ערובה, טוענת הנתבעת 1 כי טענות הנתבע 2 אינן תואמות את הוראות תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה"), שכן הדרישה להראות ראשית ראיה מתייחסת לתובע שאינו תושב מדינת ישראל. הטענה שהנתבעת 1 הינה תאגיד אינה יכולה לשמש כטענה להפקדת ערובה.

1. בתשובתו מיום 7.5.20, משיב הנתבע 2 כי יש לראות את תקנה 116א כמקנה לבית הדין סמכות להורות על הפקדת ערובה על פי שיקול דעתו, וזאת גם במקרה שבו הוצגה ראשית ראיה. הנתבע 2 הוסיף וטען כי הנתבעת 1 לא הציגה ראשית ראיה להוכחת אחריותו של הנתבע 2 ועל יש כל יש להורות על סילוקה על הסף או לחלופין על הפקדת ערובה.

דיון והכרעה

1. בראשית הדברים, נתייחס דווקא לטענת הנתבע 2 לכך שהדרך הראויה לצירופו לתובענה היא כצד ג'.
2. האפשרות של מסירת הודעה לצד שלישי אינה מצויה בתקנות בית הדין לעבודה, אולם בתי-הדין לעבודה אימצו אפשרות זאת מתקנות סדר הדין האזרחי, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"). תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") מונה את המקרים בהם ניתן לעשות שימוש באפשרות של מתן הודעה לצד שלישי, כדלקמן –

(1) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה;

(2) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי כלפיו לסעד הכרוך בנושא התובענה והוא בעיקרו כסעד שמבקש התובע;

(3) כששאלה או פלוגתה בין הנתבע לצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי".

1. הנה כי כן, הודעה לצד שלישי תיעשה כאשר תביעתו של הנתבע היא נגד צד שלישי, על-מנת להעביר אל הצד השלישי את האחריות, כולה או מקצתה, בגין התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע. בשונה מ'נתבע רגיל', העיקרון המרכזי של ההודעה לצד שלישי, הוא כי מדובר בתביעה על תנאי – קרי, כאשר התובענה נגד הצד השלישי מבוססת על קבלת התביעה נגד הנתבע, וככל שזו תידחה, נדחית אוטומטית גם התובענה נגד הצד השלישי (ראו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (2007) 424).
2. בעניינו, הטענה כלפי הנתבע 2 הינה לכך שהוא מעסיקו של התובע. ככל שתתקבל טענה זו, תקום לתובע עילה עצמאית כלפי הנתבע 2, אף במקרה בו התביעה כנגד הנתבעת 1 תידחה. לפיכך, הודעת צד שלישי אינה ההליך המתאים במקרה דנא.

מכאן, לטענת הנתבע 2 בדבר צירופו כנתבע והיעדר עילה -

1. אכן, כתב התביעה המקורי שהוגש אינו מגלה עילה כלפי הנתבע 2, וזאת משום שהתובע בחר שלא לתבוע אותו, מסיבותיו השמורות עמו. למצבים אלו, נועדה תקנה 18 לתקנות בית הדין, המאפשרת להוסיף בעל דין (אף מבלי שהוגשה בקשה לכך), שזו לשונה –

(א) בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית הדין או הרשם, לבקשת בעלי דין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית הדין דרושה כדי לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.

[..]

(ג) הוסף בעל דין או הוחלף, יתוקן כתב התביעה לפי הצורך, אם לא הורה בית הדין או הרשם אחרת; הוסף נתבע או הוחלף, יומצאו לנתבע החדש הזמנה למשפט ועותק של כתב התביעה המתוקן; בית הדין או הרשם רשאי להורות על תיקון כתב התביעה ועל המצאת כתב התביעה המתוקן גם לנתבעים הראשונים.

1. מלשון התקנה עולה כי לבית הדין מוקנה שיקול דעת רחב בצירופו של נתבע, כל אימת שסבור הוא שהיה צריך לצרף את אותו גורם כנתבע מלכתחילה או כי צירופו דרוש על מנת לאפשר לבית הדין לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. אכן השימוש שנעשה בסמכות לפי תקנה זו לבקשת נתבע, כנגד רצונו של התובע הינו במשורה ובצמצום שכן ככלל אין לכפות על תובע לתבוע אדם שממנו אינו חפץ לדרוש סעד (בר"ע (ארצי) 37524-01-19 סופר שירות בע"מ - קלטום אחמד (16.1.19); בר"ע (ארצי) 58150-04-18 פלוני - אלמוני (6.9.18)). עם זאת, מצדו השני של המתרס, עומד האינטרס של הכרעה יעילה ושלמה בשאלות הכרוכות בתובענה (דב"ע (ארצי) 90262 עלימי עלי נגד המועצה המקומית כפר קרע (17.11.98); בבר"ע (ארצי) 56413-02-12 מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ – זיד חרפוש (29.5.12))
2. ראשית יצוין, כי התובע לא הביע התנגדות כלשהי (בוודאי לא נחרצת) לצירופו של הנתבע 2. כאמור, התובע לא הגיב לבקשת הנתבעת 1 לצירופו של הנתבע 2, וגם במסגרת דיון הקד"ם שנערך ביום 5.1.20, הוא ציין כי אינו מתנגד לצירופו. לצד זה, אנו סבורים כאמור כי קיימת חשיבות לצירופו של הנתבע 2 כנתבע על מנת לברר את שאלת האחריות והחבות כלפי התובע בכל הנוגע לעילת התביעה.
3. על כן לא מצאנו כי קיימת הצדקה לשנות מהחלטת בית הדין להוספתו של הנתבע בהתאם לתקנה 18 לתקנות בית הדין. כמו-כן, לא מצאנו טעם במתן הוראה לתיקון כתב התביעה, שכן לנוכח עמדתו של התובע, ברי כי הוא לא יוסיף את העובדות הנוגעות להטלת האחריות על הנתבע 2.

אשר לטענה כי כתב התביעה אינו מראה עילה –

1. בהתאם לתקנה 44(1) לתקנות בית הדין לעבודה, רשאי בית הדין לסלק את התובענה על הסף כאשר כתב הטענות אינו מראה עילה. בהתאם לפסיקה, בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות יתרה בבואם להכריע בבקשה למחוק או לדחות תביעה על הסף, ועל כן המבחן לסילוק על הסף בהעדר עילה הוא כתב התביעה עצמו ולא טענות הגנה שיש בפי הנתבע.
2. הסיבה בעטיה כתב התביעה אינו מראה עילה כלפי הנתבע 2, היא כי הוספתו נעשתה בהחלטת בית הדין, וכאמור, מבלי שמצאנו לנכון להורות על תיקונו של כתב התביעה. תקנה 19 לתקנות בית הדין לעבודה נועדה להסדיר מצבים אלו וקובעת כי –

"לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כהלכה או שלא צורפו, ורשאי בית הדין לדון בענין, ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה, ומותר ליתן פסק דין, ללא תיקונים, לטובת מקצתם של התובעים שנמצאו זכאים לסעד ולפי זכותם, או נגד מקצתם של הנתבעים שנמצאו חבים ולפי חבותם".

1. לנוכח האמור, אין בעובדה שכתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי הנתבע 2, כדי להורות על סילוק התובענה כנגדו.

אשר לבקשת הנתבע 2 להורות לנתבעת 1 להפקיד ערובה להוצאותיה –

1. הנתבע 2 מפנה בעניין זה לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה. אלא שבהתאם לתקנה זו, הסמכות להורות על הפקדת ערובה היא כנגד התובע ולא כנגד הנתבע. בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון מקובל לומר, כי "הליך של הודעת צד שלישי הינו הליך של תביעה נספחת להליך העיקרי. ההליך הנספח מוגש על ידי הנתבע נגד הצד השלישי. היינו, במערכת היחסים שבין הנתבע לבין צד שלישי, הנתבע שולח ההודעה הוא התובע ומקבל ההודעה הוא הנתבע" (ראו, ע"א 1628/92 גינזבורג נ' ירון פלסט בע"מ, פ"ד מח(2) 372, 378-377 (1994), להלן: "עניין גינזבורג"). אולם במקרה דנא, אין הנתבע מהווה צד שלישי, כי אם נתבע נוסף. ייתכן, כי הרציונאל שנקבע בעניין גינזבורג, יקים אפשרות לראות בנתבע כ'תובע' לצורך תקנה 116א, גם במקרה שבו הוספת מקורה בבקשת נתבע אחר.
2. ברם, איננו מוצאים לנכון להכריע בשאלה זו, זאת משום שגם לגופו של עניין יש לדחות את בקשתו של הנתבע 2. באמרת אגב, קבע בית המשפט העליון כי מקום בו הנתבע 'נאלץ' להגיש הודעת צד ג', וזאת משום שהתובע נמנע מכך, הדבר עשוי להצדיק הטלת הפקדת ערובה דווקא על התובע - ר' ע"א 19/10 מורביקו אוברסיס בע"מ נ' ז.גולדמן אינטרנשיונל טרייד בע"מ (16.4.12, ס' 7 להחלטה). על פניו, לאור הטענות שבפיו הנתבעת 1 בנוגע ליחסים שבין הנתבע 2 לתובע (שבחלקם הנתבע 2 הודה כי קיימים), היה על התובע להוסיף בעצמו את הנתבע 2. בנוסף, כאמור לעיל, התובע בעצמו לא הביע את התנגדותו להוספת הנתבע 2, כך שלא מצאנו כי דווקא הנתבע הוא זה שהביא להטלת הסיכון על הנתבע 2.
3. יוער, כי בניגוד לטענת הנתבעת 1, עצם היותה חברה בע"מ (כך שאחריותם של בעלי המניות מוגבלת), הכלל הוא כי יש להורות על הפקדת ערובה, זולת אם הראתה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, או נסיבות הענין אינן מצדיקות הטלת הפקדת ערובה, וזאת בהתאם לס' 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999. בפסיקתו של בית המשפט העליון נקבע כי הסדר ספציפי זה גובר על הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת נ' בנק הפועלים (11.2.09), וכיו"ב בזה, גם על הוראות תקנה 116א(א) לתקנות בית הדין לעבודה. יחד עם זאת, מהטעמים האמורים לעיל, אנו סבורים כי נסיבות עניין לא מצדיקות הטלת הפקדת ערובה.
4. לאור האמור, הבקשה להפקדת ערובה נדחית אף היא.

סוף דבר

1. בקשותיו של הנתבע 2 לסילוקה של התובענה על הסף ולהפקדת ערובה נדחית על שלל טענותיה.
2. הנתבע 2 יישא בהוצאות הנתבעת 1 בשל הצורך בהגשת הבקשה בסך של 2,000 ₪. סכום זה, ככל שלא ישולם 30 יום מיום מתן ההחלטה, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן ההחלטה ועד תשלומו בפועל.

ניתנה היום, י"ח אייר תש"פ, (12 מאי 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.