כתב האישום והסדר הטיעון

הנאשם שלפני נותן את הדין בגין עבירות כדלקמן:

• שיבוש הליכי חקירה, בניגוד לסעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק");
• שימוש במסמך מזויף, בניגוד לסעיף 420 לחוק;
• שבועת שקר, בניגוד לסעיף 239 לחוק.

בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן כא/1, בהן הורשע הנאשם במסגרת הסדר טיעון, שירת הנאשם כמתנדב בתחנת משטרת נתיבות, שם שירתו, בין היתר, חברו של הנאשם, רומן פריד אלטורי (להלן: "פריד") , ומפקדו, מר מנחם אוחיון (להלן: "המפקד").

במהלך חודש דצמבר 2015 נודע לנאשם, כי נגד פריד מתנהל הליך פיטורין ממשטרת ישראל וכי פריד מנסה לאתר ראיות לכך שהמפקד מתנהל ומתבטא באופן גזעני.

ביום 19.12.15, מתוך מטרה לסייע לפריד, שלח הנאשם לטלפון הנייד שלו עצמו הודעות, בעלות תוכן ואופי גזעני, כך שתיחזנה להיות כהודעות שנשלחו אליו מאת מפקדו.

את ההודעות האמורות, שלח לעצמו באמצעות ישומון "קקדו", המאפשר משלוח הודעות טקסט אנונימיות והודעות טקסט הנחזות להיות ממספר טלפון הנתון לבחירת המשתמש.

לאחר מכן, שלח הנאשם צילום מסך המתעד את ההודעות המזויפות אל מכשיר הטלפון הנייד של חברו, ואמר לו בכזב, כי ההודעות נשלחו אליו על ידי המפקד.

בתאריך 18.01.16 התקיים שימוע, במסגרת הליך הפיטורין של פריד, במהלכו טען פריד להגנתו, כי המפקד הינו גזען, תוך שהסתמך, בין היתר, על ההודעות המזויפות שקיבל מהנאשם.

ביום 14.02.16, פריד הגיש תלונה נגד מפקדו בגין התנהגות גזענית שאינה הולמת קצין משטרה, תוך צירוף ההודעות שקיבל מהנאשם. התלונה הוגשה לשר לבטחון פנים, מפכ"ל המשטרה, מפקד מחוז הדרום, מפקד מרחב נגב וקצין תלונות הציבור של מחוז דרום במשטרת ישראל.

בתאריך 17.03.16, חתם הנאשם, בפני עורכת הדין שייצגה את פריד, על תצהיר כוזב, בו הצהיר, כי המפקד הוא ששלח אליו את ההודעות המזויפות. במעמד החתימה, נאמר לנאשם כי לא יעשה שימוש בתצהיר עליו חתם.

בתאריך 01.06.16, העביר הנאשם מזכר למפקד, בו כתב בכזב, כי מעולם לא העביר לפריד הודעה המכילה תכנים בעלי אופי גזעני שנשלחה אליו מהמפקד.

בתאריך 02.06.20, מסר המפקד את המזכר לנציבות על קבילות השוטרים והסוהרים, מתוך אמונה שתוכן המזכר אמת.

בעקבות מעשי הנאשם, ביום 27.12.16 נחקר המפקד באזהרה במחלקה לחקירות שוטרים בחשד לעבירה של שיבוש מהלכי משפט.

בין הצדדים נקשר הסדר טיעון, במסגרתו הודה הנאשם בעובדות ובעבירות שבכתב האישום המתוקן והורשע על פי הודאתו.

הסדר הטיעון לא כלל הסכמה עונשית.

הנאשם הופנה, במסגרת ההסדר, להערכת שירות המבחן למבוגרים ובהמשך הופנה אל הממונה על עבודות השירות בשב"ס.

פרשת העונש נשמעה לאחר הגשת התסקיר וחוות הדעת ומכאן – גזר דין זה.

ראיות לעונש

התביעה לא הגישה ראיות לענין העונש.

ההגנה הגישה ראיות לעונש כדלקמן:

• תעודות והמלצות מתקופת התנדבותו של הנאשם במשטרת ישראל (נ/1);
• תעודות והמלצות בנוגע להתנדבות הנאשם במסגרות שונות טרם גיוסו (נ/2);
• תעודות והמלצות בנוגע ללימודיו של הנאשם (נ/3);
• אסופת כתבות מהעיתונות (נ/4).

הערכת שירות המבחן למבוגרים

בענינו של הנאשם הוגש תסקיר, המפרט את נסיבותיו האישיות, כבן 24, רווק, מתגורר בנתיבות עם משפחת מוצאו, עובד כ-4 שנים בתפקיד מנהל אבטחה בחברת "פילדיס גרופ" ובנוסף עובד כשנה בתפקיד ראש צוות אבטחה באצטדיון "טרנר".

שירות המבחן התרשם, כי הנאשם גדל במשפחה נורמטיבית, שומר על יציבות לימודית ותעסוקתית, פעיל בעשיה חברתית, בעל שאיפות ומטרות נורמטיביות לעתיד.

שירות המבחן ציין, כי הנאשם בתקופת בית הספר היה הנאשם נתון להשפלות ולהצקות, דבר אשר השפיע על בטחונו העצמי.

שירות המבחן התרשם, כי הנאשם מתנהל באופן "מרצה" עם "קבוצת השווים", משפחתו וחבריו וזאת בשל רצונו להרגיש שייכות, קבלה, אהבה ובטחון.

שירות המבחן סבר, כי הנאשם עבר העבירות מתוך דפוסים ילדותיים ומתוך רצונו להיות נאמן לחברו.

שירות המבחן העריך, כי במצבים בהם הנאשם מרגיש צורך לרצות אחרים, הוא מגמיש גבולותיו הפנימיים ופועל ללא חשיבה מעמיקה על מעשיו.

הנאשם השתלב בהליך הטיפולי ואף מסר לשירות המבחן, כי הוא מבין את המניעים שהביאו אותו לעבור העבירות ואת חומרתן.

כיום, לדברי הנאשם, מנסה לשקם בטחונו ודימויו העצמי ואף בוחן קשריו החברתיים לעומק.

הנאשם ציין, כי בשל ההליך המשפטי המתנהל נגדו, הועבר לתפקיד אחר במקום עבודתו.

שירות המבחן ציין, כי הנאשם שיתף פעולה בהליך הטיפולי והוסיף ששילוב בהליך הטיפולי יתרום לשיקום הנאשם.

שירות המבחן המליץ על ענישה חינוכית בדמות צו של"צ בהיקף של 120 שעות והטלת צו מבחן של שנה, שבמהלכה ישולב בקבוצה טיפולית.

עוד בא שירות המבחן בהמלצה, לבטל הרשעת הנאשם בדין.

חוות דעת הממונה על עבודות השירות בשב"ס

הנאשם נמצא מתאים לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות והומלץ, כי ירצה אותן במועצה הדתית נתיבות, החל מיום 13.01.21.

טענות הצדדים

התביעה הדגישה את חומרתן של העבירות, שנעברו על ידי הנאשם.

לטענת התביעה, במעשי הנאשם היה כדי להביא לפגיעה באמון הציבור במשטרה וכן לפגיעה בשמו הטוב של מפקדו, תוך יצירת מצג שווא.

התביעה התייחסה לחשיבות שבהרתעת שוטרים ומתנדבים בעבירות מסוג זה.

התביעה עתרה למתחם ענישה שינוע בין חודשיים לשמונה חודשים מאסר בפועל.

התביעה התנגדה לביטול הרשעתו בדין של הנאשם וביקשה להטיל עליו מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות.

ההגנה טענה באשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם, גילו הצעיר, מסלול חייו הנורמטיבי, תרומתו לחברה.

ההגנה הדגישה החרטה העמוקה מצדו של הנאשם.

ההגנה ביקשה ליקח בחשבון, שהרקע לעבירות איננו עבריני.

ההגנה ביקשה ליתן משקל להודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה ולשיתוף הפעולה מצדו בחקירה.

ההגנה טענה בנוגע לחלוף הזמן מאז העבירות, במהלכן לא הסתבך הנאשם פעם נוספת.

ההגנה טענה, כי הרשעת הנאשם תביא לפגיעה ממשית בעבודתו שכן, יישלל ממנו רשיון הנשק אותו מחזיק, והדבר יביא לפיטוריו.

ההגנה ביקשה לאמץ המלצת שירות המבחן למבוגרים, על כל רכיביה, ולהשית על הנאשם עונש במסגרת צו של"צ, ביחד עם העמדתו במבחן, תוך ביטול הרשעתו בדין.

בדברו האחרון של הנאשם מסר, כי הוא מביע חרטה על מעשיו ומבין את השלכות מעשיו. כן, ציין כי קיבל אות הצטיינות מראש העיר בשל עשייתו החברתית וכי תמיד הלך בדרך הישר ויוסיף ללכת בה.

דיון והכרעה

העבירות שעבר הנאשם – חמורות.

המדובר בעבירות, שנעברו בתחכום, תוך תכנון מראש ומתוך מטרה ליצור מצג שווא בנוגע למפקד במשטרה, זאת כדי לסייע לחברו במסגרת הליכי פיטורין.

במעשי הנאשם (בייחוד הכוונה לתמדית שניסה ליצור לאותו מפקד) היה כדי להכתים את ציבור לובשי המדים ולפגוע באמון הציבור במשטרה.

לצד אלו, הביאו מעשים אלה גם לפגיעה של ממש במפקד, עת הוגשו נגדו תלונות ונפתחה חקירת מח"ש על לא עוול בכפו.

אלמלא היה המפקד עומד על חפותו, ואלמלא היתה המערכת נכונה, אם גם לא מלכתחילה, לשמוע לטענותיו ולבדקן לעומק – עלול היה קצין במשטרה, להיות מושעה מתפקידו, להיות מורד בדרגה ואף חמור מכך – לסיים שירותו בקלון, להיות מועמד לדין ולהיענש בחומרה, הכל מתוך עלילת דברים.

פוטנציאל הנזק של העבירה מרעיד את אמות הספים ולא ניתן להקל ראש בפגיעה הרבה שעלולה היתה להיגרם אלמלא יצאה האמת אל האור.

הקלון שהיה עלול לדבוק במפקד; הענישה הפלילית והמשמעתית; סיכון לתביעה אזרחית בגין אפליה גזעית; הפגיעה במשלח ידו ופרנסתו; הפגיעה בשמו הטוב על הקושי להשתלב במעגל העבודה לאחר סילוק בבושת פנים משורות המשטרה – כל אלו היו עלולים להיות מנת חלקו של המפקד ומכך, אין בית המשפט רשאי להתעלם.

לא זו אלא, קיים נזק, שכבר נגרם לאותו מפקד: הוא נאלץ לעמוד בחקירה, תןך הכתמת שמו הטוב. ודוק: גם אם נוקה, בסופו של דבר, מחשד – לא תמיד מתפרסם ענין זה כשם שמתפרסמים החשדות; פעמים רבות תיוותר התדמית, הלא מוצדקת, של 'הוא בעייתי, הוא היה בחקירה, חשדו בו באפליה ובגזענות' וייתכן – שלמשך שנים רבות, יהיה על המפקד, שאין לו כל אשמה ולא עשה דבר, להצדיק עצמו אל מול חבריו לעבודה ובפני כולי עלמא.

משנה חומרה עולה מכך, שהנאשם לא הסתפק בעצם משלוח ההודעות המפלילות והכוזבות, אלא – למרות מספר רב של "נקודות יציאה", בהן היה בידו לחזור בו, תוך שיתוף פעולה עם הגורמים השונים, שבדקו הפרשה – נמנע מלעשות כן.

כך למשל, היה בידי הנאשם להודות במעשיו כאשר חברו העלה לראשונה את הטענות נגד מפקדם והוברר, כי ההודעות תופסות תאוצה.

כך, במעמד החתימה על תצהיר אצל הדין, לאחר שהוזהר לומר את האמת.

כך כאשר נתבקש לתעד הדברים במזכר למפקדו.

בכל נקודות הזמן הללו היתה לו האפשרות להניחה לעלילת הבדים וליטול אחריות.

פוטנציאל הנזק ההרסני של העבירות אינו משתנה, בשל כך שהעבירות לא נעברו ממניע כלכלי או עבריני.

תורת ישראל רואה בחומרה רבה את מי שמוסר עדות שקר – המכונה "עד חמס", וקובעת כדלקמן (דברים, י"ט, ט"ז):

כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה--בְּקִרְבֶּךָ.

אמת המידה שנקבעה בתורה בנוגע לענישה במקרה מסוג זה, היא – כי על העד להיענש באותו האופן, בו היה נענש מושא עדות החמס, לו היתה מתקבלת.

אמנם, בתורה שבעל פה, הוצבו סייגים מסוימים לכלל זה, כגון במצב, בו בלתי אפשרי להעניש באותו העונש. אך הפילוסופיה הענישתית – עומדת בעינה.

מתחם ענישה

• בגזר הדין ת.פ. (באר שבע) 5682/01 מדינת ישראל נ' בן מוחא (פורסם במאגרים) נדונו שוטר ואחיו – אזרח, אשר פעלו יחדיו לשיבוש הליכי חקירה בתאונת דרכים (השוטר, אשר נהג ברכב, ביקש מאחיו האזרח למסור, כי נסע אחריו והיה עד לתאונה, למרות שכלל לא שהה במקום), לעונש מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות.
• בגזר הדין 34193-10-12 מדינת ישראל נ' למה (פורסם בנבו) נקבע מתחם ענישה, שינוע בין מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות לבין שנת מאסר בפועל, בגין שיבוש הליכי משפט, שהתבטא בהשמטת אירועי ירי מדוח פעולה של שוטר, תוך תיאום גרסאות עם יתר חבריו לצוות.

יצוין, כי נסיבות העבירות במקרה דנן, חמורות יותר, משמעותית, שכן במקרים שהובאו, מטרת שיבוש החקירה או המשפט היתה – נסיון של נאשמים למלט עצמם מהדין, מתוך חוסר נכונות להתמודד עם הסתבכות בלתי צפויה. אך במקרה דנן – המדובר היה בנסיון מתוכנן ומתוחכם לטפול אשמת שווא על אדם תמים, ללא כל עילה.

על כן, תוך עריכת ההתאמות המתאימות, ולנוכח עתירת התביעה, יעמיד בית המשפט את מתחם הענישה, בגין העבירות שענינן שיבוש הליכי חקירה, שימוש במסמך מזויף ושבועת שקר, בין עונש מאסר בפועל קצר, ועד לשמונה חודשים מאסר בפועל, כשבמקרים המתאימים, ניתן יהיה לרצותם בדרך של עבודות שירות.

קביעת הענישה הספציפית בנוגע לנאשם

בקביעת הענישה הספציפית בענינו של הנאשם, על בית המשפט ליקח בחשבון את היותו של הנאשם מתנדב במשטרה, היינו אמון על אכיפת החוק, עבר הכשרות מתאימות ומודע למשמעותן של הצהרות כוזבות מסוג זה.

מנגד - אין בית המשפט יכול להתעלם משירותו בהתנדבות של הנאשם, אשר זכה לשבחים ולהוקרה.

תרומתו לחברה במסגרות התנדבותיות שונות, בנוסף להתנדבותו במשטרה, כפי שבאו לידי ביטוין במוצגים שהוגשו מטעם ההגנה.

שירות המבחן למבוגרים התרשם, כי הנאשם נטל אחריות על מעשיו ומביע חרטה ובושה.

הנאשם אף נכון היה להשתלב בהליך טיפולי.

נתון נוסף, שיינתן לו משקל משמעותי, הוא חלוף הזמן מאז שנעברו העבירות, כשחלק גדול מהתקופה, היה בטרם הגשת כתב האישום.

כל השיקולים הללו מצביעים לכיוון ענישה על הצד הנמוך של המתחם.

עם זאת, אין בידי בית המשפט לקבל עתירה ההגנה, להסתפק בענישה שיקומית, כהמלצת שירות המבחן למבוגרים.

הערכת שירות המבחן אינה מלמדת על התמכרות, או מצוקה מיוחדת אחרת ממנה סובל הנאשם, המצדיקה נקיטה בהליך שיקומי.

כבר נאמר, לא פעם, כי שיקום איננו בגדר מילת קסם, המצדיקה חריגה ממתחם הענישה בכל מקרה.

חומרת העבירות, במקרה דנן, מחייבת ענישה משמעותית, במישור המעשה. ענישה אחרת לא תסכון ולא יהיה בה ליתן מענה לאינטרס הציבורי ובייחוד – לשיקול ההרתעה. זאת, בין היתר, לאור כך שהקדמה הטכנולוגית, בייחוד בתחום המחשוב והתקשורת, מאפשרת לעבור עבירות מסוג זה בקלות יתרה.

אלמלא נסיבותיו המיוחדות של הנאשם, שהביאו גם להנמכת עתירתה העונשית של התביעה – היה ראוי להשית עונשים חמורים בהרבה.

לנוכח ההמלצה הטיפולית – יועמד הנאשם תחת צו מבחן.

עוד מוצא בית המשפט, להשית על הנאשם עונש מאסר מותנה וכן עיצום כספי בדמות פיצוי משמעותי למפקד, נפגע העבירה, שיהיה בו כדי ליתן מענה לכיעור המיוחד הנלווה למעשים ולפגיעה הקשה שנגרמה. זאת, מבלי למנוע מהמפקד לממש זכויותיו בהליך מתאים.

ביטול ההרשעה

לשאלת ביטול הרשעת הנאשם בדין: המבחן העדכני לשאלה זו נסמך על שני אדנים. האחד - האם המדובר בעבירה, שמבחינת האינטרס הציבורי, או המסר לציבור – ניתן לסיים הדיון בה תוך הימנעות מהרשעה בדין; השני – האם עלה בידי ההגנה להצביע על חשש קונקרטי לפגיעה משמעותית בסיכויי השיקום של הנאשם, מעבר לפגיעה הנלווית לכל רישום פלילי. ראו רע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים).

התבחינים האמורים הם מצטברים, כלומר – אם אחד מהם אינו מתקיים – אין מקום לנקוט בחריג של הימנעות מהרשעה.

ראו, להלן, מספר פסקי דין, של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים:

• פסק הדין ע.פ. 52533-05-15 מדינת ישראל נ' יפרח (19.07.15) - באותו מקרה, נתקבל ערעור המדינה על החלטת בית משפט השלום לבטל הרשעתה של נאשמת ללא כל הסתבכות קודמת, בעשור החמישי לחייה, בעלת מאפיינים אזרחיים עמלניים ותורמים לחברה (לרבות התנדבות אינטנסיבית לטובת הכלל במסגרות שונות), שהסתבכה בעבירה של גניבה ממעביד. בית המשפט קבע:

הנחת המוצא של הדין הפלילי בשיטתנו הינה כי נאשם, שאינו קטין, שביצע עבירה, ונקבע כי ביצע את העבירה, נאשם שכזה יורשע בדינו. זוהי תמצית משמעותו של ההליך הפלילי.

לצד זאת, קיימים החריגים המצומצמים ביותר, מכוח הוראות החסד"פ ופקודת המבחן, בהם בית המשפט מוסמך להימנע מהרשעת אדם גם אם ביצע את העבירה.

בפסיקה רבה של בית המשפט העליון נקבעו המבחנים המצמצמים מאוד להחלת חריג זה.

המבחן הראשון, כמעט מבחן סף, הינו טיבה של העבירה שביצע הנאשם.

החריג של אי הרשעה לא ייבחן כלל אלא משמדובר בעבירות שטיבן הינו+ כזה המאפשר, בהתקיים הנסיבות האישיות המיוחדות ,הימנעות מהרשעה.

.

צירוף העובדות יחדיו מוביל לדעתנו למסקנה כי כבר בשלב זה של בחינת הדברים אין המדובר בסוג של מעשים ועבירות, המבוצעים על ידי אדם בוגר החב אמון למעבידו, שניתן להחריגם מהכלל ולהוציאם לתחומי החריג הנדיר של הימנעות מהרשעה.

נוסיף ונציין כי בנסיבות הענין גם לא מצאנו כי מתקיים התנאי הנוסף להחלת החריג, הלוא הוא הוכחה קונקרטית בדבר נזק קשה מנשוא העשוי להיוודע להרשעת הנאשם.

.

מוצאים אנו, עם כל הצער שבדבר, כי הימנעות בית משפט השלום מהרשעת המשיבה במעשי העבירה שבוצעו על ידה, כמפורט בשני האישומים בהם הודתה, הימנעות זו נוגדת את הכללים והמבחנים שנקבעו בפסיקה לענין אותם החריגים, שבהם ורק בהם, יש מקום להימנע מהרשעה.

[ההדגשה אינה במקור].

• פסק הדין ע.פ. 51803-05-15 מדינת ישראל נ' דדון [פורסם בנבו] (20.09.15) -באותו מקרה, נתקבל ערעור המדינה על החלטת בית משפט השלום לבטל הרשעה בדין של נאשם נעדר עבר פלילי, בעשור השישי לחייו, המשמש כקצין בטיחות בתעבורה ולאור ראיות שהוגשו הוברר, כי הרשעתו עלולה היתה, בהסתברות גבוהה, להטיל הכורת על פרנסתו, שנדון בגין עבירות נושנות יחסית של אלימות במשפחה, במהלך סכסוך גירושין שהסתיים. בית המשפט קבע:

הכלל הוא, כי מי שהובא לדין ונמצא אשם - יורשע בעבירות שביצע. רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ינקוט בית המשפט, לפעמים, בחלופה של הטלת ענישה ללא הרשעה. ממילא, ההימנעות מן ההרשעה הופכת לקשה יותר, ככל שהעבירה חמורה יותר וכאשר הנאשם ביצע יותר מעבירה אחת, ולאורך זמן (ר', למשל, בר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] וכן ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש ואח' [פורסם בנבו]).

.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיבידואלית ועל ביהמ"ש לבחון ענינו של כל נאשם ונאשם בלי לקבוע את עונשו אך ורק על סמך מהות העבירה. ואולם, מהות העבירה והצורך בהרתעת הרבים יכולים להטות את הכף ולגבור אף על שיקומו של נאשם.

ההלכה שהשתרשה בפסיקת ביהמ"ש היא, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ר' בענין תמר כתב המוזכר לעיל וכן ר' ע"פ 9893/06 אסנת אלון-לאופר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פס"ד של ביהמ"ש העליון מיום 31/12/07).

בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה – האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין.

[ההדגשה אינה במקור]

• פסק הדין ע.פ. 53620-02-15 זובידאת ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.04.15) – חרף המלצות שירות המבחן למבוגרים, נמנע בית משפט השלום מלבטל הרשעתן בדין של שלוש נאשמות שהורשעו בנסיון להשיג ציון במבחן מיון ללימודים אקדמיים במרמה. בית המשפט המחוזי דחה ערעור ההגנה, תוך שמציין:

נקודת המוצא בהליך הפלילי הינה כי מי אשר חטא במעשה עבירה יורשע בדין.

האפשרות של הימנעות מהרשעה, בענינם של בגירים, לא תהיה אלא במקרים נדירים ביותר. המבחנים העיקרים להתגבשות חריג שכזה הינם בראש ובראשונה אופי העבירה וטיבה, ובנוסף לכך נסיבותיו של עושה המעשה וההשלכות העשויות להיות על עתידו אם יורשע בדין.

[ההדגשות אינן במקור].

• פסק הדין ע.פ. 25507-01-16 מדינת ישראל נ' אובשייביץ [פורסם בנבו] (17.04.16) – בית משפט השלום קיבל המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת נאשם, שהוא אזרח נורמטיבי, עמלני, איש ציבור התורם לחברה, ללא כל הסתבכות קודמת, אשר תקף באלימות את ידידת המשפחה במסגרת מסיבה. בית המשפט המחוזי קבל את ערעור המדינה והורה על הרשעת הנאשם בדין, תוך שציין:

הכלל ונקודת המוצא בדין הפלילי (בענינם של בוגרים) הינם כי מי שביצע מעשה עבירה יורשע וייתן על כך את הדין.

הימנעות מהרשעה (עפ"י סע' 71 א' לחוק העונשין) הינה החריג שבחריגים.

להתקיימות חריג זה נדרשות שתי בחינות יסוד. האחת, טיבו של מעשה העבירה שביצע הנאשם והשנייה שיקולי השיקום המיוחדים הנטענים בענינו ומידת השלכתה של ההרשעה לענינם. וכנפסק בע"פ 9150/08 (מ"י נ. א. ביטון – טרם פורסם [פורסם בנבו]):

"...הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטייה של ההרשעה אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב.

תועלת ציבורית זו אין כוונתה לנטייה אחר דעת קהל או המיית לבו, אלא שהיא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים ולהעברתו של מסר מוקיע את דבר העבירה ומבצעיה ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השיוויון והוודאות".

המעשים שביצע המשיב, כמפורט בעובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה, חושפים התנהלות אלימה ברמה משמעותית.

.

על כן די בעצם טיבם ועוצמתם של מעשי העבירה דנן למנוע הבאתם בגדרי החריג הנדיר של הימנעות מהרשעה.

אולם גם "היבטי השיקום" שפורטו בתסקיר ואומצו על ידי ביהמ"ש קמא בגמר הדין – אינם בנסיבות הענין, כאלה המצדיקים את מסקנת אי ההרשעה.

כל הרשעה בפלילים של נאשם באשר הוא – גוררת בעקבותיה באופן בלתי נמנע הכתמה ופגיעה בדימויו בעיני הבריות ובעיניו עצמו.

אולם תוצאה בלתי נמנעת זו הינה בסופו של יום אחת מתכליות הדין הפלילי.

וכדברים שציטטנו לעיל מע"פ 9150/08 "...העברת מסר המוקיע את דבר העבירה ומבצעיה ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השיוויון והוודאות".

שיקולי השיקום של נאשם בוגר אשר יהיה בכוחם להחריגו מהרשעה בדין שמורים למקרים חריגים ביותר שאינם מתמצים בעצם ה"הכתמה" או ה"דימוי העצמי", שהינם כאמור התוצאות הבלתי נמנעות של הרשעה באשר היא, ובמידה לא מבוטלת אף אחת התכליות של הדין הפלילי.

חריגים שכאלה יישמרו בראש ובראשונה למקרים המתאימים של נאשמים קטינים, או של נאשמים בוגרים שהעבירה שעברו נמצאת בתחתית רף החומרה, נסיבות השיקום בענינם בולטות בחריגותם – ובאיזון בין השניים לא יהיה יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מהרשעתו לבין חומרת העבירה. (ור' ע"פ 26690/00 פ"ד נ"ד (3) 689-690).

• בפסק הדין עפ"ג 32571-05-13 זידאן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) נדחה, בהסכמה, ערעור ההגנה על גזר הדין. הנאשם, אשר התנדב במשטרה בעת ביצוע העבירה, היה מעורב בתאונת דרכים עם שני נאשמים נוספים בכתב האישום, שעה שרכבם נכנס לצומת ברמזור אדום וגרם לתאונה. הנאשם, עם שותפיו, מסרו הודעת כזב לבוחן התנועה אשר נקרא לזירת התאונה. בית המשפט קבע, כי נסיבות העבירה אינן מאפשרות גישה סלחנית המצדיקה הימנעות מהרשעה.
• בפסק הדין עפ"ג 60681-05-12 אבו גנב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) חזר בו הנאשם מערעורו על גזר דינו ועל אי ביטול הרשעתו. הנאשם היה עד לאלימות שהפעיל שותפו כלפי אזרח. במסגרת חקירתו במח"ש על האירוע, מסר הודעה כוזבת לפיה לא הבחין באלימות שהפגין שותפו כלפי האזרח ובכך שיבש הליכי חקירה. בית המשפט קבע, כי אין מנוס מהרשעתו, שכן, מהימנותם של אנשי משטרה היא שיקול ראשון במעלה.

חומרת הפגיעה, במקרה דנן, עולה עשרות מונים על המקרים המתוארים לעיל.

בית המשפט מוצא, כי העבירות, כשלעצמן, בהיותן מתוכננות; מתוחכמות; כשהנאשם אינו זונח מצג השווא פעם אחר פעם – בשים לב לזדון ולכיעור הנלווה להן – אינן מאפשרות ביטול ההרשעה, מבחינת המסר שיועבר לציבור.

מעבר לנדרש ייאמר, כי לא עלה בידי ההגנה אף לבסס בראיות החשש לפגיעה קונקרטית בעתידו המקצועי של הנאשם, שאינו בעל השכלה מיוחדת ואינו עובד בעבודות הדורשות כישורים מיוחדים, או עבודות, שהן בעלות אופק לעבודה רבת שנים ולהתקדמות. אך גם אם תילווה להרשעה פגיעה מסוימת בנאשם – כאמור לעיל – לאור אופי העבירות – אין בית המשפט מוצא מקום לביטולה.

סיכום

לאחר שבית המשפט שקל את טענות הצדדים; עיין בתסקיר ובחוות הדעת; שמע העדים לענין העונש ועיין במוצגים שהוגשו לענין העונש; שמע דברו האחרון של הנאשם, דן את הנאשם לעונשים כדלקמן:

1. חודשיים מאסר בפועל. בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות השירות בשב"ס, ירצה הנאשם המאסר בדרך של עבודות שירות, במועצה הדתית נתיבות, 5 ימים בשבוע, 08:30 שעות ביום. על הנאשם להתייצב, ביום 13.01.21, שעה 08:00, במשרד הממונה על עבודות השירות במחוז דרום בשב"ס, ומשם ימשיך לריצוי העבודות בהתאם להנחיות שיקבל. הנאשם מוזהר, כי אי התייצבות  לריצוי עבודות השירות; אי שמיעה להוראות הממונים עליו במשרד הממונה על עבודות השירות או במקום ריצוי עבודות השירות; אי שיתוף פעולה עם משרד הממונה על עבודות השירות בכל ענין שהוא, לרבות מסירת בדיקות - עלול להביא להפקעה מנהלית של צו ריצוי המאסר בדרך של עבודות שירות, על כל המשתמע מכך;
2. 9 חדשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מהיום, שהנאשם לא יעבור עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז-1977, פרק ט' סימנים א' – ב' ופרק י"א סימנים ו' – ז'.
3. פיצוי לנפגע העבירה, ע.ת. 2 בכתב האישום, בסך 10,000 ₪. ישולם עד ליום 01/02/21.

עותק גזר הדין יועבר לשירות המבחן למבוגרים ולממונה על עבודות השירות בשב"ס.

הודעה זכות הערעור.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשפ"א, 05 נובמבר 2020, במעמד הצדדים.