1. בפני תביעה, במסגרתה עותר התובע לחייב הנתבעים בפיצוי בסך של 5,000 ₪ בתוספת הוצאות נלוות בגין נזקים שנגרמו לרכבו מסוג רנו מגאן שנת 2004 (להלן :"הרכב") , אותו השאיל התובע לנתבע 1, בשל תאונה שנגרמה בעת שהנתבע 2 נהג ברכב.
2. בכתב התביעה טוען התובע כי בחודש 11/2018 השאיל התובע את רכבו לנתבע 1 לבקשתו. בחודש 6/2019 מסר הנתבע 2 לתובע כי בעת שנהג ברכב קרתה תאונה וכי, בשל היקף הנזק, אין מקום לתקנו.

התובע, לטענתו, דרש מהנתבעים פיצוי בשיעור של 5,000 ₪, בתוספת הוצאות נלוות, שכן, לטענתו, עפ"י מחירון "יד יצחק" שוויו המקסימלי של הרכב עומד על סך של 8,000 ₪, כאשר מסכום זה יש להפחית את ערכי הקילומטרז', מספר ידיים ומצב מיכני.

מוסיף וטוען התובע כי, בטרם העביר לידי הנתבע 1 את הרכב, עבר הרכב טיפול הכולל החלפת בלמים ומסרק הגה בסך של 2,500 ₪.

1. הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה, אך התייצב לדיון שהתקיים ביום 22.10.2019.

הנתבע 1 אישר כי השתמש ברכבו של התובע. לדבריו, ביקש מבנו- הנתבע 2 כי יסיע אותו לבדיקות לאחר שעבר ארוע מוחי ואז התרחשה התאונה. עוד טען הנתבע 2 כי החליף מצב ברכב בעלות של 340 ₪ , סידר תקלה במערכת הנעילה בסך של 200 ₪ וכן תיקן את המזגן בעלות של 330 ₪.

1. הנתבע 2 טען בכתב ההגנה ובדיון בפני, כי המדובר בניסיון סחיטה מטעם התובע, שכן, לטענתו, הרכב אינו שווה יותר מ-2,000 ₪ עפ"י לוח "יד 2" ואף הציע לתובע רכב חלופי מדגם מתקדם יותר או לתקן את הרכב, אך התובע סירב. הנתבע אף טען כי עפ"י מחירון "לוי יצחק" הרכב אינו שווה יותר מ-4,000 ₪, אך היה מוכן לשלם לידי התובע סכום זה לפנים משורת הדין ואף להצעה זו סירב התובע.
2. לאחר שעיינתי באשר הובא בפני ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון, אשר התקיים ביום 21.11.2019, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.
3. אחריותו של "שואל" נקבעה בסעיף 2(ג) לחוק השומרים תשכ"ז-1967 הקובע כי:

"שואל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, יהיו גורמיהם אשר יהיו, ובלבד שאחריותו לא תהיה חמורה משל מחזיק בנכס שלא כדין".

חוק השכירות והשאילה בסעיף 30 קובע לעניין העברת השאילה כי:

"השואל אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושאל או להשאילו בהשאלת משנה, אלא בהסכמת במשאיל".

1. במקרה דנן, מצאתי כי הנתבעים אחראים, ביחד ולחוד, לנזק שנגרם לרכב התובע. הנתבע 1 לא הראה כי קיבל הסכמה מפורשת מצד התובע להעביר את הרכב לידי הנתבע 2.
2. באשר לגובה הנזק, התובע הציג, במסגרת צילום בתכתובות וואטסאפ בין הצדדים כי ערכו המקסימלי של הרכב עומד ע"ס של 8,000 ₪ . על כן, מצאתי כי הערכת שווי הרכב בכתב התביעה בסך של 5,000 ₪ הינו סביר, בעוד שהנתבעים לא הוכיחו אחרת, שכן לא הראו שהמחירון שהוצג על ידם מתייחס לאותו דגם של רכב התובע, כאשר התובע, מצדו, טען כי המחירון שהוצג ע"י הנתבעים מתייחס לדגם אחר (מסוג האצ'בק עם מספר קוד רישוי שונה).
3. הנתבע 1 לא צירף כל אסמכתאות לטענותיו בדבר הכספים שהשקיע, לטענתו, ברכב.
4. מאידך, מצאתי להפחית משווי הרכב את הסך של 350 ₪, אשר קיבל התובע עבור גריטת הרכב (בהתאם לקבלה שהוצגה בפני במהלך הדיון).
5. באשר לייתר ההוצאות הנלוות הנטענות בכתב התביעה (למעט הוצאות משפט), משלא צורפו אסמכתאות מתאימות, לא מצאתי מקום לחייב הנתבעים בגין הוצאות אלו

לאור האמור לעיל, לאחר שעיינתי באשר הובא בפני ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 4,650 ₪ .

כמו כן, אני מחייבת הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסך של 500 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

המזכירות תסרוק לתיק את תכתובות העתקי תכתובות הוואטסאפ שהגיש הנתבע 2 לבית המשפט במהלך הדיון

ניתן היום, כ"ד חשוון תש"פ, 22 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.