29 דצמבר 2019

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבעים 1 ו-2 (להלן ביחד– הנתבעים) להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם ככל שתביעתה כנגדם תידחה.

2. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ולהלן אפרט נימוקיי.

3. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן – התקנה) אשר קובעת כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. (עתירה לביטול תקנה 116א זו נדחתה על ידי בג"ץ משנפסק, כי התקנה תוקנה בסמכות והיא סבירה ומידתית (בג"ץ 7016/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים (17.9.18)).

4. עולה מהאמור כי על אף מעמדה של זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד, אין המדובר בזכות מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו (ראו ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.7.03)).

בענייננו -

5. התובעת היא נתינה זרה מרפובליקת הפיליפינים ולפיכך, משלא נטען וממילא לא הוכח כי המדובר באחת מהמדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, הכלל הוא כי להורות על חיובה בערובה אלא אם הצביעה התובעת על התקיימותם של אחד מהחריגים המנויים בתקנה.

אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה לא חלה עליה תקנה 116 א, הואיל והיא תושבת ישראל שכן כאמור התובעת היא נתינת מדינה זרה, בעלת דרכון זר ואין בעובדה לפיה הוגש תצהיר לפיה היא מתגוררת באופן קבע במדינת ישראל, כדי להקנות לה מעמד חוקי של תושבת ישראל.

6. בכתב התביעה טענה התובעת כי היא הועסקה על ידי הנתבעים בטיפול בילדיהם וכן בעבודות הבית, מיום 23.6.17 ועד לפיטוריה ביום 9.2.19, וכי שכרה החודשי עמד על סך 7,000 ₪ אשר לבד מתשלום זה, לא קיבלה התובעת תשלום נוסף עבור זכויות סוציאליות.

התובעת טענה כי היא הועסקה שעות נוספות רבות ועתרה לתשלום בסך של כ- 179,000 ₪ בגין הפרשי שכר וכ- 30,000 ₪ בגין זכויות סוציאליות.

7. הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התובעת הועסקה כבייביסיטר במתכונת חלקית, בשעות הצהריים או הערב, כאשר שכרה עמד על 40 ₪ לשעה ובשאר שעות היממה היא הועסקה בעבודות אחרות במקומות אחרים.

הנתבעים הוסיפו כי התובעת לנה בביתם עם בנה לבקשתה, לאור היכרות הנתבעים עם מצבו של בנה של התובעת ועם קשייה וכי התובעת מעולם לא עבדה בשעות הלילה הואיל וילדי הנתבעים ישנו החל מהשעה שבע בערב.

אשר לנסיבות סיום העסקה טענו הנתבעים, כי ביום 9.2.19 לאחר שהתובעת צעקה על הנתבעת וסירבה לסייע לה, נטשה התובעת את מקום עבודתה. מקץ מספר ימים פנתה לנתבע וביקשה לשוב לעבודתה ואולם לאור התנהגותה הפרועה סירבו הנתבעים להשיבה לעבודה.

8. לאחר עיון בתיק בית הדין ובטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא המציאה ראשית ראיה להוכחת תביעתה ואפרט בקצרה.

9. כפי שעולה מהמתואר לעיל, עיקר תביעתה של התובעת היא להפרשי שכר באשר לטענתה היא הועסקה בימי חול 15.5 שעות וביום שישי 22 שעות. הנתבעים חולקים על טענה זו וטוענים כי התובעת הועסקה במשרה חלקית ביותר וכן מכחישים את הטענה לפיה היא הועסקה אף בשעות הלילה. הצדדים אף חלוקים בגובה השכר ששולם לתובעת.

הואיל והמדובר במחלוקת עובדתית ובשים לב לכך שהתובעת לא צירפה כל ראיה להוכחת שעות עבודתה ואף לא פירטה במסגרת כתב התביעה מה הייתה עבודתה משך כל שעות היום והלילה, בשים לב להיקף השעות החריג שתואר בכתב התביעה, הרי שלא ניתן לומר בשלב זה כי הוכחה ראשית ראיה להוכחת התביעה.

אציין כי המדובר בעובדת שהועסקה כשנה וחצי ואשר עותרת לתשלום של למעלה מ- 200,000 ₪.

10. אשר לטענת התובעת לפיה אף לשיטת הנתבעים היא זכאית לסכומים כלשהם – הרי שאין בידי לקבלה.

הנתבעים טוענים בכתב ההגנה כי התובעת הועסקה במשרה חלקית והשתכרה 40 ₪ לשעה בגין עבודה זו. הנתבעים אמנם לא הכחישו קיומם של יחסי עבודה ואולם הכחישו כי הם חבים לתובעת סכום כלשהו.

טענת התובעת אשר מסתמכת על כל מיני הנחות (סעיפים 19-21 לתגובה), אינה נשענת בשלב זה על בסיס עובדתי ועל כן דינה להידחות.

אציין, כי גם בסופו של יום יתברר כי התובעת זכאית לסכומים כלשהם על בסיס גרסת הנתבעים, הרי שמבלי להיכנס לעובי הקורה בשלב זה, המדובר בסכומים זניחים לעומת הסכום הנתבע ומכל מקום יש לזכור כי הנטל להוכיח את גרסתה מוטל על התובעת ולא ההיפך ובפרט שכאמור, המדובר בתביעה לסכום מאד גבוה ביחס לתקופת העסקה.

11. עוד אציין כי לא מצאתי, כטענת התובעת, כי גרסת הנתבעים בדבר לינת התובעת ובנה מופרכת וכי יש בה כדי להטות את הכף לעבר קבלת גרסת התובעת. עניין זה דינו להתברר בדיון ההוכחות ובשלב זה די בכף שהמדובר במחלוקת עובדתית כדי לקבוע כי התובעת לא הציגה ראשית ראיה.

12. אשר לחלופות המופיעות בתקנה - התובעת לא הוכיחה כי ניתן יהיה להיפרע ממנה אם התביעה תידחה וכן לא מצאתי כי במקרה הנדון מתקיימים טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור אותה מהפקדת ערובה.

13. לנוכח המפורט - דין הבקשה להתקבל.

אשר לגובה הערובה, על מנת שלא לחסום את זכות התובעת לגישה לערכאות ובשים לב למטרת התקנה, לסכום התביעה ושיעור ההוצאות הנפסקות בהליכים מהסוג דנן מצאתי לחייבה בהפקדת ערובה בסך של 4,000 ₪ סך הכל (2,000 ₪ לכל נתבע).

סכום זה יופקד בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי התובעת.

ככל שלא תופקד הערובה במועד שנקבע – תימחק התביעה.

14. בנסיבות העניין לא מצאתי לפסוק הוצאות נוספות ועל כן אין צו להוצאות.

ניתנה היום, א' טבת תש"פ, (29 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.