1. ביום 12.7.19 הגיש התובע תביעה בגין הפרת הסכם שכירות שנכרת ביום 30.11.10 לתקופה של שלוש שנים. באוקטובר 2011 ביטל התובע את הסכם השכירות בטענה כי השוכרים הפרו את ההסכם, והגיש תביעה לפינוי מושכר. ביום 22.3.12 ניתן פסק דין לפינוי המושכר שקבע כי על השוכרים לעזוב את המושכר עד ליום 21.6.12. לטענת התובע, רק ביום 13.7.12 פינו השוכרים את הנכס, וכתב תביעה זה הוגש 7 שנים פחות יום לאחר הפינוי.

בכתב התביעה עתר התובע לסעד של פיצויים בגין הפרת חוזה. נתבעו דמי שכירות מחודש אוקטובר 2011 ועד ליוני 2013. בגין דמי שכירות עתר לפיצוי, בערכי קרן, של 267,397 ₪.

מעבר לדמי השכירות עתר התובע לפיצוי בסך של 80,182 ₪ בגין הפרת התחייבות השוכרים לבנות ממ"ד בנכס תמורת ציוד שקיבלו לשימוש בעסק, אשר לא הושב לידיו. כמו כן נתבע פיצוי גם בגין נזקים שנותרו במושכר. בגין ראשי נזק אלו נטען כי רק לאחר שפינו השוכרים את המושכר גילה התובע את העובדות שלא בנו ממ"ד ואת הנזקים שגרמו.

נטען כי הנתבעים הפרו את ההסכם, ביצעו עוולות נזיקיות ואף פעלו במרמה. כלפי המבקשת נטען בנוסף כי יש לחייבה מכוח הרמת מסך ואחריות אישית נזיקית.

1. המבקשת עותרת לדחיית התביעה על הסף מכמה עילות. נטען להעדר יריבות שכן ההסכם עליו מבוססת התביעה נחתם רק על ידי בעלה שמעון דיין. נטען כי עצם היותה בעלת מניות בחברה אשר הפעילה מוסך במושכר לא מקימה כנגדה עילה.

עוד נטען להתיישנות התביעה בטענה כי עילת התביעה נולדה ביום בו טוען התובע כי הופר החוזה, לכל המאוחר ביום 14.10.11 מועד בו שלח התובע מכתב לביטול ההסכם מחמת הפרתו. טענה זו מבוססת על פסק דין שאוזכר בבקשה (ת"א (צפת) 59462-10-13 וינברג נ' פס, 25.12.16, הנסמך על ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן, 2.1.14, שם הפנה בית המשפט העליון להלכה הקובעת כי בתביעה שעילתה היא אכיפת חוזה שהופר, יום לידתה של התביעה הוא יום הפרת החוזה. (יוער כי בהליך אליו הפנתה המבקשת הובהר כי תביעה לדמי שכירות היא עילה מתמשכת ונקבע כי התיישנה כל עילה שהתגבשה 7 שנים טרם הגשת התביעה).

1. מעבר לטענת ההתיישנות נטען כי יש לדחות את התביעה מחמת אי קבלת היתר לפיצול סעדים והשתק שיפוטי, עקב תביעה קודמת של התובע בת"א (אשקלון) 42555-05-14 בו נטען כי נתבעו סעדים זהים אולם כנגד חברת הביטוח שביטחה את הנכס. לבקשה צורף כתב התביעה בהליך הקודם בו נתבעו תגמולי ביטוח בגין נזקים למבנה מושכר עקב שריפה ונזקים עקיפים בגין אבדן דמי שכירות, הנתבעים גם בהליך זה. באותו הליך הגישה חברת הביטוח הודעה לצד ג' כנגד המבקשת.

יוער כי ההליך הקודם נדון לפני וביום 1.11.20 ניתן פסק דין בו קיבל התובע פיצוי רק בגין נזק למבנה.

טענות התובע

1. ביחס לטענת היריבות נטען כי יש השתק פלוגתא שעה שניתן כנגד המבקשת פסק דין לפינוי מושכר. עוד נטען כי בתביעה טען כי המבקשת השכירה בעצה את המבנה ובנוסף יש לחייבה מכוח הרמת מסך, ולכן אין מקום לברר בשלב זה את טענת היריבות מולה.

בכל הנוגע להתיישנות נטען כי העילה לדמי שכירות קמה כל חודש בגין אותו חודש ומדובר בעילה

נמשכת ולכן אין בסיס לטענת ההתיישנות לחודשים יולי 2012 עד יוני 2013.

למרות טענה זו סבור התובע כי גם לתקופות קודמות לא התיישנה התביעה בגין דמי שכירות שכן תבע גם בעילות נזיקיות וטענת תרמית וטען כי חל סעיף 89 לפקודת הנזיקין או טענת תרמית. עוד טען כי מדובר בתביעה במקרקעין שההתיישנות שלה הוא 15 שנה.

כמו כן טען כי הנזקים התגלו עם פינוי המושכר וכך גם עניין הממ"ד ביחס אליו טען גם תרמית והונאה בתביעה.

ביחס להליך הוקדם הדגיש התובע כי מדובר היה בתביעה לפי פוליסת ביטוח בעילה שונה. נטען כי אין בסיס לטענת ההשתק ולא נטענו כלל טענות סותרות בשני ההליכים.

דיון והכרעה

1. לאחר בחינת הבקשה והתגובה, וכתב התביעה, מצאתי כי יש להידרש רק לסוגיית ההתיישנות בבקשה, ואין בסיס ביתר הטענות בבקשה.

בכל הנוגע לטענת העדר היריבות, אכן יש קושי עם העובדה כי המבקשת לא רשומה כשוכרת בהסכם השכירות, וספק אם עצם העובדה כי נתבעה בתביעת הפינוי מספיקה לצורך הקמת היריבות, אולם מצאתי כי די בטענות בתביעה כדי להראות יריבות עם המבקשת. בשלב דיוני זה אין מקום לבירור עובדתי של שאלות אשר הינן זהות לבירור הנחוץ לתביעה עצמה.

די בטענת התובע כי הנתבעת הייתה בגדר שוכרת או כי החברה הייתה שוכרת והנתבעת אחראית לחובות החברה מכוח העילות האישיות שפורטו כנגד המבקשת בכתב התביעה, כדי להקים יריבות.

1. גם את הטענה לצורך בפיצול סעדים או השתק שיפוטי אין לקבל. אכן דרך התנהלותו הדיונית של התובע אינה ברורה, יוצרת סרבול דיוני מיותר וקרובה לשימוש לרעה בהליכי בית משפט, אולם לא מצאתי עילה בדין למנוע הגשת תביעה זו. כפי שנטען על ידי המבטחת בהליך הקודם, לא ברור מדוע לא נתבעו השוכרים במקביל לתביעה הקודמת. שיהוי זה יכול ויינתן לו משקל בניהול ההליך, אולם שעה שבהליך הקודם הוגשה תביעה בעילה ביטוחית ונזק עקיף בגין הפרת חוזה הביטוח, עולה כי מדובר בעילה שונה מהעילות בהליך זה ואין מקום לפיצול סעדים.

העובדה כי המבקשת הייתה בעל דין בהודעת צד ג' בהליך הקודם, לא יוצרת אותה עילה כלפיה ולכן אין צורך בהיתר לפיצול סעדים. ככל שבהליך הקודם נקבעו ממצאים עובדתיים שהם בגדר השתק פלוגתא, ניתן להעלות טענות ביחס לכך עם הגשת הראיות. יחד עם זאת, בשלב זה לא מצאתי כי יש מניעה מהתובע מהגשת תביעה זו.

מסקנה זו יפה גם ביחס לטענה להשתק שיפוטי, שאינה מתאימה ליישום בנסיבות העניין. עצם העובדה כי התובע תבע תחילה את הסעד של דמי שכירות מחברת הביטוח, אינה סותרת טענתו בהליך זה כי גם השוכרים חייבים לפצות אותו. ברור כי התובע לא יכול היה לקבל כפל פיצוי בגין אותו סעד, אולם הדרך הדיונית הפגומה בה נקט, בשיהוי ניכר, אינה מונעת ניהול תביעה זו.

התיישנות

1. ביחס להתיישנות מצאתי כי יש לקבל באופן חלקי את טענת ההתיישנות. בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635 (2012), פסקה 20 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית, נקבע:

"לשון אחר, הפרת חוזה יכול שתוליד שתי עילות תביעה נפרדות: האחת – עילה הנוצרת ביום ההפרה ומכוחה יכול, למשל, הצד הנפגע לתבוע את אכיפת החוזה או ביטולו או תשלום פיצוי מוסכם, והשניה – עילה הנולדת ביום התגבשות הנזק הנגרם עקב ההפרה, כאשר רק השילוב בין הפרת החוזה לבין הנזק שנגרם בעטיה הוא המוליד לצד הנפגע את עילת התובענה הנסבה על תביעת הפיצויים בגין ההפרה".

לאור הבהרה זו, ומאחר והתביעה כוללת עילות של נזק שהתגבש לאחר הפרת ההסכם, מצאתי כי לא התיישנה התביעה ביחס לנזק שהתגבש עד ל- 7 שנים לפני הגשת התביעה. בכתב התביעה נטען כי הנזק בגין אי השבת הציוד או אי בניית הממ"ד התגבש רק עם פינוי המושכר, וטענה זו מקובלת עליי. בנוסף, ניתן לקבל כעילת תביעה גם את טענת המרמה בכל הנוגע להבטחה לבנות ממ"ד, שהתגבשה רק עם פינוי המושכר. הוא הדין ביחס לנזקים שנגרמו למושכר ונמצאו רק לאחר פינויו, אשר גם הם התגבשו רק לאחר הפינוי ולכן לא התיישנו.

שונה המסקנה ביחס לחלק מהתביעה לדמי השכירות. התובע הודיע כבר ביום 14.10.11 על ביטול ההסכם וכחודש לאחר מכן תבע את פינוי המושכר. גם אם אקבל טענתו וכל חודש שכירות הוא עילה חדשה, אין כל נימוק המצדיק אי הגשת תביעה לפני שחלפו 7 שנים מהמועד בו לא שולמו דמי שכירות. על כן התביעה בכל הנוגע לדמי שכירות שנתבעו לתקופה הקודמת ליום 12.7.12 התיישנה והתובע מנוע מלתבוע סעדים לתקופה מאוקטובר 2011 עד ליום 12.7.12, שנתבעה בסעף 11 ה לכתב התביעה.

לגבי יתר התקופה שנתבעה, התביעה לא התיישנה.

יובהר כי ביחס לדמי השכירות אין לקבל טענת המבקשת כי העילה התגבשה כבר ביום 14.10.11 מהטעמים שפורטו לעיל, וגם מהטעם שלא ראוי לחייב תובע להזדרז ולתבוע אבדן דמי שכירות לכל התקופה ממועד ההפרה, שעה שלא ברור אם יצליח להקטין נזקו ולהשכיר הנכס לאחר, ולכן ראוי להמתין עם התביעה עד להתגבשות הנזק.

8. אין בידי לקבל את יתר טענות התובע בטענה כי אין כלל התיישנות על חלק מעילת התביעה בגין דמי שכירות. אין בסיס לטענה כי מדובר בתביעה במקרקעין, שכן מדובר בסעד כספי. כמו כן, עצם ניסוח העילה גם בטענות של עוולה או תרמית, אין בכוחן לשנות את המסקנה כי מדובר בפועל בטענה להפרת הסכם. טענה לעילה מכוח עוולה אחרת לא מאריכה את תקופת ההתיישנות ואין תחולה לפקודת הנזיקין במקרה הנדון כגורם שמאריך את תקופת ההתיישנות. יובהר כי מגבלת 10 השנים אינה משנה את התיישנות בחלוף 7 שנים מהולדת התביעה. כמו כן, אין בסיס לטענת תרמית בכל הנוגע לאי תשלום דמי השכירות.

על כן, חלק מהתביעה בגין דמי השכירות התיישנה.

9. על כן, טענת ההתיישנות מתקבלת בחלקה.

יתר הטענות בבקשה נדחות.

לאור קבלת הבקשה בחלקה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י' ניסן תשפ"א, 23 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.