לפני בקשת הנתבע לחייב את התובעת 2 (להלן "התובעת") בערובה, להבטחת הוצאותיו במקרה שהתביעה תידחה. עיינתי בעמדות הצדדים, והחלטתי לקבל את הבקשה אך לקבוע סכום נמוך מזה שהתבקש. זאת, מהטעמים הבאים:

רקע

1. בתביעה נטען לרשלנות הנתבע, שהוא עורך דין. התובעים עותרים לחייבו בסכום של 2.5 מיליון ₪.
2. לפי כתב התביעה, התובעת היא חברה זרה הרשומה באיי נביס, שהוקמה בידי הנתבע עבור התובע 1 לצורך רכישת דירות בבניין שעתיד היה להיבנות במסגרת פרויקט נדל"ן. נטען שלצורך זה, ב-2006 התקשרו התובעת ומשקיעים נוספים בהסכם השקעה עם שני יזמים, כשבהמשך התברר שהיזמים לא יעמדו בהתחייבויותיהם והוגשה נגדם תביעה בידי הנתבע. התובעת טוענת כנגד מהלכי הנתבע: ראשית, כי לא פעל לרישום שעבוד על שמה לאחר הסכם ההשקעה. שנית, כי בהסכם פשרה ראשון עם היזמים שנערך באוקטובר 2010 ויתר הנתבע על זכויות התובעת ועל הפרשי ריבית מבלי לקבל תמורה ולא פעל למימוש זכויותיה לאחר שההסכם הופר. שלישית, כי בהסכם פשרה שני ומאוחר ויתר, תמורת תשלום נמוך, על הבטוחה היחידה שהיתה לתובעת, בדמות הערת אזהרה על הזכויות במקרקעין וכן על טענות התובעת בקשר עם המקרקעין, והסכים להטבות נוספות ליזמים ולמתן בטוחה לתובעת שהיתה ריקה מתוכן. עוד נטען שלא פעל להשגת פסק דין כנגד היזמים כשהסכם זה הופר. רביעית, נטען כי בהסכם פשרה שלישי משנת 2014 ויתר הנתבע על הפרשי ריבית, על בטוחה שניתנה במסגרת ההסכם השני ועל חלק מיתרת החוב. וחמישית, נטען כי בהסכם פשרה רביעי עם אחד היזמים שנחתם בחלוף כשנתיים הסכים הנתבע להפחתה מופרזת של החוב. התובעים טוענים שכתוצאה מהתרשלות הנתבע נגרם להם נזק כבד, איבדו את זכויותיהם במקרקעין והם נדרשים להוצאות כבדות לצורך גביית חובם מהיזמים.

בחינת העתירה לחיוב התובעת בערובה

1. צודק הנתבע, כי נקודת המוצא בעניינה של התובעת הוא חיוב בערובה. הסמכות לעניין זה עוגנה בסעיף 353 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 המקנה לבית המשפט שיקול דעת לחייב בערובה חברה או חברת חוץ שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, "אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". מטרתו של הסדר זה הינה להפיג את החשש כי תובע יסתתר מאחורי יישות תאגידית חסרת נכסים, וכך יסכל את יכולת הנתבע לקבל שיפוי על הוצאותיו אם התביעה תידחה. בשל כך, גובש הסדר שונה מן ההסדר החל בעניינו של תובע יחיד, שככלל לא יחויב בערובה וזאת על מנת למנוע פגיעה בזכות הגישה לערכאות.

זו תמציתו של ההסדר לעניינה של חברה:

"הלכה היא כי בניגוד לכלל במקרה של תובע אישי, כאשר מדובר בחברה-תובעת חיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג. הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה מוטל על כתפיה. בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, עליו לבצע בחינה תלת שלבית...

בשלב הראשון, נבחנת יכולתה הכלכלית של התובעת לעמוד בהוצאות שתפסקנה מבחינה כלכלית. בכלל זה, בית המשפט יביא בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי, לרבות מורכבותו, הצורך במומחים או גילויים חריגים, שכר הטרחה הצפוי וסיכויי התביעה. אם במסגרת בחינה זו התובעת לא הצליחה להוכיח כי יש ביכולתה לעמוד בהוצאות הנתבע במידה ותביעתה תידחה, הדיון עובר לשלב השני.

בשלב השני, בית המשפט יבחן האם ישנן נסיבות המצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה. בשלב השלישי, בית המשפט קובע את גובה הערובה. בשלבים השני והשלישי, בית המשפט נדרש לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע לקניין... כמו כן, בקביעת הערובה רשאי בית המשפט להתחשב בנכונותם של בעלי השליטה בחברה לערוב באופן אישי להוצאות" (רע"א 4128/17 Lauderbaie Yachts Ltd. נ' טאוב פיסקה 14 (29.6.17)).

1. התובעת היא חברת חוץ, ועל כן ההסדר האמור חל בעניינה. אשר לשלב הראשון של הבחינה, התובעת כלל לא התייחסה בתגובתה ליכולתה לעמוד בתשלום הוצאות וממילא שלא ניסתה לבסס יכולת זו. בנתונים שלפני אין אינדיקציות לפעילות נוספת של התובעת או מקור הכנסה נוסף למעט ההשקעה מושא התביעה, שעלתה על שרטון. לכן, ונוכח טענות התובעים עצמם לקשייהם לגבות את החוב הנטען מהיזמים, נראה שקיים חשש כי התובעת לא תוכל לשלם את הוצאות ההליך אם תחויב בהן, ולצדו ובשים לב להיותה חברת חוץ, חשש לקושי שעלול להתעורר, לגבות את הסכום מן התובעת אם לא תשלם במועד.
2. אני מוצא לערוך את השלבים השני והשלישי של הבחינה יחד. יישומם מביא אותי למסקנה, לפיה הנסיבות אינן מאפשרות לפטור מערובה, אך ישנם שיקולים המאפשרים לקבוע סכום נמוך הרבה יותר מהסכום שהתבקש בידי הנתבע (סך של "לפחות 300,000 ₪"):
3. במסגרת זו שקלתי את טיב התביעה וסכומה, שהוא ניכר. ניהול ההליך יצריך התחקות אחרי התנהלות שארכה שנים וסביר כי הדבר ידרוש מהנתבע הוצאה כספית לצורך תשלום שכר טרחה ואיסוף ראיות. עם זאת, לא ניתן בשלב זה להעריך כי תתחייבנה הוצאות נוספות, כגון לצורך עריכת חוות דעת.
4. הוספתי ושקלתי את העובדה שהתובע 1, שטענתו בתגובת התובעים לפיה הוא בעל מניות יחיד בתובעת לא נסתרה בתגובת הנתבע, יחוב ככל הנראה יחד ולחוד עם התובעת בסכום הוצאות, אם ייפסק. התובע 1 גם הציע לחתום על התחייבות אישית לחיוביה של התובעת. כמובא לעיל, נכונות מעין זו היא שיקול שעשוי לפעול כנגד חיוב בערובה או להפחתת הסכום, ואני מוצא לתת לו משקל.

אלא, שנוכח היות התובע עצמו תושב חוץ (סעיף 8 לכתב התביעה) אין בשיקולים אלה די כדי לפטור מערובה. מאותה סיבה, וכן משהתובע עצמו לא ניסה בתגובתו לבסס את מצבו הכלכלי, לא ניתן לתת לנכונותו האמורה משקל מופרז, לצורך סילוק החששות עליהם עמדתי לעיל.

1. בקביעת הסכום הוספתי ונתתי משקל לרצון שלא לחסום את דרכה של התובעת לערכאות. אני סבור כי הסכום שנדרש בידי הנתבע גבוה יותר על המידה ועלול להוביל לתוצאה זו. מנגד, נתתי דעתי לאינטרס הלגיטימי של הנתבע, שלא יזם את ההליך, לשיפוי בגין הוצאותיו אם יזכה בדין.

הכרעה

1. במכלול השיקולים, אני קובע כי על התובעת 2 להפקיד סך של 40,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית וכן ערבות אישית של התובע 1 לכל סכום הוצאות שייפסק. זאת, כערובה להבטחת הוצאות הנתבע במידה שהתביעה תידחה. בשל העת בה אנו מצויים, אני קובע כי הפקדת הסכום והערבות תבוצע במזכירות בית המשפט עד ליום 20.6.20.
2. אין צו להוצאות בגין הדיון בבקשה זו.
3. המזכירות תעקוב, ותעדכן אותי במידה שההפקדה לא תבוצע במועד.

מתווה להמשך

1. הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית, להם יצורפו כל הראיות שברצונם להיסמך עליהן. ראיה שלא תוצג כאמור לא תוגש בהמשך אלא ברשות בית המשפט. תעודות עובד ציבור או חוות דעת יוגשו באותם מועדים, וכך גם בקשות להעדת עדים ללא תצהיר. את האחרונות יש להגיש בצירוף הנמקה מפורטת של הצורך בעדות, מה נעשה להשגת תצהיר, תמצית העדות הצפויה ופרטי העדים.

תצהירי התובעים יוגשו עד 10.7.20. תצהירי הנתבע – עד 10.9.20.

עם הגשת התצהירים וככל שהמצב יאפשר זאת, יש להגיש עותק נייר נוסף למזכירות בית המשפט עם הנחיה להעבירו ללשכתי.

1. ישיבת קדם משפט תערך ביום 22.10.20 בשעה 12:30. אני ער לבקשה לערוך דיון קרוב, אך עומס היומן מקשה על כך.

ניתנה היום, ו' ניסן תש"פ, 31 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.