בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 [להלן: "החוק"], שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 04.03.18 נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום הקנס מס' 90511730831 [להלן: "הדו"ח"] שעניינה, נהיגה במהירות מופרזת (מצלמת א-3).

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שלא קיבל את הדו"ח לידיו, בנוסף מאחר ומדובר בעבירת מהירות לכאורה, שצולמה במצלמת א-3 לגביה קבע ביהמ"ש כי לא הוכחה אמינותה [פל"א 4745-08-13 מדינת ישראל נ' איסמעיל בדראן ואח' (06.09.18) (פורסם בנבו)] טוען ב"כ המבקשת כי דחיית הבקשה עלולה להוביל ל"עיוות דין".

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נשלח לכתובתה הרשומה של המבקשת, על פי בדיקתה, הודעת תשלום הקנס שנשלחה לכתובת המבקשת, בדואר רשום, הוחזרה לשולח, בציון "לא נדרש". לראייה צרפה המשיבה אישור מסירה בחתימת פקיד הדואר.

עוד טוענת המשיבה, כי המבקשת בחרה את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לה יומה, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

על פי הכללים שנקבעו זה מכבר בפסיקת בתי המשפט, בית משפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט, ישקול שיקולים הדומים במהותם לשיקולים הקבועים בסעיף 130(ח) לתקנות סד"פ, לגבי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות הנאשם, היינו: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש למשפטו, או גרימת עיוות דין למבקש, כתוצאה מאי ביטול פסק הדין. [ראה: ע"פ 40395/07 יאיר גרין נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9142/01 סוריא אטליא נ' מדינת ישראל].

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

על פי סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, דבר דואר רשום שלא ניתן היה להמציאו, בשל סירוב לקבלו או לחתום על אישור המסירה, ייחשב כאילו הומצא כדין.

בנוסף, חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד- 1974, קובעת כי רואים את ההודעה לתשלום קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

ובמקרה דנן, הוחזרה הודעת תשלום הקנס, שנשלחה לכתובת המבקשת, בדואר רשום, בציון "לא נדרש". יחד עם זאת באאישור המשלוח שמציגה המשיבה, חסרים פרטים מהותיים, שם ופרטי בדוור וכן חסרה חתימתו. על פי פסיקה מנחה מאת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, יש להוכיח משלוח ההודעה לכתובת הרשומה בנוסף על ידי אישור של מסירת ההודעה על דבר הדואר הרשום למבקש, היינו במקרה זה נוכח נימוקיהבקשה צתעורר ספק במסירת ההודעה ואף במשלוח.

מטעם זה ולפנים משורת הדין החלטתי להעתר במקרה זב לבקשה.

יש להוסיף ולהעיר כי לגבי הטענה ל"עיוות דין" בשל אמינות מערכת המצלמות א-3, כי טענה זו נדחתה בפסיקה מנחה ואף מחייבת של ערכאות גבוהות.

בעפ"ת 7334-12-18 בן דוד נגד מדינת ישראל, (26.02.18) (פורסם בנבו), קבע ביהמ"ש המחוזי בירושלים כי קביעות ביהמ"ש לעניין אמינות מצלמות א-3, כפי שנקבעו ב"פרשת בדראן" אינן מצדיקות כשלעצמן מתן ארכה לבקשה להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ. נקבע כי אין מדובר ב- "תקדים מחייב" או פסק-דין היוצר "השתק פלוגתא" בין המדינה ובין כל נאשם שהוא בעבירת תעבורה, שיסודה בצילום במצלמת א/3.

בימים אלו, התקבלה החלטת ביהמ"ש העליון ברע"פ 1771/19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (11.07.19), בה קבע ביהמ"ש העליון באופן ברור, כהלכה מחייבת, כי כל הקביעות לגבי אמינות מערכת א-3 שנקבעו ב"פרשת בדראן" – אינן מצדיקות הארכת מועד להישפט על פי ס' 230 לחסד"פ.

ובלשונו של כב' הש' ג'ורג' קרא:

"לאחרונה נקבע בבימ"ש העליון כי הנפסק בעניין בדראן אינו מקים חשש לעיוות דין באופן המצדיק הארכת מועד להישפט. נפסק כי פסק הדין בענין בדראן לא פסל את מצלמות א-3, ומכל מקום פסק דין זה אינו בגדר תקדים מחייב ואף לא הלכה מנחה. דברים אלה נכונים גם ביחס לביטול פסק דין שניתן בהיעדר. לאמור, שהנפסק בעניין בדראן אינו מצדיק הארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר".

מכאן שעל פי הלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון - אין לקבל כאן את הטענה ל"עיוות דין".

סיכום והחלטה:

ננונוכח אישור משלוח ברירת הקנס למבקש שהציגה המשיבה, שמצאתי בו ספקות, לפנים משורת הדין, בהתחשב בטיעוני ב"כ הצדדים החלטתי להיעתר לבקשה.

אני מורה לפיכך כמבוקש, על הארכת המועד להגשת בקשה להישפט בקשר עם הדו"ח כאמור.

זכות ערעור כחוק.

מזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תשע"ט, 30 יולי 2019, בהעדר הצדדים.