1. לפניי תביעה, בסדר דין מהיר, לחיוב הנתבעת בפיצוי כספי בגין נזקי רכוש שנגרמו על רקע תאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 24.01.2019 בין כלי רכב, מסוג פרטית, מ"ר 40-924-85 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "הפרטית") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר מ- 43-232 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת ובשימוש משטרת ישראל (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא המחלוקת היא לגבי האחריות לקרות התאונה ולגבי היקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה.

4. בתום שמיעת העדים הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית בלבד, כדלקמן:

שוכנעתי כי נהג הפרטית העמיד את הפרטית מימינה של המשאית מאחר שעובד מכון רישוי הרכבים ביקש ממנו זאת על מנת להקל בעומס הרכבים בכניסה למכון הרישוי. אלא שאף אם עמידתה של הפרטית כאמור לעיל הייתה תוצאה של הנחיה שקיבל נהג הפרטית מעובד המכון, אין הדבר פוטר את נהג רכב מלנהוג בזהירות ובערנות למתרחש סביבו.

בהעמדת הפרטית מימינה של המשאית רחבת הממדים היה על נהג הפרטית להבין כי נהג המשאית עלול שלא להבחין בפרטית. לכן, היה עליו לוודא כי המשאית מאפשרת לו להתקדם לפניה או לחילופין לצפור לנהג המשאית על מנת שיבין כי הפרטית משמאלו. נראה כי נהג הפרטית ניסה להקדים את המשאית באופן מסוכן וחסר זהירות.

אני מאמין לנהג המשאית כי לא הבחין בפרטית קודם לתאונה, וכי רק בדיעבד לאחר שהרגיש את המכה, התברר לו כי הפרטית עמדה מימינו.

בסופו של יום נהג הפרטית עמד באזור "שטח המת" של נהג המשאית (שטח שאין נראה לעיני הנוהג במשאית) וניכר כי לא יכול היה לנקוט בכל פעולה למניעת התאונה.

בנסיבות אלו, מאחר שנטל ההוכחה מוטל על התובעת ולאור העובדה כי לא עלה בידי התובעת להרים נטל זה, ברי כי דין התביעה להידחות.

6. לפיכך, התביעה נדחית, ללא צו להוצאות, למעט שכר העד מטעם הנתבעת, כפי שנפסק בדיון אשר ישולם תוך 30 יום.

7. התובעת תישא בשכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. הואיל והצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה ניתן בזה פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, וככל שזו שולמה היא תושב למשלם.

9. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ה תמוז תש"פ, 17 יולי 2020, בהעדר הצדדים.