לפניי בקשת התובעים להורות על תיקון חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מיום 20.4.20, כך שהשטח בגינו חישב המומחה דמי שימוש ראויים, יסווג כשטח המיועד למגורים ולא כחצר.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות שהוגשו הן מטעם המומחה והן מטעם הנתבעת, וכן בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 9.3.11 בתיק הערעור (ע"א 24136-12-10) במסגרתו גיבשו הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין [להלן – "תיק הערעור"] - נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות ויובהר:

1. הוראות פסק הדין שניתן בתיק הערעור ברורות באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

להן שתי ההוראות הרלוונטיות לעניין ההחלטה דנן:

"הקביעות העובדתיות והמשפטיות שבפסק דין של בית המשפט קמא יבוטלו...".

...

ה. עבור התקופה החל מיום 1/1/18 וככל שלא יופסק השימוש לפני כן כאמור לעיל, גובה דמי השימוש ייקבע על ידי שמאי המוסכם על ידי הצדדים."

קרי, הקביעות העובדתיות והמשפטיות שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, לרבות קביעותיו אשר לסיווג הקרקע מבוטלות, ולמעשה נקבע, כי חישוב דמי השימוש עבור הקרקע בגין התקופה החל מיום 1.1.18 ייעשה על ידי שמאי מוסכם וזאת ללא ציון התניות ו/או סייגים כלשהם.

1. יוצא אפוא, כי המומחה פעל בהתאם להסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין בתיק הערעור, שעה שבמסגרת חוות דעתו פעל באופן אובייקטיבי, לקח בחשבון את כלל הגורמים המשפיעים על שווי הקרקע, ולא הסתמך רק על האמור בפסק דינו של בית משפט השלום, שבוטל כאמור בהסכמת הצדדים במסגרת דיון שנערך לפני בית המשפט המחוזי.
2. בנסיבות אלה ולאור האמור לעיל, אין מקום להורות על תיקון חוות דעתו של השמאי .

הצדדים ימציאו החלטתי לשמאי.

ניתנה היום, ט"ז אייר תש"פ, 10 מאי 2020, בהעדר הצדדים.