תביעה בגין הפסדים שנגרמו לתובעת עקב תאונה בה ניזוק רכבה ואשר קרתה ביום 13.3.19 בה היה מעורב רכבה של הנתבעת.

בהתאם לנטען בכתב התביעה פגע רכב הנתבעת ברכב התובעת והדף אותה לעבר רכב אחר. עקב כך ניזוק רכב התובעת והוכרז כאובדן גמור. התובע הפעילה את הפוליסה בחברת הביטוח שלה והיא טוענת לנזקים הבאים: הפסד ביטוח מקיף שעשתה לרכב חודש לפני התאונה בסך 2183 ₪; החזר חלק מאגרת הרישוי (קיבלה החזר בסך 900 ₪ מתוך אגרה בסך 1207 ₪); 5,000 ₪ בגין אובדן ערך המכונית. היא טענה כי כלל הוצאותיה עקב התאונה עמד על סך 9423 ₪ וזה הסכום שתבעה.

הנתבעת טענה להגנתה כי לא הדפה את רכב התובעת לעבר רכב אחר, כי אם רכב התובעת פגע תחילה ברכב שלפניו ורק לאחר מכן פגעה הנתבעת ברכב התובעת מאחור, ועל כן אין היא אחראית לנזק במוקד הקדמי של רכב התובעת. עוד טענה כי תביעה זו הינה תביעת כפל באשר התובעת תובעת את הפסדיה גם במסגרת תביעת שיבוב שהגישה המבטחת שלה לבית משפט השלום בירושלים, וכן הכחישה את הסכומים הנתבעים.

בדיון הודתה הנתבעת כי פגעה ברכב התובעת מאחור וביחס למוקד האחורי הנתבעת היא האחראית. המחלוקת היא ביחס למוקד הקדמי, וההכרעה בעניין זה נחוצה לצורך הכרעה בשאלת הנזק. אמנם, מדובר בתביעת הפסדים ולא בתביעת שיבוב, ודי בפגיעה במוקד האחורי כדי שהתובעת תהא זכאית להחזר הפסדיה המוכחים, אך הדבר נגזר מהיקף הנזק.

הנטל להוכיח את טענת ההדיפה הוא על התובעת.

בעדותה אמרה:

"...נסעתי בשיירה ברחוב הרב קוק בהרצליה. כשפתאום היא נכנסה בי מאחור בעוצמה כזו, שחודש אחרי זה המשכתי גם צוואר תפוס. היא הדפה אותי לרכב שלפני. כשעצרנו בצד, היא ירדה ואמרה שהיא לא יודעת מה קרה לבלמים שלה. היא שאלה איך אני מרגישה ואם הכל בסדר. היא הייתה מודעת לגמרי לזה שהיא אשמה, יש התכתבויות שמדברות בדיוק על זה שהיא מודה..."

הנתבעת אמרה:

"...יצאתי מהלימודים בהרצליה, זה נתיב שהוא שני נתיבים ואז הימני מביניהם מחנים בו. היה רכב שחתך את התובעת והיה לפניה, היא אחרי. אני אחרונה. הייתי על באמפר, היא הייתה לפני, בגלל הבאמפר הבלימה שלי לא הייתה מלאה. רכב לפניה חתך. היא נכנסה בו, ואני נהדפתי עליה, הוא ברח ועצרנו בצד..."

עדות התובעת באשר לאופן קרות התאונה עולה בקנה אחד עם המתואר בכתב התביעה. לעומת זאת, עדות הנתבעת שונה מהגרסה המתוארת בכתב ההגנה. בכתב ההגנה נטען כי היתה האטה וכי רכב התובעת פגע תחילה ברכב לפניו, ואילו בעדותה תיארה הנתבעת תיאור שונה ולפיו רכב אחר "חתך" את רכב התובעת וכתוצאה מכך התובעת פגעה בו והוא אף ברח לאחר מכן. מדובר בגרסאות שונות, שאינן מתיישבות זו עם זו, ואין בנמצא הסבר לשוני בין הגרסאות. גם אין זה סביר כי אותו רכב אחר שנפגע ברח לפתע מהמקום, ותמוה מדוע גרסה זו כלל לא הובאה בכתב ההגנה. בנסיבות אלו מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת שהיתה עקבית על פני זו של הנתבעת, ועל כן אני קובע כי רכב הנתבעת הדף את רכב התובעת לעבר הרכב שלפניו והיא אחראית לנזק הן במוקד האחורי והן במוקד הקדמי.

באשר לנזק, הרי שיש להקדים ולציין כי לא ברור הכיצד הגיעה התובעת לסכום תביעה כולל בסך 9,423 ₪, שאינו מגובה בתחשיב מסודר כלשהו.

שמאי שבדק את רכב התובעת קבע כי הרכב באובדן גמור, כפי העולה מאישור שצורף לכתב התביעה.

כאשר מפצה חברת הביטוח את המבוטח על הנזק שנגרם לרכבו על בסיס אבדן גמור, פקע תוקפה של הפוליסה שכן הפוליסה מוצתה על ידי המבוטח ואין המבוטח זכאי להחזר פרמיה במקרה זה (ראו: ת"ק (שלום ת"א) 9515/01 קריב קוממי אהוד נ' כלל חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 02.01.2003). גם סעיף 6 (ד) לפוליסה התקנית לביטוח רכב, החלה בענייננו, המופיעה בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986 מורה כי: "תוקף פוליסה זו יפקע עם שיפוי המבוטח בשל אובדן גמור...ולא תהיה למבוטח זכות להחזר דמי ביטוח".

כלומר, לאחר קבלת הפיצוי בגין אובדן גמור, מוצתה הפוליסה, ולא ניתן עוד לכונן אותה תמורת תשלום דמי כינון, ולכן, לא היה בידי התובעת אלא לרכוש פוליסה חדשה לרכב החדש אותו רכשה.

התובעת צירפה לכתב התביעה העתקים מהפוליסות ונתוני הפרמיות לרכב הניזוק לפני התאונה וכן לרכב החדש שנרכש לאחריה. הפרמיה בגין הרכב שניזוק עמדה על 2397 ₪. הפרמיה בגין הרכב החדש עמדה על 2004 ₪. כיוון שהתובעת נדרשה לרכוש פוליסה נוספת, לאחר מיצוי הפוליסה הקודמת, ובשים לב שתאונה קרתה פחות משבועיים מתחילת תקופת הביטוח של הפוליסה הקודמת, היא זכאית לפיצוי בשווי הנזק שנגרם לה, כלומר, פרמיה עבור ביטוח הרכב החדש, שבמקרה זה אף זולה יותר מהקודמת. לפיכך, הפיצוי בגין רכיב זה הוא 2004 ₪.

באשר לפיצוי בגין אגרת טסט, התובעת לא צירפה אסמכתאות על ההחזר שבוצע אלא רק את רישיון הרכב החדש שרכשה ולא די בכך כדי להוכיח את טענתה בעניין זה.

באשר לירידת ערך בסך 5,000 ₪ התובעת לא צירפה חוות דעת שמאי, לא הראתה מה שווי הרכב ומה ההפסד ולא פרסה מערכת נתונים שיש בה כדי להוכיח מרכיב זה ועל כן לא ניתן לפסוק פיצוי בגינו.

לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום סך 2004 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בתוספת החזר חלקי של אגרת משפט בסך 50 ₪ והוצאות משפט בסך 250 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 15 יום.

ניתן היום, ז' כסלו תש"פ, 05 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.