1. התובע יליד 1988 נהג משאית, נפגע בתאונת דרכים ביום 19.4.17 עת התהפכה משאית בה שהה במהלך עבודתו ליד אתר בנייה בראש העין .

התאונה הוכרה כתאונת עבודה ולאחר קביעת נכות על פי דין המחלוקת נוגעת לגובה הנזק.

הפגיעה והנכות

2. התובע הובהל לי"ח בילינסון שם אובחן כסובל מחבלת ראש עם שברים בגולגולת. התובע שוחרר כעבור 3 ימי אשפוז ולאחר שחרורו טופל במרפאות שונות בתחומים שונים.

3. נכותו של התובע נקבעה במל"ל בשיעור של 19.25% החל מיום 1.5.19 מתוכה 5% -פגיעה נוירולוגית בגין פגיעת ראש ו 15% נכות פסיכיאטרית בגין תסמונת הסתגלות בין היתר עקב הפרעות במצב הרוח , הפרעות חרדה ,הפרעות תלויות דחק ,הפרעות סומטופורמיות והפרעות אכילה עם הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי והגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה.

4. ב"כ הנתבעת ביקש להדגיש שני נתונים עובדתיים ברי משקל לטעמו בנוגע לקביעת הנכות הרפואית. האחד; הועדה הרפואית לעררים מיום 3.10.19 ( קיבלה את הערר) הוסיפה קביעה בדבר נכות של 5% בגין כאבי ראש וקבעה כי יש חפיפה בין הנכות הנפשית לבין הנכות הנוירולוגית ;שנית, לא הופעלה תקנה 15 בעניינו של התובע.

ב"כ התובע מתנגד לאמור וטוען כי שיעור הנכות שנקבע על פי דין מחייב את הצדדים וככל שהנתבעת לא בחרה במסלול התקיפה על פי חוק הפלת"ד אינה יכולה לחלוק עליו. יתר על כן הועדה ניכתה מחצית מהנכות הנוירולוגית בשל חפיפה בין חלק מהנכויות.

ב"כ הנתבעת היה ער לעיקרון המחייב הגשת הבאת ראיות לסתור ע"י מי שחולק על קביעת המל"ל .אולם לשיטתו ממילא אין בכך כדי להתיר הבאת ראיות כנ"ל לנוכח כך ולכן שעה שהוועדה רשמה את הדברים במפורש ,העניין נתון לפתחו של ביהמ"ש.

בעניין זה מצאתי להעדיף את טענות התובע שלא הופרכו ע"י הנתבעת ויש להחיל את הקביעה על פי דין בהתאם לאמור לעיל.

תפקודיות

5. לטענת התובע הוא מוגבל ,כאוב ,וסובל מכאבי ראש וסחרחורות שמתחזקות אחרי שינה. לכן מרגיש עייפות ונוטל משככי כאבים שמסייעים לו לישון .לפעמים חש בכך כשעולה במדרגות או הליכה רגלית ואז הוא סר לנוח. בנוסף יש לו בעיות זיכרון והוא נוטה לשכוח מטלות ואינו מבצען עד הסוף.

ב"כ התובע ביקש לתת אמון מלא בתלונות התובע היות שלא נסתרו והוא אף לא נחקר בגינן. יתר על כן לפי הירידה המוכחת בשכרו והפיכתו לשכיר עקב התאונה יש להגיע למסקנה כי הפגיעה בכושר ההשתכרות הינה בשיעור העולה על הנכות הרפואית.

ב"כ הנתבעת פירט תמיהות העולות מהפער בין התנהלותו הכלכלית של התובע לבין התמונה המוצגת על ידו ולכן יש לטענתו לקבע כי לא חל שינוי בשכרו של התובע לפני ואחרי התאונה.

יוטעם כי בחינת עדות התובע על כל רבדיה לא הניחה בסיס מוצק לטענותיו בדבר השפעת הנכות על מצבו הכללי והתעסוקתי למעלה מהמתואר בפני ועדות המל"ל ,ומעדותו החלולה כמובהר להלן ,הטובלת רק ברסיסי מהימנות לא ניתן להשתכנע כי הפגיעה בתפקודיותו עולה על נכותו הרפואית.

הנזק

אובדן השתכרות

6. התובע עבד עובר לתאונה במהלך שנים כנהג משאית תחילה כשכיר ובשנת 2016 החל דרכו כעצמאי .לדבריו לאחר התאונה שהה ב 3 חדשי אי כושר ולא חזר לעבוד כעצמאי לאחר שמשאיתו נהרסה בתאונה כליל .לאחר שרכש משאית אחרת התקשה לבצע את העבודה הנדרשת ונאלץ למכרה.

7. השאלה המרכזית נוגעת לבסיס שכרו של התובע .

לטענת ב"כ התובע העיקרון הפרשני הנהוג לגבי קביעת גובה שכרו של התובע אינו בוחן את הפער בין השכר שלפני התאונה ולאחריה בלבד ,אלא יש לקיים השוואה לשכרו אלמלא התאונה. לפיכך יש להסיק מסקנה על אודות שכרו עובר לתאונה מהדוחות השנתיים שהגיש כעצמאי ולנתונים העולים מתלושי השכר לאחר שהפך מעצמאי לשכיר עקב התאונה. כך יקבע מה היה צריך להיות שכרו של התובע כעצמאי אלמלא התאונה .

לכן בניתוח הפדיון השנתי וקצב גידולו ברבעון הראשון של 2017 שקדם לתאונה, יש להכיר בהפסד של ממש עקב התאונה. בהתאמה לכך נטען כי שכרו של התובע הצפוי אלמלא התאונה, היה מגיע לסך ממוצע חדשי של 12,839 ₪ ברוטו ( 10,902 ₪ נטו) או כפל שכר מינימום למצער.

עוד נטען שהתובע לא יכול היה לעבוד כעצמאי אחר התאונה לא רק בשל מגבלותיו הגופניות, כי אם גם לנוכח העובדה שמשאיתו נהרסה לחלוטין בתאונה והורדה מהכביש . בפועל לאחר התאונה הכנסותיו פחתו וגם לאחר שרכש משאית אחרת לחלוקת מזון.

ב"כ הנתבעת הצביע על ספקות ותמיהות בכל גרסת התובע ,שלדידו אינן מקנות תמיכה ראייתית מהימנה לטענה בדבר גובה השכר.

8. התובע העיד כי טרם התאונה עבד כנהג משאית שכיר בשנים 2012- 2013 אצל האחים עודה שהיו בעלי עסקים שונים של פינוי חול . עובר לתאונה כמו בשנת 2014 עבד אצל עודה חאלד והשתכר סך שנתי של 47,000 ₪. התובע הסביר כי למרות שכרו הנמוך שגבל בכ 4000 ₪ לחודש כשכיר ,הצליח לרכוש משאית בשנת 2016 בתשלום של 150 אלף ₪, אותם קיבל מאביו שמכר אדמה ונתן לו את חלקו . את המשאית הראשונה רכש מעודה עאהד לאחר שהסכים לתת לו הנחה .באמצעות המשאית הנ"ל ביצע עבודות עבור לקוחות שונים לרבות עבור עאהד.

על פי עדותו בשנת העסק הראשונה הפדיון היה נאה והרווח השנתי הסתכם לפני מס בסך של 146,339 ₪.לעומת זאת ב 4 החדשים של שנת התאונה ולאחריה לא רק שהפדיון לא שמר על כוחו או גדל אלא ירד .בחודש יולי 2017 רכש משאית חדשה ,אולם בהיותה קטנה יותר לא התאימה לעבודות עפר כפי שעבד קודם לכן ,אלא לחלוקת מזון, והוא ניסה לחזור לעבוד באמצעותה . עם המשאית רכש גם קו חלוקה ממוכר שהבטיחו לעשות רווח טוב ,ברם התובע לא הצליח לנהוג הרבה כמתחייב מהעבודה הנ"ל , וניסה להשיג הכנסות באמצעות נהגים אחרים אלא שהעבודה לא הייתה רציפה והיה לו קושי לפקח עליהם .

גם ב 2018 מצבו לא הצליח להשתפר , והוא ניסה למכור גם מוצרי חשמל ולא הצליח ,הפדיון היה נמוך ומאז 7/18 לא היו לו הכנסות מהעסק שנסגר ב 4-5/19 והמשאית נותרה עומדת שוממה . אז מכר את המשאית לצד ג', אם כי לא קיבל את מלא התמורה עבורה ולבסוף ויתר על היתרה ( בסך של כ 70,000 ₪ ) רק על מנת שתילקח מביתו ומעיניו.

בחודש אוקטובר 2019 החל לעבוד כשכיר בעבודות משרדיות אצל עאהד גיסו ,אולם התקשה בכך לנוכח כאבי ראש וכאבי גב. הוא עבד באופן חלקי בתקופת הקורונה ואח"כ קיבל דמי אבטלה לתקופה שבין פברואר 21 ליולי 21 .לאחר מכן חזר לעבוד כנהג מחליף ואיש אחזקה שכיר אצל חברו וכיום הוא מרוויח פחות משכר מינימום כ-4000 ₪ בחודש.

התובע נשאל לגובה שכרו אצל האחרון והעיד ( עמ' 24 לפר') :

"ש.אתה עובד אותו דבר כמו שהשתכרת לפני?

ת. זה מה שסיכמתי איתם.

9. מעדות רואת החשבון של התובע רו"ח נילי (סולטאן ) דיאבת עלה כי התובע נרשם כעצמאי בענף ההובלות מ 1.1.16 . באשר לשנת 2015 לא ידעה לומר דבר מעבר לקביעה כי היה רשום כמבוטח עצמאי ,אולם לא נרשמו תקבולים וזאת משלא הוצג לה טופס 106 .

העסק כלל משאית אחת מעל 16 טון שנרכשה ב 10.1.16 בסכום של 150,000 ₪.

לדבריה כבר בשנה הראשונה של העסק הופק פדיון שנתי של 468,196 ₪ והרווח השנתי הגיע ל 146,339 ₪ ,בשנה זו שילם מס הכנסה בסך של 3201 ₪ בלבד.

הדו"ח השנתי בנוגע לנתוני ההכנסה לשנת 2016 הוגש לשלטונות המס ב29.11.17 לאחר התאונה דנן.

בארבעת החדשים הראשונים של שנת 2017 הפדיון גדל עוד והגיע ל186,642 ₪ אולם יתרת החדשים עד לסוף השנה הציגו פדיון נמוך ב 90,170 ₪ לעומת החדשים המקבילים של 2016.

ההכנסות לצרכי מס לכל שנת 2017 עמדו על סך של 103,988 ובחדשים 5-6 /17 הסמוכים לתאונה נרשמו הכנסות של עד 1500 ₪ בלבד. בשנת 2018 ירד הפדיון לסך של 118,400 ₪ והרווח עמד על 42,406 ₪ וזאת כאשר מחודש יולי 18 לא נרשמו הכנסות בעסק ולכן שיעור המס לתשלום עמד על אפס.

בשנת 2019 נרשם התובע כשכיר והכנסתו ל3 החדשים האחרונים של שנה זו הגיעה לסך של 9450 ₪. כך גם בשנת 2020 ושכרו לחודש יולי 20 עמד על סך של 4050 ₪.

העדה הסבירה כי הביטוח הלאומי קבע את בסיס השכר לצרכי תשלום דמי פגיעה על בסיס רבע שנתי בסך של 8868 ₪ . לדבריה בסיס שכר זה אינו משקף את ההכנסה לשנת 2016 אולם הופעל נוהל "גמלה חוסמת" קרי ,על בסיס ההכנסה ששימשה כבסיס לתשלום מקדמות בשנה שקדמה לדווח בשנת התאונה.

בנוגע לתקבולים מחב' הביטוח כתוצאה מהרס משאיתו התובע קיבל תשלום של 173,000 ₪ ואילו המשאית החדשה נרכשה בסכום נמוך יותר . לדבריה היות שלא הוצג בפניה אישור מכירה של המשאית האחרונה ,דווחה לרשויות המס שהעסק סגור אלא שהמשאית נותרה אצלו .

10. גיסו של התובע העיד כי סייע לתובע הן ברכישת המשאית הראשונה בתמורה של 150 אלף ₪ ואף העסיקו לאחר התאונה .

לדבריו כשהתובע החל לעבוד כעצמאי ,הצליח לראות רווח יפה ,עד לפגיעה. לאחר התאונה סיפר לו שהמשאית נהרסה והתייעץ אתו אם לקנות משאית חלוקה אותה נאלץ בסופו של דבר למכור עקב בעיות בתשלום בשנת 2019 . כשהעד התוודע למצבו הכלכלי הקשה של התובע הציע לו לבא לעבוד אצלו וסיפק לו עבודה במשרד ומידי פעם כנהג . עם זאת לדבריו לתובע לא היה חשק וכח לעבוד וכל שהצליח הוא לעבוד מ 6.30 עד 10.00 והיה מתלונן על כאבי ראש . למרות ירידה בהיקף העבודה בתקופת הקורונה בשנת 2020 העסיקו עד לחודש יולי .

11. אין חולק שהנטל רובץ על התובע להוכיח הכנסתו ובוודאי הכנסה שאינה מדווחת.

ב"כ הנתבעת ביקש לקבע כי לנוכח התהיות העולות מעדות התובע בדבר מהימנות הדיווחים בעניינו ואי תיקונם מצדו הגם שטען לזיוף בדיווחים הנ"ל , אין לתת אמון בטענותיו לגבי בסיס השכר. ובנסיבות שבהן נציגת המל"ל אישרה כי הופעלה לגבי התובע ההוראה של "גמלה חוסמת" לשנת 2017 ,יש כדי להעיד על גובה השכר האמיתי שאינו כנטען ע"י התובע . זאת ועוד ,משנה אחת בה התובע היה עצמאי לא ניתן להסיק שהעסק היה ממשיך לשגשג וכי היה נותר עצמאי עד סוף תוחלת שנות העבודה ,ולכן אין לתחזית התובע לעלייה בפדיון עתידי כל יסוד.

12. יוטעם כי לכל התהיות שמנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו נמצא יסוד בעדות התובע .

הרושם שעלה מעדותו לא הצביע על מגמה לחשיפה מהימנה של נתוני הפסד השכר ונמצא העדר הלימה בין עדותו לראיות שהוצגו.

על פי דוח רציפות ביטוח שכרו הממוצע של התובע לשנות העבודה כשכיר עמד על כ 4500 ₪. נתוני השכר לשנת 2015 נותרו עלומים באשר התובע הכחיש כי נרשם בשנה זו כעצמאי( למרות הרישום במל"ל) ומאידך לא זכר אם קיבל תלושי שכר בשנה הנ"ל ומכל מקום לא היו לו תלושים כנ"ל להצגתם. חקירה אף יותר נמרצת לא העלתה מפיו תשובות ברורות יותר באשר להשתכרותו בשנה הנ"ל עובר לתאונה .

הוכח כי בשנת 2016 נרשם התובע כעצמאי והכנסתו על פי שומה עצמית הייתה גבוהה בהרבה לעומת הכנסתו כשכיר , בשנים הקודמות לה.

עם זאת הוכח כי בסיס השכר לצרכי גמלה על פי המל"ל היה נמוך מאד .

באישור המלל ( מיום 24.8.20) צוין כי חישוב דמי הפגיעה נעשה על בסיס הכנסה של 35,472 ₪ בהתאם להצהרת התובע מ 27.1.16 בגין שלשת החדשים שקדמו לתאונה אם כי לנוכח הפעלת ההוראה לגבי "גמלה חוסמת" לא נערכו הפרשי שומה לאותה שנה לחיוב.

למעשה על פי החישוב הנ"ל נקבע השכר רבע שנתי על סך של 8868 ₪.

בתמצית יובהר נפקותו של מהלך זה כדלקמן:

היות שהתאונה ארעה ברבע הראשון של שנת 2017 הופעלה ע"י המל"ל תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) תשמ"ד-1984 .בתקנה זו נקבע העיקרון של גמלה חוסמת , קרי הגמלה מחושבת על בסיס ההכנסה של הנפגע ערב התאונה על פי שיעור המקדמה ששילם בהתאם לדיווח שמסר ובאם לא מסר דווח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה וללא קשר אליה. ראינו שהתובע דיווח על הכנסותיו לשנת 2016 כעצמאי רק לאחר התאונה.

בתמצית יובהר כי מטרתה של הוראה חריגה ומחמירה זו היא מחד שלא לפגע בהכנסת העובד העצמאי שעלולה להיפגע עקב התאונה ,ומאידך לשמש בלם לניסיונות של עובדים עצמאיים להגדיל גמלתם בדרך של תיקון גובה השומה כלפי מעלה לאחר התאונה .

[ראה בל (י-ם) 4503-01-11 לאפי נ מלל (8.1.12 ) וכן עב"ל (ארצי) 32864-10-14 דורושקביץ נ המל"ל (25.2.16)]]

כמו כן לא ניתן להתעלם מהתהייה בעניין ויתור של התובע על פי הודאתו על מלא תמורת המשאית השנייה שמכר בסך של 70,000 ₪, שעה שלדבריו נזקק לעזרת גיסו וחסדיו בתשלומי שכרו. גם העדר הדיווח על מכירתה של המשאית השנייה לא נותר נהיר דיו, כשרואת החשבון מטעמו של התובע אישרה כי התנהלות זו אינה הולמת את דרישת הדיווח לרשויות.

אינני מתעלמת אף מטענת הנתבעת בדבר העדר הקטנת הנזק מטעמו של התובע אשר טענותיו למאמצים להפעיל את המשאית השנייה נותרו טענות בעלמא ללא כל תימוכין.

כל האמור לעיל מביא למסקנה כי גם אם יתקבלו חלק מנימוקי התביעה באשר לגובה בסיס השכר,ומבלי להתעלם מהשפעת הנכות ומגבלות התובע ,נראה כי בקביעת הפיצוי יש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד הכולל אובדן פנסיה בסך של 310,000 ₪.

הוצאות

13. למרות הטענה להוצאות בהן נשא התובע לא עלה בידו להציג ראיות מלאות לתמיכה ,ולכן בהתחשב בתקופת אי הכושר יש לפסוק לו לכל היותר סך של 5000 ₪.

עזרת צד ג'

14. התובע הגיש תצהיר מטעם אשתו בדבר הסיוע שנתנה לו בתקופה הסמוכה לתאונה ועל כך לא יסף. העדה לא הובאה לעדות ועל כן בהתחשב במגבלה שנותרה לו יש לפסוק לו פיצוי לעבר ולעתיד בסך של 15,000 ₪.

כאב וסבל

15. בהינתן שיעור הנכות הרפואית זכאי התובע על פי התקנות לסך של 37,807 ₪ .

ניכויים

16. התובע קיבל מהמלל דמי פגיעה ותגמולים בסה"כ 42,086 ₪ .

לסיכום

17. לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 325,721 ₪ . לסכום זה יתווספו הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 49,510 ₪.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשפ"ב, 20 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.