לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

1. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת (ילידת 1.1.31) נפגעה ביום 23.12.10 עת הלכה ברחוב , נתקלה בשוחת ניקוז פתוחה ונפלה ארצה (להלן: "התאונה").

2. ביום 20.4.17 הגישה התובעת לבית המשפט השלום בעפולה תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, לטענתה, עקב התאונה (ת.א. 31679-04-17 - להלן: "ההליך הראשון"). התביעה נמחקה מחמת חוסר מעש ביום 4.1.18.

3. ביום 14.1.18 הגישה התובעת בשנית את תביעתה לבית המשפט השלום בעפולה (ת.א. 31114-01-18 - להלן: "ההליך השני"). התביעה נמחקה מחמת חוסר מעש ביום 17.10.18.

4. ביום 4.8.19 הוגשה תביעה זו שלפני, שעילתה זהה.

טענות הצדדים

5. לטענת הנתבעת עילת התביעה מתבססת על אירוע שארע ביום 23.12.10, ואולם התביעה הוגשה ביום 4.8.19, קרוב ל-9 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה. משכך, התביעה התיישנה.

6. בתגובתה טענה התובעת, כי הגישה שתי תביעות קודמות באותה עילה, ששתיהן נמחקו מחמת חוסר מעש והגשתן עצרה את מרוץ ההתיישנות. בנוסף, דחיית התביעה מהווה צעד דרסטי שישלול ממנה את זכותה להביא את עניינה לפני ביהמ"ש, ואין לו כל הצדקה בנסיבות אלו.

דיון והכרעה

7. לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה וכתבי הטענות, מצאתי כי הדין עם התובעת.

8. אין חולק, כי התיישנות תביעה זו שלפני היא כעבור 7 שנים, כמצוות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"); וכי, ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהיום שבו נולדה עילת התביעה (ראו: סעיף 6 לחוק ההתיישנות), ובעניינו - מועד התאונה – 23.12.10. ולכן, לכאורה, תקופת ההתיישנות הסתיימה זה מכבר (23.12.17). ברם, מצינו כי במקרה דא התנהלו הליכים קודמים בשל אותה עילה.

9. סעיף 15 לחוק ההתיישנות מורה כדלקמן:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה ובין דחייתה".

הפסקת מרוץ ההתיישנות במהלך תקופת ההתדיינות הקודמת נועדה להקל עם התובע, כפסיקת כב' השופטת א' פורקצ'ה בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז( 5) 166 (2003) – להלן: "עניין זיסר)):

".... הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית-המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהווה מעשה-בית-דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך – הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני התיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השנייה לא תיחסם מחמת התיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעקרון מעשה-בית-דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השנייה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה-בית-דין."

ויוער, כי אמנם סעיף 15 לחוק ההתיישנות נוקט במונח "נדחתה", אך המונח "פורש כמכיל את כל המקרים בהם מגיעה תובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, ושאינם יוצרים מעשה בית דין, ובהם מחיקת התובענה או הפסקתה" (רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן (פורסם ביום 16.4.18) ; ז. יהודאי "דיני ההתיישנות בישראל", כרך א' 199 עמ' 253-265; ט. חבקין, "התיישנות" (2014), נבו הוצאה לאור, עמ' 229 ואילך).

10. סעיף 16 לחוק ההתיישנות - תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב קובע:

"נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב;... "

גם הרעיון העומד מאחורי סעיף 16 לחוק ההתיישנות, ולפיו מוארכת תקופת ההתיישנות לתקופה של שנה מהיום שבו חדל העיכוב, בא לאזן בין האינטרסים השונים של הצדדים, ולמנוע מתובע, שעשה את כל הדרוש ממנו בהליך הקודם, מצב שבו ייבצר ממנו להגיש תביעה חדשה מחמת תקופה קצרה שנותרה לו במניין תקופת ההתיישנות, מהיום שבו חדל העיכוב (ע"א 2215/00, דני ג'ורי נ' דייזי דנגור, פ"ד נו(3), 932 ).

ומן הכלל אל הפרט:

11. ההליך הראשון נמחק מחמת חוסר מעש, לאחר כ-7.5 חודשים בשל אי הגשת כתב הגנה על ידי הנתבעת. על כן, במהלך תקופה זו נעצר מרוץ ההתיישנות. ההליך השני הוגש בטרם תמה תקופת ההתיישנות. ההליך השני נמחק מחמת חוסר מעש , לאחר כ- 9 חודשים בשל אי קיום הליכים מקדמיים על ידי התובע. בהתאמה, הוארכה תקופת ההתיישנות בשנה לאור סעיף 16 לחוק ההתיישנות. התביעה שלפני הוגשה כעבור כ-10 חודשים, בטרם תמה תקופת ההתיישנות.

12. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה כי בית המשפט ינקוט במשורה בכל הקשור לסילוק תביעה על הסף, בפרט, מחמת התיישנות, תוך העדפת הזכות המהותית; כמו גם הרצון שלא לנעול את שערי בית המשפט כבר בשלב זה, בפרט בתביעות בגין נזקי גוף (ע"א 1254/99, המאירי נ' הכשרת הישוב בע"מ, פ"ד נד(2) 535; רע"א (ת"א) 213/16 שרותי בריאות כללית נ' פלוני (פורסם ביום 8.3.16); ת.א. (מחוזי ירושלים) 17548-06-16 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם ביום 15.3.17)).

13. גם אם יאמר, כי יש לנקוט בפרשנות דווקנית ומצמצמת ולסייג תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות מקום בו ההליך הראשון וההליך השני נמחקו נוכח מחדלי התובעת, וכפועל יוצא בית המשפט נדרש כיום לעסוק בתאונה מלפני עשור, לא יהיה בכך, במקרה זה, כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי.

14. הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות חלה גם על מצבים בהם ההליך הראשון נדחה מטעמים טכניים שונים, ולא נתקיים כל דיון לגופו, לרבות עקב מחדלי התובע. כאמור גם בדברי ההסבר להצעת החוק (ראה: עניין זיסר):

"...למסגרת זו ניתן להכניס מצבים שבהם כתב-תביעה נמחק משום שאינו מראה עילת תביעה, או מקום שבו תובע מבקש לחזור בו מתביעתו בתנאים שלא ימנעו את הגשת התביעה מחדש (תקנה 154(א) לתסד"א), או מקום שתביעה נמחקת מחמת חוסר מעש (תקנה 156 לתסד"א). במצבים מסוג זה פשיטא הוא, על-פי סעיף 15, כי תקופת ההתדיינות הראשונה בתובענה שנדחתה או נמחקה לא תובא במניין תקופת ההתיישנות ...".

לאור תכלית זו, לא כל מחדל בהתנהלות התובע יגרום לשלילת תחולתה של הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. מן הראוי לבחון כל מקרה לגופו, תוך שקילת מכלול הנסיבות הרלוונטיות, ובכלל זה חומרת המחדל, משך הזמן במהלכו התובע לא מילא אחר החלטות בית המשפט, נסיבות מחיקת התביעה, התנהלות התובע לאחר מחיקת התביעה, אופי התביעה, ועוד.

15. מתוך רצון לדון בענייני הווה, ולא להתמקד בעבר, מצאו בתי המשפט לעיתים כי מקום בו נמחקה התביעה בשל מחדלים חמורים וזלזול בוטה ומתמשך של התובע בהליך המשפטי , אין להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות. ברם, ככלל, יש לבחון כל מקרה לגופו ועל פני נסיבותיו. כך, לא כל התרשלות בניהול התביעה תביא לתוצאה דרסטית של דחיית התביעה על הסף, ויש ליתן משקל לכלל הנסיבות והתנהגות התובע לאחר המחיקה ובכך ליצור את האיזון הראוי בין אי הרצון לשפר את מצבו של תובע שניהל את תביעתו באופן רשלני ובלתי הולם ובין אי הרצון לפגוע בתובע בשל מעשה או מחדל חד פעמי (ת.א. (שלום נתניה) 2978/05 [פורסם בנבו]). כך למשל בת.א. (שלום חיפה) 2934/04 [פורסם בנבו]), נדונה תביעה אשר הוגשה חודש לפני תום תקופת ההתיישנות, נמחקה שלוש פעמים מחמת חוסר עילה, חוסר מעש, והעדר התייצבות. על כן, משהוגשה התביעה בפעם רביעית, נקבע כי התנהלות התובע גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט, ויש לראותו כמי שזנח את תביעתו. ובת.א (שלום עפולה) 27117-05-11 [פורסם בנבו]), נמחקה תביעה אשר הוגשה לראשונה 5 שנים לאחר התאונה ונמחקה 4 פעמים מחמת חוסר מעש ואי מילוי אחר החלטות בית המשפט, והוגשה בפעם החמישית כעשור לאחר התאונה. בית המשפט מצא כי התנהלות התובע מהווה רשלנות בוטה ומתמשכת ולא מחדל חד פעמי, ואף יש בה כדי להעיד על זניחת התביעה.

לכל אלו יש להוסיף את ההלכות מקדמא דנן לגבי האיזון שבין זכות הגישה לערכאות והחובה לעשות שימוש במשורה בסעד הקיצוני של סילוק על הסף, לבין זכותו של הנתבע שלא להדרש לבירור סוגיות "נושנות" והאינטרס הציבורי לנצל את המשאב השיפוטי לצורך בירור סוגיות "עכשוויות" רלבנטיות. עוד יש לזכור, את האיזון שבין ציפיותיו של הנתבע (באשר לויתור מצד התובע לאחר חלוף תקופת ההתישנות) לבין ציפיותיו של התובע (שמניח שאם התביעה נמחקה ולא נדחתה, הוא יוכל להגיש אותה שוב לאור סעיף 15 לחוק ההתיישנות).

16. אמנם, אין דעתי נוחה מכך שהתובעת המתינה כ- 6.5 שנים מיום התאונה הנטענת עד הגשת כתב התביעה, ולאחר מכן הביאה בהתנהלותה לכך שתביעתה נמחקה פעמיים מחמת חוסר מעש, ואולם התובעת חידשה תביעתה בחלוף זמן קצר לאחר המחיקה, דבר שיש בו כדי להעיד כי לא זנחה את תביעתה.

בנסיבות אלה, כאשר הנתבעת היתה מודעת לתביעה נגדה, ולא טענה לנזק כתוצאה מהתנהלות התובעת, וגם אין המדובר בתובעת אשר הטרידה את בית המשפט בהליכי סרק השכם וערב תוך הפרת חובת תום הלב בה היא מצווה בנקיטה בהליכים משפטיים, אלא המדובר, לכל היותר, במחדל או התרשלות מטעמו של ב"כ, ובהתחשב באופי התביעה, אין מקום לצמצם את תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות ולהוציא מגדרו את המקרה הנוכחי, דבר שיהיה בו כדי לחסום את דרכה של התובעת מדיון בזכותה המהותית.

17. לאור האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

התביעה תועבר להמשך טיפולו של הרשם הבכיר א. כרמי

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אדר תש"פ, 18 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.