לפני: כב' הרשמת סימה קרמר

החלטה

1. לפניי בקשה לחייב את התובעת, מבקשת מקלט מאריתריאה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, בגין התביעה שהוגשה נגדו ונגד הנתבעת, חברה המצויה בבעלותו ואשר העסיקה את התובעת עד מועד התפטרותה.
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל מן הטעמים שיפורטו להלן.
3. נקודת המוצא בבואנו לדון בבקשה להפקדת ערובה הינה הוראת תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן: "התקנות") וכך היא קובעת:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

הנה כי כן, ככל שמדובר בתובע אשר אינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה אלא אם כן הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון במקרה שיפסקו נגדו הוצאות או שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

1. יודגש, כי אין די בהצגת ראשית ראיה לקיומם של יחסי עובד-מעסיק כעולה מדברי ההסבר לתיקון לתקנות, כי:

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו" [ההדגשה אינה במקור, ס.ק.].

במילים אחרות, על תובע להראות ראשית ראיה לקיומו של החוב הנטען, זאת מעבר לקיומם של יחסי עובד-מעסיק.

1. במקרה דנן, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת, חברת ניקיון בה לטענתה הועסקה משך כשנה ואת הנתבע שלטענתה הינו בעל מניות ודירקטור בנתבעת ונושא באחריות לתשלום החוב הנתבע מכוח אחריות אישית. לחילופין, התבקש בית הדין להורות על הרמת מסך ההתאגדות שכן לטענתה עשה הנתבע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת.

בתמיכה בטענותיה צירפה התובעת תלושי שכר ודוחות נוכחות לכתב תביעתה אולם לא מעבר לכך.

1. הנתבע טען בכתב הגנתו כי לא התקיימו בינו לבין התובעת יחסי עובד-מעסיק שכן החברה הינה אישיות משפטית נפרדת ואין ראיות המצדיקות הרמת מסך.
2. בתגובה לבקשה התובעת טוענת, כי עיון בתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה מעלה כי כל רכיבי התביעה בדין יסודם והדבר עשוי לשמש עילה להרמת מסך ולחיובו האישי של הנתבע.
3. במקרה דנן אינני נדרשת לקבוע מסמרות באשר לסיכויה של התביעה והאם התובעת הציגה ראשית ראיה לקיומו של חוב, שכן עילת התביעה כנגד הנתבע מחייב הוכחת קיומם של יסודות עילת הרמת המסך, ולא הובאה כל ראיה בהקשר זה. התובעת אף לא הביאה אסמכתא על כך שהכספים שנוכו משכרה לא הגיעו לפיקדון. ודוק: הטענות בכתב התביעה באשר להתנהלותו של הנתבע אין בהן די בכדי להוות ראשית ראיה בהקשר זה.
4. ידוע, כי עילת הרמת מסך היא עילה קשה להוכחה, שכן מדובר בחריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. על-פי הלכה פסוקה, הרמת מסך שמורה למקרים קיצוניים וחריגים, ובהתקיים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999.
5. הרמת המסך הקלאסית תבוצע מקום בו הוכח, כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה, כאשר החברה מנצלת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לביצוע תרמית, מצב בו אישיות החברה הנה הלכה למעשה כסות בלתי חוקית לבעליה, או כאשר בפועל בעלי המניות ערבבו את נכסיהם הפרטיים עם נכסי החברה. מן המפורסמות, כי השימוש בדוקטרינה יעשה בזהירות רבה (ע"ע 34/03 אסנת שפרן נ' יוסף אלוש ואח' (14.5.06).
6. התובעת כאמור לא הציגה כל ראשית ראייה בעניין זה. זאת ועוד, בניגוד לטענתה, אין די בטענה להפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמה על מנת להצדיק הרמת מסך (ראה ע"ע 52949/05/10 ליליה וולצ'ק נ' ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיקוח בע"מ ואח' (28.3.12)). על כן, גם אילו קיבלתי את הטענה, כי לא שולמו מלוא זכויותיה של התובעת על-ידי הנתבעת, אין בכך די על מנת להוכיח קיומה של ראשית ראיה בכל הנוגע לחיוב הנתבע אישית (ראו גם לאחרונה - ברע (ארצי) 52353-08-16‏ א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ‏ADMARIAM GAVR NEGOUSE (ניתן ביום 13.11.16).
7. באשר לחלופות שבתקנה 116א(ב), התובעת לא הראתה כי ניתן יהיה להיפרע ממנה אם תביעתה תידחה בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה. יוער בהקשר זה, כי טענתה בדבר האפשרות כי תישא בהוצאות הנתבע, ככל שייפסקו, באמצעות הכספים שיתקבלו אינה עומדת בדרישת הפסיקה ויש להצביע על מקורות מימון קיימים.

כמו כן, לא שוכנעתי כי במקרה דנן מתקיימים טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור את התובעת מהפקדת ערובה.

1. לפיכך, הבקשה מתקבלת.
2. אשר לסכום הערובה: לאחר שנתתי דעתי לזכות התובעת לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכותו של הנתבע שלא להיגרר להליכי סרק שאף יקשה עליו להיפרע את הוצאותיו בגינו, בהתחשב בגובה התביעה ובהתאם לשיעורים המקובלים בפסיקת בתי הדין לעבודה, תופקד בקופת בית הדין ערובה בסך כולל של 1,500 ₪ בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו.
3. לא תופקד הערובה במועד – תימחק התביעה כנגד הנתבע ללא התראה נוספת.
4. הוצאות הבקשה ישקלו בתום ההליך.
5. התיק מוחזר לכב' השופט אזולאי להמשך טיפול.

ניתנה היום, י"ב ניסן תש"פ, (06 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.