1. לפניי תביעה כספית שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 20.3.2019 בין כלי רכב, מ"ר 45-401-32 (להלן: "רכב התובע") לבין כלי רכב, מ"ר 89-571-84 (להלן: "רכב הנתבעת") (ולהלן: "התאונה").

2. התובע טוען כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבעת, אשר פגעה ברכב התובע. לטענתו, הוא חנה את רכבו ברחוב וילסון תל-אביב, כאשר שני גלגלים הימניים עומדים על המדרכה ושני הגלגלים השמאליים עומדים על הכביש. התובע שישב במושב הנהג, פתח בזהירות את דלת רכבו, כאשר הוא מוודא ששום כלי רכב לא נובע ברחוב, והתכוון לצאת מהרכב. לפתע שמע קול נפץ חזק מאוד, והתברר לו שמכונית הנתבעת פגעה בדלת מכוניתו והסבה למכוניתו נזק רב כמפורט בדו"ח השמאי – 11,761 ₪ (נזק ישיר—8,517.60 ₪, ירידת ערך- 1,994.42 ₪, שכ"ט שמאי- 1,250 ₪).

עוד טוען התובע, כי הנתבעת התנצלה מיד לאחר התאונה והודתה באחריותה לקרות התאונה.

מנגד, טוענת הנתבעת כי האחריות הבלעדית לקרות התאונה חלה על התובע. לטענת הנתבעת, במועד התאונה נסעה הנתבעת ברחוב ווילסון בתל אביב, אשר הנו רחוב חד סיטרי צר, אותה עת, עמד רכב התובע בצדו הימני של הכביש במקום אסור לחניה המסומן אדום לבן, ודלת רכבו סגורה.

עת חלף רכב הנתבעת על פני התובע, פתח לפתע התובע את דלת הרכב ופגע ברכב הנתבעת בצדו הימני החל ממראות הצד לכיוון החלק האחורי.

3. למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

4. נערכה לפניי ישיבת הוכחות במסגרתה נחקרו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה ועד מטעם התובע, מר ליברזון יגאל, אשר היה עד לתאונה.

5. לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים המעורבים בתאונה ואת חומר הראיות הנוסף בתיק זה, אני קובעת שהעובדות והראיות מצביעות על כך, שלשני המעורבים בתאונה אחריות לקרות התאונה והנזקים – אם כי לאור הנימוקים שעוד יפורטו להלן אני קובעת, שאחריותו של התובע גבוהה יותר מאחריותה של הנתבעת ולאור עובדות אלו, אני מחליטה לחלק האחריות ביניהם באופן כזה, שהתובע נושא באחריות בשיעור של 70% ואילו הנתבעת בשיעור של 30% - זאת מן הנימוקים הבאים:

על פי הוראות סעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז - 1976, ינומק פסק דיני בצורה תמציתית.

6. השאלה השנויה במחלוקת העולה מטענות הצדדים ושעל בית המשפט להכריע בה היא: האם דלת רכבו של התובע נפתחה בעת שרכב הנתבעת כבר היה מקביל אליו ותוך כדי כך, פגעה הדלת ברכב הנתבעת, או שמא הדלת כבר הייתה פתוחה עת עברה הנתבעת ותוך היות הדלת פתוחה פגעה הנתבעת בדלת רכב התובע.

7. הנתבעת הותירה רושם מהימן ואני מאמצת את גרסתה בנוגע לאופן התרחשות התאונה. גרסתה מסתברת יותר ומתיישבת עם נסיבות התאונה ועם מוקדי הנזקים בכלי הרכב המעורבים, ולפיה, עת חלף רכב הנתבעת על פני התובע, פתח לפתע התובע את דלת הרכב ופגע ברכב הנתבעת.

וכפי שהעידה הנתבעת "אני נסעתי הרחוב היה צר, לא יכולתי לטוס גם אם הייתי רוצה.

נסעתי לאט...נסעתי ואיך שחלפתי על פניו שמעתי בום...הוא פתח עלי את הדלת על הדלת

הימנית שלי בפתאומיות תוך כדי שאני חולפת אותו. (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.20

שורות 28-29, עמוד 5 לפרוטוקול הדיון שורות 1-3).

8. עדות זו עולה קנה אחד עם טופס ההודעה לתאונה שמסרה הנתבעת לפיה : "נסעתי ברחוב ווילסון בצורה זהירה ואיטית על פי חוק. פתאום שמעתי בום מצד ימין והבנתי רכבי נפגע משלת של רכב זה, אשר חנה בצד הימני של הרחוב כנגד החוק ופתח את הדלת שלו לתחום נתיב הנסיעה, תוך כדי שאני חולפת על פניו.."

9. מנגד, גרסת התובע לא היתה קוהרנטית והיתה רצופת סתירות בפרטים מהותיים הנוגעים למיקום רכב התובע עובר לתאונה ועדותו לא הותירה בי רושם חיובי.

בסעיף 3 לכתב התביעה ובטופס ההודעה לתאונה טען התובע כי חנה את רכבו בחניית נכה ואילו בתמונה שהוגשה על ידי הנתבעת (נ/1) ניתן לראות בבירור כי בעת התאונה רכב התובע חנה מאחורי חניית נכה, בקטע המדרכה שמסומן אדום-לבן - במקום שאסור לחנייה ועצירה.

10. זאת ועוד, בדיון שהתקיים ביום 23.12.2019 העיד כי "הדלת הייתה פתוחה לרווחה" (עמוד 2 לפרוטוקול הדיון שורה 1) ואילו בדיון שהתקיים ביום 5.1.2020 חזר בו מטענה זו. כאשר נשאל גבי סתירה בעדותו השיב כי :"כנראה לא היה מרוכז".

11. לכך יש להוסיף כי עד מטעמו של התובע, מר יגאל ליברזון העיד כי התובע פתח את הדלת כדי להיכנס לרכב (עמוד 4 לפרו' הדיון מיום 5.1.20 שורה 17) וזאת בניגוד לטענת התובע בסעיף 4 לכתב התביעה ובעדותו בבית משפט כי בעת התאונה היה בתוך הרכב (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.20 שורה 24).

12. האחריות המוטלת על פותח הדלת מטילה את האחריות ואת האשמה מלכתחילה על פותח הדלת של הרכב. נקיטת אמצעי הזהירות מוטלת עליו, עליו להימנע מפתיחה ולוודא שהדרך פנויה.

ככלל, נוהג רכב המבקש לפתוח דלת, במיוחד מצד שמאל של הכביש, חייב לנהוג בזהירות מירבית, לבדוק היטב אם אין בפתיחת הדלת כדי להפריע למשתמשים בדרך או, לפגוע ברכבים או באנשים העוברים סמוך לאותו רכב.

תקנה 80 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 קובעת: (א) לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך;
התקנה הנ"ל אוסרת על פתיחת דלת של רכב, אלא לאחר שהנהג נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך.

המבחן על פי תקנה זו הוא שפתיחת הדלת לא תפריע לתנועה בכביש וכי הפתיחה תהא לאחר הבטחת שלומם של עוברי הדרך.

13. גרסת הנתבעת מתיישבת יותר עם סימני הנזק של שני כלי הרכב. הפגיעה ברכב הנתבע היא

בצידו הימני של הרכב אשר שרוט לאורכו וניתן לראות מכה נקודתית מהפתיחה

הפתאומית בתמונה (נ/1).

סימנים אלה הולמים פתיחת דלת כגרסת הנתבעת, אך מתיישבים פחות עם גרסת התובע, שכן היה מקום לצפות כי סימני הפגיעה, יהיו בקדמת רכבה – החלק הראשון של כלי הרכב שפוגע בדלת, וכי דלת התובע היתה נעקרת מהמקום.

14. אני קובעת, שפתיחת הדלת על ידי התובע הייתה מבלי לבדוק אם הפתיחה אפשרית מבלי

להפריע לנהגים אחרים הנוסעים לכיוון רכבו. וכפי שהעיד התובע "הדלת היתה פתוחה 12-

15 ס"מ החזקתי אותה ביד בידית שלה, לקחתי את המסמכים, שמעתי בום ואוי ואבוי

הייתי שם שם רגל בחוץ כי הייתי הולך" (עמוד 4 לפרו' הדיון שורות 5-7).

נסיבות תיק זה מלמדות גם על פי גרסתו של התובע כי מדובר באירוע פתיחה של הדלת שלא נמשך זמן רב – אין לראות בו כנתון בכביש כמו כל נתון אחר שיש להתחשב בו, אלא מדובר בפתיחה לא זהירה מטעם התובע. התובע כאמור , תחילה פתח את הדלת 12-15 סנטימטר ואז תוך השארת הדלת פתוחה, אסף מסמכים במושב לידו, אך לא דאג גם לסגור את הדלת ותוך שהוא משאיר את הדלת פתוחה – אז הרגיש חבטה.

מעדותו של התובע עולה, שהוא לא בדק כדבעי את מצב התנועה המגיעה מאחורי

קודם לפתיחת הדלת ואין לי ספק, שלו היה מביט במראה השמאלית לאחר שאסף את

המסמכים, היה חייב להבחין בנתבעת המגיעה מאחוריו.

15. גם הנתבעת תרמה תרומתה לגרם התאונה ולגרם הנזק ולכן הושתה גם עליה אחריות –

אם כי אחריות פחותה מזו של התובע.

אחריותה באה לידי ביטוי בכך, שהיא נסעה בצמוד לרכבו של התובע ואפשר בהחלט לייחס

לה אי שמירת מרחק בנסיעה בצדו של רכב ובמקרה זה, עצם הפגיעה מצביע על כך

שהנתבעת נסעה בצמידות יתר לרכבו של התובע.

התנצלותה של הנתבעת בפני התובע לאחר קרות התאונה אף מחזק את תחושת הנתבעת

שיש לה אחריות לקרות התאונה.

16. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע כי מירב האחריות רובצת על התובע ואני קובעת את שיעור אחריותו לשיעור של 70% ואת רשלנותה התורמת של הנתבעת בשיעור של 30% ובהתאם לחלוקת אחריות זאת – על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 3,528 ₪.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 300 ₪ (זאת הבתחשב גם ברשלנות התורמת), בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב וזאת תוך 15 יום מהיום.

ניתן היום, ט' טבת תש"פ, 06 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.